פרשת לך-לך            

לק"י, ד"ר מוטי גולן, מרצה ללימודי יהדות ואקטואליה, פ"ת

אברהם! היכון, קדימה...לך!

פרשת השבוע, פרשת "לך לך" היא המשכה הישיר של קודמתה, פרשת "נח" המסיימת בסיפורו של אבי אברהם, תרח שיזם את עזיבתו מאור כשדים "ללכת ארצה כנען". ברם, "נתקע" בחרן, פיזית ורוחנית. בתחילת פרשתנו, אברהם [ושרה שהרי "הייתה שקולה לאברהם", עפ"י "מדרש גם"] מצווה ע"י האל: "לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה...". מכאן אנו למדים שאברהם ושרה לא היו הראשונים שיזמו את עזיבתם  מבית אבא ואמא, מארץ המולדת ומכור המחצבת "ללכת" אל יעד לא ידוע וברור. אלא, היה זה תרח אביהם שעשה זאת. ואעפ"י כן, הוא אנו זוכה להיקרא "אביה ומייסדה של האומה העברית", אלא, היו דווקא אברהם ושרה אשר "קנו את עולמם" ונכנסו לפנתיאון השמות והדמויות הנצחיות של העולם היהודי לדורותיו ונשאו בהדרה ובגאון תואר נכסף זה שאף אחד מנביאי ישראל הידועים [ישעיה נ"א, ב'] "מפרגן" בגדול ומציע: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם". ואין זאת, אלא משום שאברהם ושרה, יחד וכל אחד לחוד, חוללו את "המהפך ההיסטורי", בענווה וללא שום היסטריה, אשר שינה את פני העולם העתיק מהשקפת עולם פוליתיאיסטית, אמונה באלים רבים לאמונה מונותיאיסטית, אמונה באלוהים אחד ויחיד. אלוה גדול שמאז שברא את העולם בחוכמה מופלאה והרמונית הוא מכוונו ומנתבו עפ"י רצונו וחשקו. הם התחילו עוד בהיותם באור כשדים, המשיכו בדרכם במעלה נהר פרת, בדרך המובילה לחרן ובתוככי העיר עצמה ואף שהייתה באותם ימים "עיר של מרכז מדיני חשוב ובעיקר מרכז פולחני אלילי פגאני" וגם בהמשך נדודיהם ב"מעלה בית אל" (תרתי משמע), בנדודיהם אל ארץ כנען הלוא היא ארץ ישראל.

ושאלתנו: מה היה הגורם העיקרי לכך שאברהם מתמיד בדרכו האמונית ב"אלוהי השמיים והארץ" עוד מהיותו עול ימים ושנים, עוד כשהיה "בן שלוש והכיר את בוראו" וכמעט משלם על כך בחייו כשנמרוד וגיבוריו "שלחו, הביאוהו ונתנהו בתוך כבשן אש" [נדרים ל"ב. ופרקי דר"א, כ"ו] וכאשר הוא נצטווה על ידי האל לעזוב את בית אביו, כור מחצבתו ומכורתו, עושה זאת בלי היסוס והתלבטות? האם היה זה בגלל שלאחר שנאמר לו "לך" הוא עושה זאת משום שבמילה הנוספת "לך" רמוזים הריווח וטובות ההנאה שעתיד הוא לקבל [כפי שחלק מן הפרשנים ורש"י המייצג גישה פרשנית זו כותב על אתר: "לך" – להנאתך ולטובתך"?!]או, שמא, יש פה היבט נוסף, חשוב ומעמיק העומד מאחורי החלטתו הטוטאלית של אברהם לבצע את מה שצווה בביטוי "לך לך"?!

ונראה לנו לתרץ ולומר שאכן יש פה היבט נוסף, חשוב ומעמיק הרמוז במילה "לך"!וממילא גם בהבנת המילה הנוספת הנצמדת אליה והיא "לך". כשהקב"ה מורה לאברהם "לך" הוא מתכוון שאברהם "ילך" ויסע "ממקומו" העכשווי. ולאן? – אל תוככי עצמו תחילה. אל תוככי נשמתו, מצפונו ופנימיותו. שאברהם יעשה מעין "מבדק עצמי" ראשוני: יראה ויביא אל "המראה הפנימית" שבתוכו, יחקור, יבדוק ויבצע "בירור אישי". ובאם יגיע למסקנה שאכן זו הדרך האמיתית, הנכונה והנכוחה, זו הדרך הסופית והמוחלטת ללא כל הרהור ובעיקר ללא ערעור. או אז, "יצא" עם זה "החוצה" ו"יוציא" זאת "לאויר העולם" ויעשה כל שלאל ידו כדי "לתקן עולם במלכות ולמלכות שדי". אם אברהם יסכים לבצע את משימת האל, את "משימת חייו", או אז, הקב"ה יסייע בידו לא רק להשיג את המטרה האידיאלית הנכספת הלזו, אלא גם יעזור לו בהגשמת שאיפותיו הפיזיות, ובעיקר הרוחניות בבחינת: "ואברכה מברכיך ואגדלה שמך והיה ברכה". והגם שהריווח וטובות ההנאה יתקיימו במלואן באופן אישי, כלל העולם יצא נשכר אף הוא מכך והדרך "העולה בית אל" תהא פתוחה בפניו ובפניהם.

אנו תפילה שה' יזכנו להיכנס אל תוך עצמנו, אל תוככי פנימיותנו. נברר, נזכך ונזקק את נקודות ההתעצמות ותעצומות הנפש החבויות פנימה ונמצאות בתוכנו. או אז, נצא מן האישי שלנו אל הציבורי הכללי כדי להעצים, להגדיל ולהאדיר את "שמיה רבה", כיאה לצאצאי אברהם ושרה, "אבות ומייסדי האומה היהודית לדורותיה" עד ביאת גואל צדק, במהרה בימינו, אמן.

"בשולי האדרת" הרשוני לברך מעומקא דליבא את עורכי, כותבי וקוראי העלון החשוב הלזה במלאת לו "21" [וסימנך: "שלוש פעמים קדושת שביעיות". ודו"ק]. מי ייתן ותזכו להמשיך ולהפיץ תורת אלוהים חיים בקרב קהילת כפר גנים ג', כמו גם, בקרב קהלים רבים אחרים ונוספים כדי להעצים, להגדיל ולהאדיר תורת אלוהינו וערכיה הנצחיים והאלמותיים.

סיפורי המקרא וחשיבותם

פרשת השבוע, פרשת "לך לך", פותחת בסיפור מדהים ומרתק על המשך הקשר ההדוק שבין ריבון העולמים ובין אברם העברי ועיקרו: אברם מצווה/מתבקש לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו וללכת "אל הארץ אשר אראך". בקיום מצוות הבורא אברם רק "ירוויח": הוא יתברך ויברך אחרים [עפ"י המדרש], שמו יתגדל ויתפרסם בעולם והוא ייעשה וייהפך להיות "גוי גדול" ובו יתברכו בו אף "כל משפחות האדמה". לא הייתה זו משימה קלה ופשוטה. הייתה זו "משימת הליכה" קשה, מפרכת של כ-1600 ק"מ אל "יעד לא ידוע" וחז"ל בדברי קודשם אף כללו זאת כאחד מ"עשרת הנסיונות אשר נתנסה בהם אברהם אבינו ועמד [בהצלחה] בכולם" [מסכת אבות, פרק ה', משנה ג'].

בסיום אחד משיעורי התורה שהקב"ה מזכני למסור ולהעביר באירועים ובמקומות שונים ניגש אליי יהודי "מוקיר תורה" ושאלני כהאיי לישנא: "מדוע מרובים הם סיפורי התורה בכלל וסיפורי בראשית בפרט"?. "ומדוע לא"? – עניתיו תשובה יהודית קלאסית, תשובה בלשון של שאלה. בן שיחי הרהר רגע, ובמבט רציני המשיך תמיהתו ואמר: "משום שתורתנו הקדושה עוסקת בעיקר בתחומי המצוות, החוקים והמשפטים. אשר על כן, מקומם של הסיפורים אמור להיות מצומצם ומוגבל. ואם התורה טרחה לכלול בקרבה סיפורים, הם אמורים להיות בעיקר  "סיפורים רוחניים", "סיפורים אמוניים" ולא "סיפורים פשוטים", "סיפורים גשמיים" שחלקם אף ארוכים ומפורטים, וחלקם אף חוזרים על עצמם".

ואכן, בן שיחי הלמדן צדק בקביעתו. סיפורי "בית אברהם" הכתובים בפרשת השבוע, כמו גם בפרשיות הבאות מצטרפים אל עשרות, מאות ואלפי הסיפורים הפזורים בשלושת חלקיו של תנ"כנו המקודש בבחינת "ספר ספר וסיפוריו, דור דור וסיפוריו" [עפ"י מדרש ג"ם] והסיפורים המובאים בתורתנו, כחלק מסיפורי המקרא, הם בעיקר "סיפורים פשוטים וגשמיים" כהגדרתו. וזאת מדוע? – משום שאין אלה סיפורים ארכאיים, ישנים ועתיקים "שאבד עליהם הכלח". אדרבא! מלבד היותם כר נרחב ופורה של סיפורים היסטוריים המספקים לקוראים, למעיינים וללומדים ידע ואינפורמציה על העבר והתקופה הקדומה, הם בעיקר, משמשים כדברי לימוד ומוסר, מידות טובות ואורחות חיים אמיתיים ושלמים בבחינת: "כל רואיהם יכירום כי הם 'חלק' ברך ה'..". תורתנו הקדושה היא תורת חיים המשמשת מקור לא אכזב ללימודי לקח תורניים, רוחניים, חינוכיים, אמוניים וערכיים, כמו גם, להסקת מסקנות יישומיות בחייו של כל יהודי ויהודי, בכל זמן וזמן ובכל אתר ואתר. תורתנו הקדושה משמשת כבסיס חזק ואיתן, כאושיית יסוד וכחומה בצורה של האומה היהודית לדורותיה ולתקופותיה: עבר, הווה ועתיד, כדבריו של אחרון גאוני בבל, רבי סעדיה בן יוסף אלפיומי הידוע בכינויו "הרס"ג" [=הרב סעדיה גאון, 882-942] בספרו הידוע "אמונות ודעות", פרק ג': "אין אומתינו אומה, אלא בתורותיה". כמו כן, הוספתי ו"קינחתי" תשובתי לבן שיחי כדרך שהשיב לחסידיו מייסדה של תנועת החסידות, רבי ישראל בן אליעזר הידוע בכינויו "הבעש"ט" [=הבעל שם טוב, 1698-1760] כששאלוהו על זו הדרך. תשובתו הייתה בדרך של משל, כדלקמן –

משל למלך ששלח את בנו הנסיך למקום רחוק כדי "שילמד את דרכי החיים בעולם" על הטוב ועל הרע שבהם ואם הבן יתייסר בייסורי דרך, נדודים ותלאות הוא יבין וירגיש את הטוב והמענג שיש לו בבית אביו. עברו ימים וחלפו חודשים. בן המלך שכח את תענוגות בית המלוכה והתרגל לחייו החדשים. לאחר תקופת זמן גברו געגועי המלך לבנו וביקש להשיבו אל ביתו. שיגר אליו שליחים שיחזירוהו. אולם, הבן לא נענה להם. הוסיף המלך ושלח שליחים בשנית ובשלישית והבן סירב אף להם. הם חזרו כלעומת שבאו. נצטער המלך ונעצב אל נפשו עד כדי ששריו ועבדיו חששו לחייו. אחד משריו הפקחים והחכמים ניגש אל המלך ואמר: "אדוני המלך!. הסר דאגה מליבך. אני אלך ואחזירנו. מידי תבקשנו". מה עשה? – הלך ולבש בגדים פשוטים הדומים לבגדים שלובש בן המלך במקום מושבו. נתקרב אליו ודיבר בלשונו וכלשונו והתנהג בדרכיו וכמנהגיו ובכך נתקרב אליו מאד עד אשר רבתה ידידות וחברות אמיתית נוצרה ביניהם. ידיות וחברות אשר בסופה הצליח השר הפיקח והחכם לשכנע את בן המלך לשוב אל בית אביו, אל בית המלוכה.

השבת וכיפור כיום של מחילה כפולה

ידידי ורעי המלומד, מר ניר אביעד הי"ו, איש הביטוח הספר וההגות פותח את מאמרו המחכים ליום הכיפורים, כדלקמן: "יום כיפור הוא היום החשוב ביותר בשנה. ביום זה נחתם גורל העם היהודי ודינו של כל אדם, כמו גם גורלו ודינו של העולם כולו לשנה הקרובה...בזכות הקדושה העצומה המאירה בו, מתכפרים חטאיו של האדם. אנו, מצידנו, מקבלים את קדושת היום על ידי תשובה, צום, תפילות ובקשות הסליחה איש את רעהו...".

וגם אומנה, יום הכיפורים שהשנה יחול ביום שבת קודש [התשע"א ואשר סימנו, בעזר ה' יהיה: השנה תהיה שנת עקירת אוייבנו] נתקבע ונצרב בתודעה היהודית כיום מחילה, סליחה וכפרת עוונות וכבר תורתנו הקדושה קובעת נחרצות ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ב"פרק המועדים" [ויקרא ט"ז, ל']: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר עליכם אתכם, מכל חטאתיכם לפני י-ה-ו-ה תטהרו". כלומר: עצם מהותו של היום הקדוש, החשוב והנורא מכפרת. וחז"ל ע"ה אף הטיבו להגדיר זאת בלשונם היפה והטהורה, כמאמרם בכמה דוכתי: "עצמיותו של היום – מכפרת".

קדושה, חשיבות ונוראות יום זה, השנה תקבל "משנה תוקף" היות ויום הכיפור יחול, כפי שצויין לעיל, ביום שבת קודש, יום שהקב"ה בעצמו ובכבודו ברכו וקידשו מכל הימים, מכל ימות השנה, "עוד מששת ימי בראשית", שנאמר [בראשית ב', ב' – ג']: "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי...ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו...".

וזאת למודעי: כל בר בי רב יודע שקדושתו של יום השבת היא קדושה נצחית וגדולה יותר מכל ימות השנה ואף מיום כיפור עצמו. ואם כן, יבוא השואל ויתמה: מדוע אם יחול יום כיפור ביום שבת לא נדחה את הצום ליום הראשון של ימות השבוע?!. ואם ינסה מאן דהוא לתרץ ולומר: משום שנאמר על יום הכיפור "שבת שבתון", נשיב אמרינו ונדחה תירוצו בהאיי לישנא: גם על יום השבת נאמר "שבת שבתון". ולא זאת בלבד. אלא, גם על השנה השביעית שהיא "שנת השמיטה" נאמר בתורתנו הביטוי "שבת שבתון". אשר על כן, הדרא קושיא לדוכתא: מדוע לא נדחה את צום יום הכיפורים? או ליתר דיוק נבוא בקול גדול ונשאל: מדוע ראשוני התנאים ובראשם הלל הזקן אשר ישבו בבית הדין וקבעו לתמיד את עקרונות הלוח העברי לא "דאגו" מראש שיום הכיפור לא יחול בשבת כפי שקבעו הם חוקים/כללים תמידיים ונצחיים כדי ליצור "התאמה של הלוח העברי", כמו למשל: "לא אד"ו – ראש", "לא בד"ו – פסח" וכיוצ"ב?!. אתמהה.

על מדוכה זו כבר ישבו פרשנים והוגי דעות בעבר הרחוק והקרוב. איש איש ותירוצו איש איש ופתרונו. ואכמ"ל. ולנו נראה להוסיף תירוץ מדידינו ולטעון כהאיי לישנא [ונקווה שימצא חן בעיני אלוהים ואדם]: לא רק שאין צורך ואין נחיצות לדחות את צום יום הכיפור ליום ראשון בשבוע באם יום הכיפור יחול ו"ייפול" ביום שבת קודש. אלא, אדרבא! מי ייתן ובכל שנה ושנה, יום הכיפור יחול ביום שבת קודש היות ואז נוצרות שתי מהויות של סליחה, מחילה וכפרת עוונות: הן מצד יום הכיפור והן מצד יום השבת. מצד יוה"כ – פשיטא. ומצד יום השבת, טענתנו היא: יום השבת, מלבד מעלותיו, סגולותיו ויתרונותיו הרבים, הוא גם יכול לשמש כיום של מחילה, סליחה וכפרת עוונות מעצם מהותו. מספר הוכחות יש לטענה זו ולצערנו, לא נוכל להרחיב ולפרט משום "גזירת אורך ועורך" ודי באם נזכיר את דברי קודשם של חז"ל ע"ה [בבלי, שבת קי"ח.] שכל מי שמשמר את השבת כהלכתה "אפילו היה עובד כדור אנוש" עוונותיו וחטאיו נמחלים לו. חז"ל אף מסמיכים רעיון זה לפסוקים מן הנביא ישעיהו [פרק נ"ו, פסוק ב' ופסוק ו']: "אשרי אנוש יעשה זאת...שומר שבת מחללו...אשר ישמרו את שבתותיי...כל שומר שבת מחללו...". אל תקרי: "מחללו", אלא – "מחול לו".

הבה נישא תפילה לבורא עולם שיזכנו לחזור בתשובה שלמה בימים טרופים אלה ובצוק העיתים אשר פוקד את עמנו, בית ישראל. מי ייתן ויום הכיפורים הלזה אשר יחול ביום שבת קודש ישמש אותנו לא רק כיום של מחילה וסליחה בודדת, אלא כיום של מחילה וסליחה כפולה, אמן!.

 פרשת נצבים-וילך           

  היכון, קדימה! התייצב והלך

שנת התש"ע העומדת להסתיים באקורד אדיר של "היכון לקראת אלוהיך ישראל" [עמוס ד', י"ב] שבתה האחרונה היא ייחודית הן מבחינה טכנית והן מבחינה תוכנית.

מבחינה טכנית, פרשת השבוע נקראת כ"פרשה מחוברת", כלומר: פרשת "נצבים" [40 פסוקים] ופרשת "וילך" [30 פסוקים] נקראות כאחת ובמחובר [משום שב"שנה פשוטה" מספר הפרשיות בתורתנו גדול ממספר השבתות וכדי ליצור "תיאום מספרים" חז"ל תיקנו קריאתן של מספר פרשיות כאחת]. כמו כן, פרשת "נצבים", לעולם, תיקרא תדיר לפני ראש השנה והפטרתה היא השביעית והאחרונה מ"שבע דנחמתא".

ומבחינה תוכנית, על אף היותה פרשה קצרה [70 פסוקים], מכל מקום כוללת היא מגוון רחב היקף של רעיונות ונושאים, כגון:                                                                   א. עניין התייצבותו של כלל עם ישראל [לפני ה'] על אנשיו, נשיו, טפיו, זקניו, שוטריו וכו' במעין "כנס היסטורי". וזאת, כדי שמשה יכרות עימם את "הברית השנייה" עם האלוהים והתורה מעידה על כך מפורשות לקראת סוף פרשת "כי תבוא" [דברים כ"ח, ס"ט]: "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית [הראשונה] אשר כרת איתם בחורב".                                                                                                                                                                                           ב. עניין "הבחירה החופשית" בעבודת ה' וביראת השמיים הרצוייה כשמצורפת לזה הצעתו האולטימטיבית של משה לבחור "בחיים ובטוב" כדכתיב [דברים ל', ט"ו – כ']: "ראה נתתי לפניך, היום, את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע...ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".                                                                                                                                                                                                ג. עניין "החזרה בתשובה" וגמולה הטוב, ועוד.

וזאת למודעי: קריאת שתי הפרשיות "נצבים" ו"וילך" כאחת ובמחובר יש בה הרבה מעבר לעניין הטכני ורבים מפרשני התורה ומהוגיה במשך הדורות נתנו דעתם ופרשנותם בכך ו"נהרא נהרא ופשטיה". אף אנוכי הצב"י אצרף ואוסיף דברי פרשנותי לעניין הנדון בבחינת "מאן דנפח מדיליה נפח" ואומר בהאיי לישנא: "ולא באו פרשיות אלה ונסמכו זו לזו אלא ללמדנו מוסר השכל ולקח חינוכי-ערכי-אמוני, והוא: שאם בית ישראל באשר הם, למגזריהם ולמוצאם, חפצים להיות במצב של "נצבים", כלומר: במצב המסמל יציבות, עמידה בתוקף ובחוזקה, קיימות [עפ"י תרגום האונקלוס], נחישות וכו', חייבים הם בראש וראשונה להיות במצב של "וילך", כלומר: חייבים הם להיות במצב של הליכה מתמדת ואי קפיאה על השמרים. חייבים הם להיות במצב של ניידות רוחנית וחוסר מקובעות אמונתית. חייבים הם לעשות כל שלאל ידם "ללכת". פשוט ללכת ולעלות מעלה מעלה "בדרך העולה בית אל", שהיא דרך של קדושה, טהרה, אהבת ישראל חינמית, מעשים טובים וחסד גדול... בדיוק, אבל בדיוק כפי שמשה רבנו, המלמד והמורה הגדול מכולם עושה "כדבר יום ביומו", ביום האחרון לחייו. "וילך משה"!, כך צווחת לה תורתנו ואומרת כקביעה נצחית ואלמותית. גם בגילו המופלג ובשעותיו האחרונות עלי אדמות משה אינו עוצר לרגע ודואג לענייניו הפרטיים. אלא ממשיך והולך, "הולך ומוסיף". יוצא הוא אל מחנה ישראל ומלמד, ומזהיר, ומוכיח ומתווה את הדרך הרוחנית העתידית והנכוחה. דרך אחת בלבד שרק היא הביטחון והערובה היחידה שתשאירם כעם יהודי "לשעתם ולדורות" בצורה יציבה, חזקה, נחושה....

כריתת הברית בין כלל עם ישראל ["אתם נצבים היום כולכם"] ובין הקב"ה בהקהל ובכינוס המתבצע במצב של ביחד ומתוך אחדות דעים ללא מחלוקות, טרוניות ומענות, כמו גם מתוך פירגון, אהבת ישראל אמיתית ומתוך אחריות גלובלית הם הסמל הגדול ביותר של השאיפה, היעד, המטרה והתכלית של המושג ה"תשובה" שהוא כשלעצמו הביטוי המעשי והפרקטי של "היכון לקראת אלוהיך ישראל". ואכמ"ל.

הבה נתפלל ונייחל שהקב"ה ייתן בכל אחת ואחד מאיתנו את הכוחות ליצור מציאות של "וילך משה" מתוך אותם ערכים נפלאים הנ"ל ובעיקר, בעיקר יחזירנו בתשובה שלמה. או אז, נזכה לחיות במציאות של "אתם נצבים", דהיינו: קיימים, עומדים בצורה יציבה וחזקה עד ביאת גואל צדק. אמן!!!

תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה

המאמר מוקדש לעילוי נשמתה הטהורה של אימי הצדקת חממה בת יצחק ע"ה שהשבוע מלאו י"ט שנים להילקחה אל מעון שחקים. אשה פשוטה ומיוחדת שחייה היו קודש לאלוהי ישראל, משפחתה ועשיית חסד.

ת.נ.צ.ב.ה.

כמו כן, המאמר מוקדש להצלחת "המשכן החדש" של הזוג הטרי עידן פרי ולירון גרוס. אנו תפילה שבורא עולם בקניין ישלים זה הבניין. מי ייתן שעפ"י רוח ישראל סבא ייבנה ביתם וברכת אל משחקים תחופפם.

בהצלחה

פרשת שופטים

חובותיו של המלך כערכים מלמדים ומחזקים

פרשת השבוע, פרשת "שופטים" הכוללת צ"ז פסוקים וסימנך: "בן אדם מה לך נרדם..." עוסקת במיגוון נושאים ועיניינים רחבי היקף, כגון: מינוי שופטים ושוטרים בישראל, הפרשת תרומה גדולה, עדים זוממים, היציאה למלחמה והיבטיה השונים, איסורים הקשורים לעשיית כישוף ומאגיה בישראל, השגת גבול ועוד. כמו כן, הפרשה משופעת בשלל מצוות, מ"א מצוות וסימנך: "זה אלי ואנוהו..." שדנות ועוסקות ונוגעות בצורה ישירה בסוג המשטר העתידי בארץ ישראל ושר פנים רבות לו: משטר מדיני, משפטי, דתי, חברתי ועוד.

פרשה מיוחדת המוכרת בשם "משפט המלך" ישנה בפרשתנו [דברים י"ז, י"ד– כ']   והכוללת שבע מצוות [תצ"ז – תק"ג, עפ"י "ספר החינוך"]. שתי מצוות עשה – למנות מלך מישראל "כדי שיקבצנו כולנו וינהיגנו כחפצו" [החינוך] ושהמלך יכתוב ספר תורה שני לעצמו "כדי שתהיה עימו תמיד ויקרא בה" [החינוך] וחמש מצוות לא תעשה – שלא להקים/למנות מלך נוכרי "שאינו מזרע ישראל ואפילו אם יהי גר צדק" [החינוך], שהמלך לא ירבה לו סוסים, שהמלך לא ירבה לו נשים, שהמלך לא ישכון/יתגורר בארץ מצריים לעולם ושהמלך לא ירבה לו כסף וזהב. כל שבע המצוות נאמרו במפורש בפרשתנו, שנאמר: "כי תבוא אל הארץ...שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוהיך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך. לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, אשר לא אחיך הוא. רק לא ירבה לו סוסים, ולא ישיב את העם מצריימה...ולא ירבה לו נשים...וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר...למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".

מחמת קוצר היריעה לא נוכל להרחיב ולפרט. ברם, ראוי להדגיש שישנה על המלך היהודי הנבחר, כשהוא יושב "על כסא ממלכתו", חובה/מצווה לכתוב לו ספר תורה שני [מלבד ספר תורה ראשון אשר המלך מצווה ומחוייב לכתוב כמו כל אדם מישראל שחייב הוא לכתוב, מצווה תרי"ג, המצווה האחרונה בתורתנו]. ספר תורה זה אינו נמצא בכספת או בבית גנזיו ואוצרותיו אלא נמצא תדיר עם המלך בכל אשר הוא עושה ופועל [מלבד כשהמלך נצרך לנקביו או כשהמלך נכנס לבית המרחץ] כפי שלימדונו חז"ל [סנהדרין פרק ב' משנה ד']: "יוצא למלחמה – וספר תורה עימו. יושב בדין – והוא עימו. מסב לאכול – והוא כנגדו". התורה אף מציינת ומנמקת זאת בעיקר בגלל שני היבטים חשובים: ההיבט האישי/דתי/רוחני וההיבט הציבור/החברתי/שלטוני. ההיבט האישי הוא בבחינת "בין אדם למקום", שנאמר: "למען ילמד ליראה את י-ה-ו-ה אלוהיו. לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם...ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל". וההיבט הציבורי הוא בבחינת "בין אדם לחברו", שנאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו...(ו)למען יאריך ימים על ממלכתו...".

העולה והיוצא אפוא מן הדברים הנ"ל, הוא: מלבד היות המלך בחיר האל ומשמש כמנהיג מדיני לעם, הוא משמש ואמור להיות "מקור לא אכזב" של דוגמא חיובית לנתיניו, מודל לחיקוי חיובי. חובותיו, כמו גם זכויותיו המיוחדות של המלך הינן מלמדות, משכילות, מעצימות ומחזקות את עם ישראל בבחינת: "והצנע לכת עם אלוהיך (ועמך)". המילה "אחרי" ביחס ולגבי המלך אינה עניין של המלצה בלבד, אלא דרך ואורח חיים רצוי ביותר. המלך אינו אמור להיות מובל ע"י אחרים. אדרבא! עליו מוטלת החובה והאחריות להוביל את העם ולא רק להישגים מדיניים/כלכליים גרידא אלא, ואולי, בעיקר, להישגים רוחניים/דתיים, כמו למשל: יראת ה' (שמיים), שמירת חוקי התורה ואי סטייה מן המצוות "לא ימינה ולא שמאלה" כמאמרם בתלמוד [הוריות פרק ג' משנה ג']: "זה המלך שאין על גביו אלא ה' אלוהיו".

פרשת עקב

התוכחה – חשיבות ודרך מעשית [ב']

"פרשת השבוע, פרשת עקב הינה הפרשה השנייה מתוך 'שבע פרשיות הנחמה' הבאות ברצף. היא מכילה דברי תוכחה ובמקביל תזכורת לגבי ייעודו של עם ישראל. יש בה סקירה היסטורית על הקורות את העם במהלך נדודיו במדבר, כמו גם, נושא הברית הנצחית בין הבורא ועם ישראל...". כך פותח ידידי המלומד, מר שילה אושרי הי"ו, את מאמרו לפרשה. וגם אומנה, פרשה זו כשתי קודמותיה [פרשת דברים ופרשת ואתחנן] מכילה קי"א פסוקים [וסימנך: "לא יהיה לך אלוהים אחרים"] גם היא עוסקת בנאומו האחרון של משה לעם ישראל, נאום ארוך ביותר הכולל: דברי עידוד וחיזוק לעם ישראל לקראת העתיד, השלמת מספר המצוות בהווה ועוד. כל זה נעשה בדרך של תוכחה, כפי שציינתי במאמרי לפרשה הקודמת. ודו"ק.

זכות וחובה נעימה לי להודות ולהוקיר את התגובות הרבות והחיוביות שהגיעו הן למערכת השבועון התורני "שבת בפתח" והן לתיבת הדוא"ל האישית שלי [ozie500@013net.net] בנוגע למאמרי הקודם "התוכחה – חשיבות ודרך מעשית". אשר על כן, גם מאמר נוכחי זה ימשיך ויעסוק בנושא וישמש מעין "השלמת העניין" ובעיקר בהיבט השלישי שהצגנו שעיקרו: פעמים, ניתן ואפשר להוכיח אדם על טעות, מעשה קלוקל שעשה. וזאת, בדרך של שתיקה/דממה, בדרך המיישמת "הלכה למעשה" את אשר קבעו חכמינו ז"ל בחוכמתם: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע" והסיפור המשוכתב להלן, מוכיח זאת:

הרה"צ ר' ישראל מויז'ניצא זצ"ל (בעל "אהבת ישראל") היה נוהג לטייל בכל ערב בחברת שמשו הנאמן. פעם אחת גונבה שמועה לאוזנו שגביר העיירה היהודית, מנהל הבנק המקומי "מתנכל" לאלמנה ענייה בכך שדורש הוא ממנה בתוקף: לשלם מיידית את תשלום המשכנתא שהיא חייבת או שתוצא היא וילדיה מן הבית ומכירתו להחזר החוב. בעקבות זאת, ביקש ר' ישראל משמשו שיעברו דרך ביתו של הגביר. משהגיעו לבית הגביר, דפק השמש על דלת הבית ומשרתו של הגביר הכניסם לחדר האורחים.

כשראה הגביר את ר' ישראל, הגם שלא היה נחשב מחסידיו/מקורביו של הרבי, קבלו בסבר פנים יפות ביותר ובכל הכבוד הראוי ואף בעצמו הגיש לרבי כיסא לשבת והציע לו שתייה. הרבי סירב וישב במקומו מבלי להוציא הגה מפיו. הגביר לא הרהיב עוז בנפשו לשאול את הרבי "מה לידידי בביתי" ועל כן פנה אל השמש בלחישה ושאלו לפשר הביקור המוזר הזה. השמש השיבו כי גם הוא בעצמו אינו יודע מאומה.

לאחר זמן מה של ישיבה בשקט ובדומיה, קם הרבי מכסאו, נפרד מהגביר ויצא לדרכו. מפאת הכבוד והנימוס יצא הגביר ללוות את הרבי [ושמשו] כשהרבי ממשיך בשתיקתו ואינו מוציא הגה מפיו. משהגיעו ליד שער ביתו של הרבי לא יכל הגביר עוד להתאפק ושאל לפשר כל העניין התמוה ואף אמר: "ימחל לי כבודו. בביתי, לא היה זה מן הנימוס לשאול את כבודו משום מה כיבדנו בביקורו. אבל, עכשיו, רוצה אני לדעת את סיבת הביקור"

השיב לו ר' ישראל: "הגעתי לביתך כדי לקיים מצווה. וב"ה, קיימתיה בשלמותה. "איזו מצווה"? – תמה הגביר. "רבותינו אמרו – השיב הרבי – 'כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע'. הגעתי אליך הביתה, ישבתי בשקט ולא אמרתי את "הדבר שאינו נשמע". בכך, קיימתי את מצוותם של חכמינו ז"ל כתיקונה ובשלמות".

"אבל – אמר הגביר בתמיהה מרובה – יאמר לי כבוד הרבי את "הדבר שאינו נשמע", אולי כן אשמע". "לא" – פסק הרבי – בטוחני, שלא תשמע". הרבי עמד בסירובו לגלות לגביר את פשר העניין, וככל שעשה זאת, כך גברה יותר ויותר סקרנותו של הגביר לדעת את "הסוד". אשר על כן, הוא התחנן, הפציר רבות ברבי ואף הבטיח "בנקיטת חפץ" לא רק "לשמוע" אלא, לעשות כל שלאל ידו לקיים את "הדבר שייהפך לנשמע".

כשר' ישראל השתכנע ברצינותו ובעיקר, בנכונותו של הגביר "לשמוע" נעתר הוא לגביר ו"גילה לו את הסוד" אודות השמועה שגונבה לאוזנו בקשר לאותה אלמנה ענייה. הרבי סיים את דבריו באומרו: "חפצתי לבקש מכבודו שיבטל את החוב של האלמנה. אבל, שתקתי ולא אמרתי דבר משום הוראת חכמינו ז"ל כי "מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע" ונכנס לביתו.

הגביר אף הוא חזר לביתו. אבל, דברי הרבי נכנסו לליבו ולא נתנו לו מנוח, עד שלבסוף, כיסה הוא את חובה של האלמנה מכספו הפרטי והאלמנה וילדיה נשארו בביתם.

פרשת ואתחנן

אהבת חינם – צו השעה

על פי ההלכה המתבססת על הברייתא [מסכת תענית דף ל.] אסור לעסוק ביום תשעה באב בלימוד התורה כי דבריהם משמחים ליבו של אדם, שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" והרי אנו אמורים ביום קשה זה להימנע מכל שמחה. אולם, חכמינו ז"ל קבעו "תחליפים" אחרים ללימוד התורה כדי שנוכל לקיים "והגית בו יומם ולילה" והם, בעיקר, התעסקות בעיניינים הקשורים לצער, לאבל ולחורבן כגון: קריאה בספר איוב ו"בדברים הרעים שבירמיה", כמו גם, בסיפורים הקשורים לחורבן בתי המקדש ועוד. וזאת, כדי שהאדם ישים על לב, יפשפש במעשיו ויתקן דפוסי התנהגותו והנהגותיו.

אחד מן הסיפורים המוכרים והידועים ביותר והמובא בתלמוד [גיטין נ"ה:-נ"ו.] נקרא בשם: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". סיפור זה הוא אחד מן הסיפורים שחכמים ראו בהם את הרקעים השונים לחורבן בית המקדש השני, וב"קצירת האומר": אחד מעשירי ירושלים [ואשר שמו לא צויין במפורש בסיפור]  ערך סעודה וביקש משמשו שיזמין את חברו-אהובו, קמצא ולהימנע מלהזמין את יריבו-שונאו, בר קמצא. השמש טעה והזמין את בר קמצא. כשראהו העשיר פקד על סילוקו מן הסעודה. בר קמצא היה מוכן לשלם את עלות כל הסעודה ובלבד שיניחו לו להישאר. העשיר סירב בתוקף ואף "נטלו בידו, העמידו והוציאו החוצה". בר קמצא הנפגע הלך לקיסר הרומאי והלשין שהיהודים מרדו בו. משם, הדרך הייתה קצרה לחורבן שהומט על עם ישראל. בר קמצא עשה זאת מפני שאמר לעצמו: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בעשיר, כלומר: לא הביעו מחאתם והתנגדו למעשיו ואולי בכך היו מונעים את הוצאתי מן הסעודה ובעיקר היו מונעים את בושת והלבנת הפנים שנגרמה לי ברבים, כנראה שהיה נוח להם "מכל העניין", אלך ואלשין עליהם ועל כל היהודים.

אין כל ספק שהשמטת שמו הפרטי של "העשיר מירושלים" מן הסיפור לא הייתה מקרית וסביר להניח שחכמינו רצו ללמדנו שהאדם הזה יכול להיות כל אחד ואחד מאיתנו: אני, אתה, את, הוא והיא ואשר, לפעמים, איננו שמים על לב ופוגעים, מביישים ומלבינים פני חברינו ברבים ובכך מגדילים ומעצימים את "שנאת החינם" בינינו. שנאה הגורמת לפירוד, לחוסר אחדות ואשר הייתה הגורם העיקרי והסיבה האמיתית לחורבנו של בית שני ואף על פי שבתקופת בית שני היו עוסקים ולומדים תורה. מן הראוי להזכיר כאן את סיסמתם המוכרת של אנשי "קרן קיימת לישראל" [=קק"ל] שהייתה אחת מן הדרכים להילחם בשריפות הקשות הפוקדות את אזורי היערות בישראל: "מספיק טיפש אחד בשביל לשרוף את כל היער השלם" שעל כך נוהג הרב יוסף ויצמן ["המרכז ללימודי היהדות"] להוסיף: "אבל, צריך עוד הרבה אנשים מסביב שיניחו לזה לקרות". ודו"ק.

הבה נישא תפילה ליושב במרומים שנזכה, ביחד וכל אחד לחוד, להארה פנימית וחיצונית כדי למצוא את הדרך האמיתית לדפוס התנהגות של "אהבת חינם". אהבה אשר תהיה הגורם העיקרי להחשת ביאת משיח צדקנו ובניית בית מקדשנו, בעגלא ובזמן קריב, אמן.

פרשת פנחס

למה פינחס זכה לברית כהונת עולם

פינחס בנו של אלעזר הכוהן ונכדו של אהרון הכוהן והמוזכר בתחילת פרשת השבוע, פרשת "פינחס", הוא "הלוחם" המהולל והנודע בשערים ואשר בגלל יוזמה אישית וגבורה מופלאה זכה לקבל מהקב"ה את "אות הגבורה", העיטור הגבוה ביותר שאדם זוכה לקבל לאחר שהוא חוזר משדה המערכה, המלחמה והקרב. "ועדת הפרס האלוהית" שבחרה בפינחס נימקה את החלטתה ההיסטורית כהאיי לישנא: "במלחמת התרבות וההישרדות אשר פרצה בין מואב ובנותיו ובין עם ישראל וגבריו (כשישראל עדיין לא היו מוכנים ומיומנים פיזית ורוחנית) פינחס גילה תושייה, יוזמה, גבורת לב וזרוע ובעיקר חוסר פחד עד כדי סיכון חייו. פינחס הצליח לעצור את המגפה שקטלה ב"חיילי צא"ל" [=צבא אמוני להקב"ה] 24000 אנשים, נשים וטף. בכך, פינחס מיגר את הסכנה הקיומית, פיזית ורוחנית, שנשקפה לעם. ועל כך, ראוי הוא לקבל את אות הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בישראל". יש לציין, שכל כלי המדיה והתקשורת פרסמו את דבריו הקצרים של משה רבנו בעת שהעניק לפינחס את הפרס: "פינחס מצטרף וישמש ככוהן גדול עוד בחיי אביו וכהונה תהיה לזרעו ולזרע זרעו ותימשך לעד ולנצח נצחים. דמותו ההירואית תונצח בפנתיאון השמות הנצחיים והאלמותיים של העם היהודי ותשמש מודל לחיקוי לדורו כמו גם לדורות הבאים".

לאחר הטכס רב הרושם והמכובד נתגלע ויכוח נוקב, כדרכם של "יהודים טובים" במהלך ימי היסטורייתם, בין המצדדים בעד ובין המצדדים נגד. אלה שבעד אמרו: מגיע לו!. הוא הציל, הוא עשה, הוא פעל...והוא האיש שתורתנו הקדושה מציינת מפורשות שהוא "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי...הנני נותן לו את בריתי..." וחז"לנו ע"ה הוסיפו ושיבחו את דמותו המיוחדת של פינחס בקובעם [סוטה מ"ג. ומדרשים]: "פינחס הוא אליהו הנביא. פינחס הוא משיח/משוח מלחמה. פינחס נהיה למלאך ה', חי וקיים לעולם ומבשר הגאולה בקץ הימים". ולעומתם, אלה שכנגד אמרו: לא מגיע לו!. אמנם, הוא פעל ועשה מה שאחרים לא עשו. אבל, כיצד הוא מעז לעשות דין לעצמו, "לקחת את החוק בידיו/לידיו" ולרצוח בדם קר "זוג אוהבים תמימים אשר כל 'חטאם' היה שתינו אהבים יחדיו" [מדרש גם]. יש לציין שחלקם אף ביזה את "הייחוס המשפחתי" של פינחס באומרם: כיצד העז פינחס, שהוא נכד לפוטיאל [=יתרו] "שפיטם עגלים לעבודה זרה" [סוטה מ"ג.] להרוג נשיא שבט חשוב בעם ישראל. וחלקם, אף ניסה לפגוע בפינחס פיזית אילולי נשלח מלאך ה' והצילו, כדבריהם [במדבר רבה כ', כ"ה]: "עמדו בני שבט שמעון לפגוע בו וירד המלאך ונגף בהם". יש לציין שהדיו של הוויכוח הנוקב הנ"ל ובקצרה, עדיין מהדהד בימינו אנו. ואכמ"ל.

אשר על כן, שאלתנו היא: על מה ולמה ומהי הסיבה שפינחס זכה ל"ברית כהונת עולם"? ויתרה מכך, אם באופן פרטי, באופן אישי לפינחס הגיע הפרס על פעולתו ההירואית מדוע ולמה הדבר נעשה באופן ציבורי, באופן כללי, קרי: למה גם עם ישראל אמור "להרוויח" מנתינת הפרס לפינחס? מדוע גם עם ישראל נוטל ולוקח חלק בקבלת הפרס בכך שפינחס נהפך להיות הכוהן הגדול גם על עם ישראל?! אתמהה.

ונראה לנו לתרץ ולקבוע שכל מה שעשה פינחס לא היה, חלילה, להאדרת שמו ולפרסומו האישי. כל מה שעשה פינחס היה בשביל ולמען עם ישראל וכבר חז"ל ציינו זאת לשבחו, כדבריהם [זבחים ק"א:]: "לא נתכהן פינחס אלא עד שהרגו לזמרי ועשה שלום בין השבטים" ואותו פינחס שעפ"י המדרש [ויקרא רבה א', א'] "רוח הקודש הייתה שורה עליו ופניו היו בוערות כלפידים" היה "הלפיד לפני העם" בכך שהשיב ושיכך את חמתו ואת כעסו של הקב"ה כלפי העם שנאמר: "ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי". ולא רק זאת. אלא, פינחס הסיר לחלוטין את הבושה והחרפה שהייתה אמורה להיות נחלתם של ישראל כדבריהם במדרש [שוחר טוב ט"ו, ו']: פינחס שהיה משבטו של לוי הרג לזמרי שהיה משבטו של שמעון [וזאת] "כדי שלא יהיה חרפה על ישראל". וכעת יובן, לטענתנו, מה הייתה כוונתה המפורשת של התורה בהוסיפה ובייתורה של המילה "בתוכם" במשפט: "בקנאו את קנאתי בתוכם". קרי: אף שהקב"ה "מודה" שפינחס "קינא את קנאתו" ועשה זאת "כדי שלא יחולל שמו הגדול" [מדרש גם], מכל מקום, הקב"ה מעיד עליו שעשה זאת כשהוא "בתוכם", כלומר: בתוך העם, לתוך העם, בשבילם ולמענם. אי לזאת, ראוי הוא פינחס לקבל את הפרס לא רק באופן אישי ובאופן פרטי אלא בעיקר באופן כללי באופן ציבורי. והמשל הבא (שעליו הוספתי "נופך אישי" ואשר שלחו אלי ידי"ן, הרה"ג ר' רון אל אהרון רב מקומי ב"עיר האבות", באר שבע) מסביר ומדגיש את עיקרו של הרעיון שציינתי לעיל, כדלקמן: משל לספינה גדולה ועליה מאות נוסעים ששטה לה בשקט ובשלווה בין גלי הים הסוערים ובא אדם אחד הנקרא "קדחי" ורצה לחבל בספינה ולהטביעה ע"י קדיחת חור בקרקעית הספינה. הקברניט/רב החובל וקציניו כמו גם שאר הנוסעים היו "בשוק", פעורי פה והמומים ולא יכלו לעשות דבר. אחד מן הנוסעים המכונה "פינחס בעל הפרס" קם ממקום מושבו "והשבית" את "קדחי הרשע". כל הנוסעים מחאו כף והודו לו בחום. הקברניט אף העניק לו פרס מיוחד על "תושייה, לקיחת אחריות ויוזמה פרטית" ובדברי השבח הוסיף ואמר: "לא רק שפינחס הציל עצמו מסכנת הטביעה ואת כבודי כמנהיג הספינה, אלא פינחס קם מתוככם ולתוככם ועשה בשבילכם ולמענכם. על כך, ברור שראוי הוא לפרס אישי ופרטי. ברם, יהא זה פרס מכובד אשר יבטא גם את 'הרווח' שנהניתם ממנו כולכם". ודו"ק.

חשיבותם של מועדי ישראל והשבת

פרשת השבוע, פרשת "פינחס" מונה קס"ח פסוקים וסימנך: "לחלק" וזהו רמז מובהק להוראתו של הקב"ה למשה [פרק כ"ו פסוקים נ"ב – נ"ו] שארץ כנען, ארץ ישראל העתידית, תחולק לנחלה לשבטי ישראל אמנם "על פי הגורל", קרי: "רוח הקודש", עפ"י דברי חז"ל. ברם, יש "לדאוג" למציאות של: "לרב – תרבו נחלתו ולמעט – תמעיט נחלתו".

כמו כן, פרשת השבוע כוללת מיגוון נושאים שאין זה המקום והזמן להרחיב ואחד מהם מופיע בשני פרקים [כ"ח וכ"ט], והוא: "קרבנות הציבור", ובמיוחד "קרבנות המוספים" שהיו מוקרבים בימי החול, בימי השבת ובימי המועדים/חגי ישראל, כמו למשל: בראשי חודשים, בשלושת הרגלים, בראש השנה [="יום תרועה"], ביום הכיפורים וביום שבת קודש. אין ספק שעניין זה הנאמר כאן הוא המשך והשלמת העניין שבפרשת "אמור" [ויקרא פרק כ"ג].

במאמרנו קצר זה לא נעסוק במצוות הקרבנות אלא, באחד מן הרעיונות המגולמים במהותם של "השבתות והימים הטובים אשר ניתנו לעם ישראל" כפי שהוא בא לידי ביטוי בדבריהם של חז"ל במספר מקורות, כדלקמן –

מועדי/חגי ישראל (כולל שבת) – באופן כללי וימי ראש השנה ויום הכיפורים – בפרט, ניתנו לעם ישראל, בין היתר, "כדי שיהיו עסוקים בתורה ובתשובה". רעיון החזרה בתשובה, המחילה, הכפרה והסליחה, לטענתנו, אינו "נחלתם" הבלעדית של "הימים הנוראים" בלבד, כלומר: במחזוריות של פעם בשנה. אלא, אדרבא!, ניתן לבצע זאת גם במחזוריות של פעם בחודש, ואפילו פעם בשבוע. הא כיצד? –

פעם בחודש, בראשי חודשים. שנאמר [מתוך תפילת המוסף של ר"ח]: "ראשי חודשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם...". וזהו המקום להזכיר ש"יום כיפור קטן", הוא כינוי לערב ר"ח ואשר רבים נוהגים לעלות ולהשתטח על קברות צדיקים ו/או להתענות בהם [כפי שהנהיג בשנת של"ג, המקובל הצפתי הרמ"ק, הלוא הוא ר' משה קורדובירו זצ"ל].

ופעם בשבוע, ביום השבת. היום קדוש והמקודש ביותר בלוח השנה העברי עוד "מששת ימי בראשית" משום שביום זה, הקב"ה שבת מכל מלאכתו, ברכו וקידשו לעולמים. יום מיוחד שעליו אמרו חז"ל [שבת דף י' ע"ב]: "אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל. לך והודיעם". ומלבד יתרונותיה, סגולותיה ומסוגלותה של השבת הקדושה, יש בה, יש במהותה ועצמיותה את הכוח ואת העוצמה (הרוחנית): למחול, לכפר ולסלוח למי שמשמרה כהלכה. קביעתנו זאת מסתמכת על מספר מקורות חז"ל ובעיקר על דבריהם של חז"ל [שבת, דף קי"ח:]: "כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש – מוחלין לו. שנאמר: "אשרי אנוש יעשה זאת...כל שומר שבת מחללו" [ישעיהו נ"ו, ב']. אל תקרי: מחללו, אלא מחול לו".

פרשת "בלק"

מציאותו של הקב"ה בטבע

פרשת השבוע, פרשת "בלק" הנקראת על שמו של מלך מואב פותחת בסיפור "קואליציוני" בין מואב ומדיין וזאת כדי להביא את בלעם בן בעור הרשע [יש לציין שב-60 הפעמים שבלעם כשם זכר פרטי ופעם אחת כשם של מקום, המילה רשע לא מופיעה] "הפילוסוף הגדול והאחרון שבנביאי אומות העולם" [בראשית רבה ס"ה] אל המדבר בדחיפות לקלל את עם ישראל הבלתי מנוצח באופן פיזי. ומדוע? – "משום שכל כוחו היה בפיו ומפתחות חוכמת הכישוף והקסמים היו בידיו ובחוכמה זו הוא היה מעולה יותר ממשה" [הזוהר ח"ג, ש"ה]. לאחר שבלעם "משתכנע" ללכת האתון שעליה רכב "רואה" את מלאך ה' ונוטה מהדרך והולכת בשדה. בלעם מכה אותה "שלש רגלים" ליישר אורחה. האתון נלחצת אל הקיר כשהיא שוב "רואה" את מלאך ה' ולוחצת את רגל בלעם המוסיף להכותה. האתון "פותחת" את פיה ומוכיחה אותו על מעשיו שאינם עולים בקנה אחד עם הביטוי "צער בעלי חיים".

השבוע נשאלתי ע"י מספר קוראים שאינם מאנ"ש [=אנשי שלומנו] על עניין "ויפתח ה' את פי האתון" כמו גם על הענשתו של קורח ועדתו בעונש "העל טבעי" כפי שקבע משה "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה...": "הכיצד? איך תיתכן מציאותו של הקב"ה בעולם שנברא ונוצר כחומר ומן החומר"?!

אשר על כן, ראיתי לנכון ובקצרה להביא את תשובתו של "הרבי מלובביץ" זצוק"ל , האדמו"ר השביעי לחסידות חב"ד על שאלה מעין זו, כדלקמן: "דוגמא בולטת למציאות ה' (בעולם החומר) היא 'מציאות כח החשמל'. אין לשום אדם בעולם חוש (כלשהוא) 'לראות' את כח החשמל. אולם, כשאדם רואה פעולות (הקשורות לחשמל), כגון: אם נדלק משהו או אם ישנה התלהטות של חוט החשמלי ועוד, הוא בא לידי החלטה שיש מציאות של כח שנקרא 'חשמל' גם אם מעולם לא ראה אותו בפועל...ותפסתי את הדוגמא הנ"ל כי מציאות החשמל כל כך מקובלת ורווחת בלי שום פקפוק או אפילו צל של פקפוק...

[וכן], כשרואים דבר מסודר [ש]כולל כמה חלקים מסודרים ומתאימים בהתאמה וקואורדינציה מדוייקת של חלקים, שאין להם שליטה אחד על השני, הרי מסיקים מזה בוודאות גמורה שיש כח מחוץ להם שהוא המקשר והמאחד בין החלקים, מוכיח שהוא גדול וחזק מהם ושולט עליהם. והדוגמא לזה, שכשנכנסים לבית החרושת, שכולו פועל באופן אוטומטי, ואין רואים שום אדם שם, הרי לא יעלה על הדעת, שאין אי שם מכונאי גדול, המקיף בדעתו את כל המכונות וחלקי המכונות, ושולט עליהם...אדרבה, ככל שתיעדר יד אדם בבית החרושת הנ"ל, וככל שיפעל באופן אוטומטי יותר, הרי זה מעיד על גדולת "המכונאי" ביתר שאת וביתר עוז.

ואם כך הדבר בנוגע לבית חרושת...על אחת כמה וכמה המתבונן בעולמנו בגולם עץ או אבן, או צומח או חי, ואין צריך לומר מבנה גוף האדם...ובפרט עפ"י ביאור המדע שבימינו, כל דבר מורכב מבליוני אטומים, וכל אטום יש בו כמה וכמה חלקים זעירים יותר, שלכאורה היה צריך לשלוט בהם ערבוביה ואי סדר מאין כמותו, ואף על פי כן רואים שיש סדר נפלא והתאמה בין החלקים הקטנים והגדולים והכי גדולים...הרי ברור בלי צל של ספק שיש אי שם "מכונאי" אחראי על כל זה...

לטיבה של תפילת מה טובו

פרשת השבוע, פרשת "בלק" אשר תיקרא בבתי הכנסת על ידי רוב מאסיבי של העם היהודי כמעט בכל אתר [מלבד קהילת ה"בלדי" של יהדות תימן שכבר קראוה כשהיא מחוברת לפרשת "חוקת" בשבת הקודמת] פותחת בסיפור "קואליציית ציר הרשע", קרי: מואב ומדיין, ואשר כל מגמתה הייתה: הבאתו של בלעם בן בעור בדחיפות אל המדבר כדי לעזור ל"בלק בן צפור (שהוא) מלך מואב בעת ההיא" לנצח את עם ה' שלא בדרך הטבע, את "העם שאינו פוחד מדרך ארוכה" [תרתי משמע]. וזאת, משום היות בלעם לא רק "גדול נביאי אומות העולם" [עפ"י המדרש] אלא בעיקר משום "שכל כוחו היה בפיו ומפתחות חוכמת הכישופים והקסמים היו בידיו ובחוכמה זו אף היה מעולה יותר ממשה רבנו" [עפ"י הזוהר ח"ג, ש"ה].

המילה "בלעם" מופיעה במקרא 61 פעמים. פעם אחת בלבד במשמעות של שם עיר בנחלת מנשה, היא יבלעם, שנאמר [דברי הימים א' ו', נ"ה]: "ואת בלעם ואת מגרשיה" ושישים פעמים במשמעות של שם פרטי זכר והכוונה היא לאותה דמות מקראית המתוארת בפרשה, כמו גם במקורות אחרים, בנסיונותיה הנלוזים להתנכל, לקלל ולאור את עם ישראל. וגם אמנה, בלעם מגיע בסופו של דבר אל המדבר, לא הרחק ממקום מאהליו, מגוריו ומשכניו של עם ישראל. בלעם מנסה שלוש פעמים (!) "לבצע את זממו". ברם, עקב אהבתו העצומה והגדולה של "שומר ישראל" לעמו בית ישראל ובכל עת  "שצרה היא ליעקב, ממנה יוושע" גם בסיטואציה קשה זו הקב"ה מטרפד את כוונותיו המרושעות והזדוניות וכל קללה שהייתה אמורה לצאת מפיו השטני נהפכת היא לברכה מבורכה כפי שמעידה על כך מפורשות תורתנו הקדושה [דברים כ"ג, ו']: "ולא אבה י-ה-ו-ה אלוהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך י-ה-ו-ה אלוהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך י-ה-ו-ה אלוהיך" כפי  שהטיב לבטא זאת נעים זמירות ישראל, דוד המלך ע"ה [תהילים קכ"א, ד']: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".

וזאת למודעי: התואר היחיד במקרא שהוצמד לשם "בלעם הוא התואר "קוסם" שנאמר [יהושע י"ג, כ"ב]: "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב". לא קראנו ולא שמענו במקרא שבלעם מכונה רשע אף לא פעם אחת. אדרבא! מן הסיפור המקראי מצטיירת דמות ש"מקשיבה ומצייתת להוראות הבוס הגדול ממעל" [מדרש גם] ואף מגיעה להישגים רוחניים גבוהים בבחינת "ויודע דעת עליון ומחזה שדי יחזה...". לראשונה אנו נחשפים לדמותה הרשעית, השטנית והדמונית של בלעם כלפי עם ישראל וכלפי אלוהיו, במימרתם הנפלאה של חכמי המשנה [אבות ה', משנה י"ט]: "...מתלמידיו של בלעם הרשע: עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה". שלוש מידות שליליות שכל מי שיש לו אותן "יורש גיהנום ויורד לבאר שחת". ודו"ק. כמו כן, בעשרות ומאות מקורות שונים ונוספים, תלמודיים כמו גם מדרשיים, אנו נחשפים יותר ויותר לדמותו של בלעם הרשע. ואכמ"ל.

אשר על כן, מתבקשת מיידית השאלה: מה ראו מתקני התפילות לקבוע שהתפילה הפותחת את "עולם הבוקר" של (כמעט) כל יהודי, בכל אתר ובכל זמן, תהיה עם משפט תפילתי ידוע "מה טובו אוהליך יעקב (ומה טובו) משכנותיך ישראל" והרי "בלעם הרשע" אמרה כשבא לקלל את עם ישראל"?! אתמהה.

כדי לתרץ זאת, יש לבדוק תחילה מה באמת ראה בלעם הרשע כשעלה (בפעם השלישית) אל "ראש [=שיא] הפעור הנשקף על פני הישימון" וניסה לקלל את העם. ובכן, בלעם הרשע רואה ממרום גבהותו "את ישראל שוכן לשבטיו". אכן, בלעם רואה, בעין רגילה, את מקום מגוריהם של עם ישראל ש"אינם מעורבים (אחד עם השני) ושאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה" [רש"י על אתר בשם המדרש]. הכל נקי. הכל מסודר...והוא מתפעל מכך. ברם, בלעם גם רואה מה שעין רגילה לא רואה. הוא רואה בעין "נבואית", חודרת ועמוקה שאוהליהם ומשכנותיהם של ישראל "מיוחדים בשונות שלהם משאר מבני המגורים והשכונות הציבוריות שהיה נוהג לראות" [מדרש גם]. כלומר: ראייתו זו אינה ראייה פיזית וטכנית בלבד. הוא רואה את מה שמסמלים אוהלים ומשכנות הללו: קדושה, היטהרות, צניעות, מעשים טובים וחסד, לימוד תורה ועוד. ובעיקר, רואה הוא את שכינתו של האל מרחפת מעל האוהלים והמשכנות הללו. מיד "ותהי עליו רוח אלוהים" ומפיו בוקע המשפט התפילתי הידוע לכל בר בי רב: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". קטע תפילתי חשוב זה נשזר ברוב סידורי התפילה של עם ישראל למעט בסידורם של יהודי תימן, הרמח"ל ורבי יעקב עמדין שהתנגדו להכללתו "מפני שבלעם הרשע אמרה".

מי ייתן, ומשפט חשוב ונצחי זה שפותח את "תפילת השחר" של כל יהודי ישמש לא רק כ"משפט פותח", אלא, בעיקר: כמשפט מנחה, מאיר דרך, מנתב ומכוון לחשיבה ולחשיבות עצמית, להעצמה ולהתבוננות אמיתית, כדי שנזכה ליישום המעשי של אחד מפסוקי התורה: "כי ה' מתהלך בקרב מחניך".

פרשת "חוקת"

שתהיו אוהבים זה את זה

פרשת השבוע, פרשת "חוקת" תיקרא כ"פרשה נפרדת" ברוב בתי הכסת, בישראל ובתפוצות [מלבד יהודי תימן נוסח "בלדי" שיקראו את "חוקת – בלק" כ"פרשיות מחוברות" ואת "מטות מסעי" בהמשך כ"פרשיות פרודות". ואכמ"ל]. הפרשה מכילה 87 פסוקים [וסימנך: "מיוסדים על אדני פז"] הכוללים שלוש מצוות עשה ומיגוון נושאים וסיפורים מקראיים שחלקם משמחים, כמו למשל: נצחונו של עם ישראל נגד סיחון מלך האמורי, עוג מלך הבשן ואחרים וחלקם עצובים, כמו למשל: סיפור מי מריבה, נשיכתם של "הנחשים השרפים" ובעיקר, מותם של מרים ואהרון, מן "הפרנסים הדגולים שקמו אי לישראל" [מדרש גם]. מותם גרם במישרין להסתלקות באר המים ולהסתלקותו של הענן שהגן וסוכך על העם ויפה היא קביעתם של חז"ל [תענית ט' ע"א]: "באר המים בזכות מרים ובשעה שמתה נסתלקה הבאר" או [ספרי לפרשת נצבים ש"ה]:  "בשנה אחת ובירח אחד נסתלקו שלושה צדיקים, משה אהרון ומרים [ועל כן] נתבטלו שלוש המתנות הטובות שניתנו על ידם (=בזכותם): המן בזכות משה. עמוד הענן בזכות אהרון. הבאר בזכות מרים". קביעתם של חכמינו התבססה על "סמיכות פרשיות" שנאמרו מפורשות בתורתנו: בקשר למרים נאמר [במדבר כ', א'– ב']: "וישב העם בקדש. ותמת שם מרים ותקבר שם: ולא היה מים לעידה" ובקשר לאהרון נאמר [במדבר כ', כ"ב– פרק כ"א, א']: "ויבואו בני ישראל הר ההר: וימת אהרון שם בראש ההר...: וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב...וילחם עם ישראל וישב (=וישבה) ממנו, שבי". עפ"י הכתוב ופרשנות חז"ל למדים אנו שמיתת מרים ואהרון גרמו לזעזוע עמוק בעם ישראל משום שהסתלקות הבאר גרר בעקבותיו חוסר מים, צמא גדול לכל העידה: אנשים, נשים וטף. דבר שהביא לידי טרוניות ותלונות קשות כלפי משה, אהרון והקב"ה והסתלקותו של הענן גרר בעקבותיו את הגעתו של הכנעני ומלכם מן הנגב אל המדבר כדי להילחם בעם ישראל ואף לשבות מהם "שבי", כלומר: "שפחה אחת בלבד" [רש" על אתר וילקוט שמעוני לפרשת חוקת, כ"א] או "לשבות מהם שביה רבה" [העמק דבר על אתר בשם תרגום יונתן]. דבר שהביא לידי ביזוי והשפלת העם, ובעיקר צער ועוגמת נפש במציאות שממילא הייתה כבר עגומה, דאובה וכואבת.

על דמותם המיוחדת של מרים ואהרון כבר נכתבו פסוקים רבים והררי מדרשים/מימרות חז"ל המספקים חומר למכביר. בגין גזירת אורך ועורך לא נוכל להרחיב ולפרט. ממקורות אלו ואחרים ניבטות ומזדקרות, יחד וכל אחת לחוד, שתי דמויות קדושות, טהורות, מיוחדות ומלאות יופי והוד קדומים שפעלו ללא לאות למען עם ישראל ורווחתו הפיזית והרוחנית. מרים ואהרון הצטיינו במסירות נפש, בנתינה עצומה ובעיקר לימדו את דורם, כמו גם את הדורות הבאים, מהי משמעותו האמיתית של מוטיב האחדות וחשיבותו בעם ולעם ישראל, קרי: אהבת ישראל אמיתית. למותר לציין, שדווקא בימים טרופים וקשים אלה שבהם מבקשי נפשנו ורעתנו מרימים ראש וחלקם אף מצהיר גלויות, בעזות מצח וללא בושת פנים על רצונו להשמידנו ולהעבירנו מן העולם אנו נדרשים לעשות כל שלאל ידינו "לפשפש ולתקן מעשינו" ולהעצים את מכלול המידות הטובות ובעיקר מידות של פירגון, אחדות ואהבת ישראל, "אהבת חינם" שתשמש כאנטיתזה ל"שנאת החינם" אשר הובילה את העם היהודי למצב של חורבן ושואה קשים מנשוא ומספר. הבה נישא תפילה לבורא עולם שיעזרנו להגיע למציאות אוטופית כזו ונזכה עוד בימינו לראות נחמה, ששון ושלום בארצנו ובכל אתר והסיפור הקצר על שני ילדי ישראל מקסימים וטהורים שיובא להלן, מי ייתן שייקרא, יילמד, יופנם וישפיע על רבים מאיתנו לשפר ולהשתפר בדרכים נאותות ובדפוסי התנהגות נאותים בכל הנוגע לאהבת ישראל אמיתית בבחינת: "ומתלמידיי יותר מכולם" [תענית דף ז' ע"א ומכות דף י' ע"א] –

באחד מתלמודי התורה בארץ התקיים "יריד פורים" שכלל משחקים, מתנפחים, כרטיסי הגרלה ועוד. הפרס הגדול היה קורקינט [תוצרת Razor] ששוויו 350 ₪. רגע הסיום הגיע ועיני הילדים היו נשואות אל מנהל הת"ת. הכל היו במתח וחיכו להוצאת פתק ההגרלה עבור הפרס הגדול. וגם אומנה, הפתק נשלף ונשימתם/נשמתם של הילדים כמעט נעתקה ממקומה כששמו של התלמיד משה ס. הוכרז בקול. המבטים הופנו אליו ברגע. מנהל הת"ת נשמע קורא למשה מספר פעמים. בתחילה, משה היה מופתע לחלוטין ולאחר שהתעשת המשיך לשבת במקומו. מנהל הת"ת ירד אליו ירד אליו כשהוא ממלמל: "אולי מתבייש הוא". אולם, משה בשלו. הוא מסרב לעלות וטוען: "הפרס אינו מגיע לי!. לא אני קניתי את הכרטיס. הפרס מגיע לשימי ה. חברי הטוב. הוא קנה את הכרטיס ורשם את שמי עליו". המנהל המופתע פנה אל שימי וביקש להבין את פשר הדבר. שימי השיב: "אכן, אני קניתי את הכרטיס. כסף לקנות כרטיס הגרלה לא היה לי בגלל המצב הכלכלי וחברי הטוב משה נתן לי את הכסף. על כן, ראיתי לנכון לרשום את שמו על כרטיס ההגרלה. אשר על כן, "מן הדין" משה זכאי לקבל את הפרס ולא אני". משה, מן העבר השני ממשיך לטעון: "לא כי. נתתי לשימי את הכסף במתנה מוחלטת ומחלתי על קבלת הכסף. אשר על כן, שימי זכאי "מן הדין" לקבל את הפרס". מנהל הת"ת עמד די נבוך ואובד עצות. המנהל התקשה להחליט למי לתת את הפרס היות וכל ילד מתעקש שחברו הוא הזכאי היחידי לקבל. מספר דקות עברו והמתח בשיאו. לפתע, מנהל הת"ת ביקש שקט מכל הנוכחים וסיפר את הסיפור הידוע על אותם שני יהודים, שהיו חברים בלב ונפש אשר התווכחו ביניהם על צווארו של מי יכרוך התליין את חבל התלייה כי כל אחד מהם נשבע לחברו כי "הוא ערב לחייו". כשראה זאת המלך, ביקש מהתליין להניח להם והוסיף ואמר: "פוטר אני את שניכם ממיתה ובלבד שתכניסו אותי כחבר שלישי בתוך חברותכם". מייד בתום הסיפור, המנהל הוציא מכיסו 350 ש"ח ואמר לשני התלמידים "קבל עם ועולם": "הרשוני לנהוג באותו הפתרון שהמלך החכם מצא. הא לכם הכסף וקנו עוד קורקינט ובלבד שתכניסוני כחבר שלישי בתוך חברותכם" שכן הם דברי המדרש: "אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, אין אני מבקש מכם אלא שתהיו מכבדים ואוהבים זה את זה".

מרים כדירקטור בכיר בתאגיד המים המדברי

היה זה בעשרה בניסן [מגילת תענית] בשלהי השנה האחרונה, שנת ה-40 לנדידתם המפרכת והקשה של "קבוצת נוודי המדבר" מן האימפריה המצרית העריצה והאכזרית לכוון ארץ "חמדת אבות", הלוא היא ארץ כנען [שתכונה בעתיד ארץ ישראל].

היה זה יום נעים, אביבי וידידותי לסביבה. השמיים הבהיקו בזוהרם, שמיים תכולים שאף "חייכו" אל קבוצת הנוודים/הנודדים שלמטה שמנתה מאות אלפים "אשר לא ייספרו מרוב": אנשים, נשים וטף. הקבוצה סירכה דרכה באיטיות, עקב בצד אגודל. השמיים היו נקיים (כמעט) לחלוטין משום שרק עב/ענן אחד, קטנטן, צח ולבן "ליווה" אותם לאורך כל מסלול הליכתם/נדידתם ועפ"י "הוראה מגבוה" היה "מנמיך ומשפיל את ההרים הרמים ומגביה ומרומם את הגיאיות והעמקים" והוא שימש כמו "סכך חג הסוכות" המצל והסוכך מקרניה (הלוהטים בד"כ) של "השמש המדברית" שהפעם הייתה בגדר: "חמה נעימה וחמימה שחיממה את המחוממים בחומה החמים" [מדרש גם]. לצופה מן הצד היה נדמה שבאווירה שלווה ופסטורלית זו הענן ממעל כאילו "קורץ" הוא לקבוצה ואומר להם: "היי, חברה! הפסיקו את שטויותיכם ומעשיכם נלוזים והמיותרים שמידי פעם אתם נכשלים בם. חבל, חבל על כל אחד ואחת מכם שמשלם מחיר אישי יקר בגין זאת, אם בחולי, אם בייסורים ואם בסוגי פורענות (אישית ו/או ציבורית)  טראגית וקשה".

הכל היו עסוקים בהכנות הקדחתניות לקראת חג הפסח הקרב והממשמש ובא. גברי הקבוצה יצאו אל המרחבים להביט טרף לביתם. נשות הקבוצה נשארו במחנה: כיבדו, ריבצו, האכילו את התינוקות והעוללים והיו עסוקות במלאכות הבית המגוונות. חרוצות הן הנשים, קדושות וטהורות...

ולפתע פתאום, צעקה חדה פילחה את האוויר והחרידה את המחנה. הייתה זו צעקתה של מימה בת ימימה (למשפחת מומימה הידועה), אחת מן הנשים הצדקניות והמסורות ביותר. "מה קרה לך?  למה ועל מה צעקתך? האם לאחד מבני ביתך קרה אסון"?! – קראה שכנתה, חמימה בת תמימה, כשאחד מן הסירים נשפת על גבי הכירה (לבישול). שכנתה רצה אליה כנשוכת נחש. מכל עבר נשמעו קריאות בסגנון – "מה קרה לה"? ועוד. נשים רבות נזעקו אל אוהלה של מימה כשאוזניהן כרויות לדיעה מה ולמה. הן הרגישו ש"הכצעקתה" לא הייתה כתמול שלשום ואין זו "צעקת שווא"..

"התינוק לא חדל מלבכות" – השיבה אמריהן מימה והמשיכה בקול בוכים "התינוק בוכה מצמא ואין לי מים לתת לו משום שזרימת המים בברזים הופסקה  ללא כל הודעה והתראה מוקדמת".

"אוי, דבר נורא ואיום קרה במדבר. גם לנו אין מים בברזים. גם לנו אין מאין לתת מים לאנשי ביתנו" – נשמעו עוד ועוד קולות בכי וזעקות שבר שנשמעו למרחוק. לעת עתה, אף אחת לא ידעה מה הסיבה.

"אולי בגלל עבודות תשתית"?! – הציעה/תמהה אחת הנשים ושמימה בת צמימה שמה.

עוד הנשים מדסקסות ומשוחחת על המצב הקשה והעגום שנוצר והנה כרוז יוצא במחנה ומודיע בקול שנוק ונוגה ובדמעות שליש לאמור: "אספקת המים הופסקה בעליל משום שמרים הנביאה ששימשה כדירקטור בכיר בתאגיד המים המדברי הלכה לעולמה". ובשארית כוחו עוד הספיק לומר: "הפטרון העליון של תאגידי כל המים בעולם הוא שהורה על הפסקה טוטאלית של מקורות המים".

הכל התחילו לבכות, לצעוק, לתמוה, להתלונן ולרטון. אנשים, נשים וטף הרימו גבה כלפי מעלה וזעקו "עת צרה היא ליעקב".

"אם כן" – התעשתה/אמרה מימה בת ימימה ופרצה שוב בבכי קורע לב ובקול אבל, דואב ועצוב המשיכה/הודיעה: "מרים שלנו, מרים הנביאה, 'מורת הנשים' [עפ"י המדרש] הלכה לעולמה, ובאר המים שהייתה בזכותה, גם היא נסתלקה והלכה לבלי שוב...".

יללה, נהי ואנייה וקול בכי "שזעזע ארץ ומלואה ותוקפו אף הגיע עדי פמליה של מעלה" [מדרש גם] נשמע מכל עבר. תינוקות, עוללים ובני תשחורת רבים הצטרפו אל "מעגל הבכי". הצמא התחיל "להכות" באנשים במלוא עוזו. המצב הכללי היה "על הפנים"...

באחת מפינות הכיכר המרכזית שנתמלא בנחילי ובהמוני אדם אשר הגיעו להתלונן ולרטון על המחסור החמור במים, ישבה ילדה קטנה וחכמה, כבת שש-שבע, משכה בשמלת אימה ואמרה: "אימא!. כולם בוכים על כי אין מים. אבל, מי זו מרים? ומה הקשר שלה להפסקת המים"?!

"שבי נא ביתי לידי ואספר לך, בקצרה, את סיפור חייה של מרים שנפטרה בגיל 127 שנים ואשר נמנתה ונכללה בין "שבע הנביאות שקמו לעם ישראל" [מגילה י"ד ע"ב]. מרים הייתה הבת הבכורה של עמרם "גדול הדור" [סוטה י"א ע"א] ויוכבד "מן המיילדות העבריות" [מקרא]. משה ואהרון היו אחיה הצעירים. שלושה אלה היו "הפרנסים הטובים שעמדו להם לישראל" [תענית ט' ע"א] עוד בימי העבדות במצריים. הם גאלו את העם והנהיגו אותנו ב-40 שנות נדוד. לכל אחד מהם נתן הקב"ה "מתנה טובה" אשר ממנה נהנינו כולנו: "המן" שאנו אוכלים בדרך ניסית, בזכות משה. "הענן" שמגן ומסוכך עלינו, בזכות אהרון ו"הבאר" המספקת "מים חיים" לכל הברזים והברזיות באוהלים, בזכות מרים. "נסתלקה מרים נסתלקה הבאר" [תענית ט' ע"א וספרי לנצבים ש"ה]. לאות אבל וצער על פטירתה של מרים הצדקת הכריזו בשמיים על "הפסקת המים"... אויה, ביתי היקרה. לצערי, קשה עליי הדיבור היום מחמת הצימאון. בהזדמנות הבאה בעזר ה', אוסיף ואספר לך יותר על צדיקותה, הנהגותיה ודפוסי התנהגותה של אשה מיוחדת ואצילית זו. לסיכום דבריה ובמאמץ עליון הוסיפה עוד: "זכרי ביתי והעבירי לצאצאייך ולדורות הבאים. בזכותה של מרים שתינו מים מ"בארה של מרים" שהייתה מעין "המובילה הארצית" מטעם "רשות המים השמיימית".

מאמר זה מוקדש להצלחתם של אביטל לבית סלומון עב"ג בניהו הי"ו אשר באו בברית הקדושה השבוע, ביום השלישי, יום שהוכפל בכי טוב. מעומקא דליבא נאחל לזוג המיוחד איחולים וברכות לבנין עדי עד. מי ייתן ובורא עולם בקניין, ישלים להם זה הבניין.

אמן!!!

פרשת "קורח"

האור שבקע במנהרת האבדון

פרשת השבוע, פרשת "קורח" כמו הפרשיות שקדמו לה משזיפה עיני הלומדים והמעיינים במספר סיפורים מביכים (וזאת בלשון המעטה) ולאחר "התאוששות" קמעה מן הרשעות, הסכלות, עזות המצח ומדפוסי ההתנהגות הירודים והפסולים של: המתאוננים, המתאווים לבשר [תרתי משמע, תאווה ממש לאכילת ליטרת בשר בנוסף למה שכבר קיים ו"תאווה" כסימבול וכסמל למה שאינו בנמצא ובכל זאת רוצים] ועשרת המרגלים שהוציאו עצמם מן הכלל והכפישו והוציאו דיבת הארץ רעה "ומאסו בארץ חמדה" באה פרשתנו ומספרת שקבוצת אנשים אשר בראשה עמד איש רע, דמגוג תאב שלטון והון, הלוא הוא קורח בן יצהר הרימה את "נס המרד" כנגד משה ואהרון וממילא כנגד בחירתו של האל בהם כנציגיו עלי אדמות. יש לשער שבגין "פיקחותו" של קורח היה הוא הראשון בהיסטוריה שניסה ליישם "הלכה למעשה את הכלל הקלוקל והמשחית: "עם שלטון והון השמיים הם הגבול".

וגם אומנה, קורח [בן דוד למשה ואהרון] "באון ובגאון" יחד עם "250 ראשי סנהדראות" ונציגי שבט נוסף [ראובן] הוביל את "נס המרד" כעדותה של תורתנו: "ויקח קורח". אין "ויקח" אלא "לקיחה בדברים", כלומר: בדיבורים. ומאיזה סוג? – מן הסוג הנקלה והבזוי המכונה "דברי ליצנות", דברי בלע והסתה כנגד משה ואהרון ששימשו כמנהיגים אצילים וראויים לעם ישראל ואשר נבחרו ישירות ע"י האל. התנהגות שכזו אינה מוצדקת שהרי [עפ"י מדרשי חז"ל]: "קורח, פיקח היה, עשיר היה ומטועני הארון היה...". לקורח היה "הכל בכל מכל". אולם משום ש"נתן עינו במה שאין לו" ונתקנא בהם ניצל לרעה את כריזמיותו ואת הכוח שבפיו ובאופן הדמגוגי והנאלח ביותר הצליח להמריד רבים מעם ישראל כנגד. קורח ועדתו בהתנהגותם הנלוזה גרמו לאנדרלמוסיה ולכאוס בקרב עם ישראל שלא רק שעדיין עובר "תהליכי גיבוש" קשים מנשוא אלא, בעיקר, עדיין עם ישראל בגדר "מיעוט מושפל ונדכה המלקק את פצעיו שלא הגלידו" [עפ"י מדרש גם]. וזאת, בגין העונשים הקשים שהוטלו עליהם. קורח ועדתו חתרו תחת אושיות מנהיגותם הציבורית של משה ואהרון. מנהיגות היכולה לשמש מודל לחיקוי גם לימינו ובימינו אנו. ודו"ק.

כפי שצויין לעיל התנהגותם היא התנהגות נלוזה, שלילית מיסודה ומחפירה ואשר הובילה את קורח ואת הנוהים אחריו לאובדן פיזי כמו גם לאבדון מטפיזי/רוחני. האובדן הפיזי היה טוטאלי כעדותה של תורתנו: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם...ואת כל הרכוש...וירדו חיים שאולה...ויאבדו מתוך הקהל". והאבדון המטפיזי/הרוחני גם הוא היה טוטאלי כעדותם של חז"ל בכמה דוכתי, כגון: "קורח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא" והטיב לבטא זאת בעל המדרש [מדרש גם]: "קורח ועדתו הסיעו עצמם על רכבת הדוהרת והשועטת אל האובדן והאבדון במנהרת חושך אשר סופה מי ישורנה". ברם, לא כולם אבדו משום שאחד מן המורדים, און בן פלת ניצל מ"גיא ההריגה" בזכות אשתו, רעייתו ונוות ביתו הצדקת שהייתה [עפ"י מדרש גם]: "מעין האור הקטן שבקע בקצה מנהרת האובדן והאבדון החשוכה ובליטתו ונצנוצו האירו את אפילת המציאות". ומעשה שהיה כך היה [סנהדרין ק"ט ע"ב ומדרש הגדול לפרשת קורח, פרק ט"ז פסוק ל"ב ד"ה: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם"]: אמרה לו: מה יצא לך ממחלוקת זו. שהרי אם משה הרב – אתה התלמיד! ואם קורח הרב – אתה התלמיד!. ענה לה: "ומה אעשה. כבר נשבעתי אמונים לקורח שאהיה עימו בעיצה אחת". השיבתו: "אתה – שב! ואני – אצילך". השקתו יין ונשתכר. החביאתו והשכיבתו על המיטה. נתיישבה בפתח האוהל ופרעה שיער ראשה וכל מי שבא לקרוא (לו) ראה שערה (הגלוי) וברח. ובינתיים, נבלעו קורח ועדתו. כשראה און מה עלה בגורלם של "חבריו" לשעבר ביקש מאשתו עיצה כיצד יבוא לפני משה ויבקש סליחתו באומרו: "מתבייש אני ממשה רבנו". אמרה לו: "אתה – שב!. ואני – אלך במקומך". יצאה היא והלכה למשה וסיפרה לו "כך וכך היה המעשה". הלך משה עימה ועמד על פתח האוהל וקרא (לו) ואמר: המקום [=הקב"ה] ימחול ויסלח לך".

מה בין מרן ר' מרדכי אליהו ובין קורח ועדתו

זעקות שבר וקול בכי מרורים נשמעו בחוצותיה של העיר חברון כשדוד המלך ע"ה, נעים זמירות ישראל, קונן במר ליבו כשהוא קרוע בגדים ועוטה שק לאות צער ואבל על אבנר בן נר אשר נרצח על לא עוול בכפו בידיהם הזדוניות של יואב ואחיו אבישי. וכך קונן דוד [שמואל ב' ג', ל"ג- ל"ט]: "הכמות נבל ימות אבנר?...כנפול לפני בני עוולה נפלת...הלוא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל...".

"בימים ההם בזמן הזה". כאותו אירוע טראגי בעבר כך "חווינו" אירוע עצוב השבוע ולכל בית ישראל. שר וגדול נלקח מעימנו לגנזי מרומים. "נצחו אראלים את מצוקים ונשבה ארון הקודש" הלוא הוא מרן הרה"ג מו"ר ר' מרדכי אליהו זצוק"ל אשר "יכלו היריעות, הקולמוסין והזמן" מלתאר את צדיקותו, גדולתו הרוחנית כמו גם הכללית, ענוותנותו, מעשי נפלאותיו ונסיו, דפוסי התנהגויותיו והנהגותיו ועוד. "סניגורם של ישראל", "אוהב ישראל" היו אחדים מן המשפטים והביטויים שנאמרו ושנשמעו מפי גדולי ישראל, ראשי ישיבות ומתיבתות (מכל מגזרי הקשת הפוליטית והחברתית) אשר הספידוהו. רבבות על גבי רבבות של "עמך" בית ישראל השתתפו ונסרכו אחר מיטתו בדרכו האחרונה אל "בית החיים" כשהם בוכים בקול שבר, נהי ודאווה "שהגיעו עד כסא הכבוד". גם מלאכי עליון ממעל הצטרפו למעגל האבלים, הכואבים והמצטערים בהילקח "אחד מגדולי האומה שהיו בכל הזמנים" הגם שמאידך גיסא,  שמחו וצהלו הם על "הצטרפותו" של "מלאך ה' צבאות" אל "פמליה של מעלה". ודו"ק.

אין זה המקום והזמן להרחיב ולפרט. בעזר ה', במאמרים הבאים נציין היבטים מגוונים בדמותו הרב-גונית של מרן ר' מרדכי אליהו זצוק"ל. שמו ינון לנצח ודמותו תישאר חרותה לנצח ותזכה להיכנס לתוך פנתיאון השמות הנצחיים והאלמותיים של עם ישראל לדורותיו. ברם, "פטור בלא כלום אי אפשר". בטוחני, שדווקא על רקע המסופר בפרשתנו, פרשת "קורח" מזדקרת דמותו המיוחדת ושומה עלינו לציינה "בראש חוצות". מי ייתן ובזה הדבר והמוטיב, לכולנו נעזור ונטיב, באם "נלך לאורו המאיר באור יקרות", והוא: מוטיב אחדות העם. מוטיב שהיה אחד מאבני היסוד שעליהם ושלמענם הוא חי ונשם. מוטיב שהיווה משקל נגד ואנטיתזה לדרכם הנלוזה של קורח ועדתו ש"אבדו מתוך הקהל".

בפרשת השבוע, "פרשת קורח" תורתנו מספרת את אחד מספורי המקרא הקשים והטראגיים ביותר שאירע וקרה לקבוצת אנשים מסויימת בהנהגתו המרדנית של קורח כלפי בני דודיו האחים משה ואהרון, נבחרי האל לתפקידיהם הציבוריים (מדיני ורוחני), וממילא, כלפי הקב"ה אשר בחר בהם. רובם המוחלט של פרשני התורה לדורותיהם עסקו בניתוח ובהסבר חטאו של קורח. חטא שנבע מהתנהגות מחפירה, נלוזה ושלילית שהובילה אותו ואת הנוהים אחריו לאובדן (פיזי) ולאבדון עולם (רוחני/מטפיזי), כעדותה של התורה [במדבר ט"ז, ל"ב– ל"ג]: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם...ואת כל האדם...ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה... ויאבדו מתוך הקהל" או כפי שכחמים הטיבו לבטא בסגנונם הטהור [סנהדרין ק"ט ע"ב]: "עדת קורח – אין להם חלק לעולם הבא".

מה היה באמת הגורם לכך שאפילו משה רבנו לא רק שלא התפלל להצלת קורח ועדתו אלא אף צפה וקבע נחרצות את עונשם הקשה של קורח ועדתו? מה היה באמת הגורם לכעסו הבלתי מתפשר של הקב"ה ולהחלטתו ליצור עונש על טבעי, עונש מטפיזי, קרי: "בריאה" חדשה כעונש שאין לו אח ורע ב"היסטוריית העונשים" כלפי מורדים וחוטאים?! ונראה לנו לתרץ שמימרת חז"ל [זוהר לבמדבר, חלק א', י"ז]: "קורח ועדתו הכחישו מעשה בראשית" שופכת אור חדש להבנה עמוקה יותר של הסיפור ובקצרה: השורש כ.ח.ש בענייננו אין משמעותו הכחשה ושלילה (כבדרך כלל), אלא, משמעותו רזון, צמצום. קורח ועדתו הרשעים "הרזו" וצמצמו את עוצמתו של אחד מן המסרים האלוהיים ליצורי אנוש בעת בריאת העולם, והוא: מוטיב האחדות [=מוטיב אחדות העם], דהיינו: רצה האל להעביר את מסריו האלוהיים לנבראים בצלמו בעת בריאת העולם כדי "לתקן עולם במלכות שדי", כמו למשל: אפסותו של האדם מול גדלותו של האל, תלותו המוחלטת של הנברא ברצונו של האל, עוצמתה וחשיבותה של התורה הקדושה במיסודו בקיבועו וב"תחזוקתו" של העולם כפי שלימדנו נביאנו ירמיהו [פרק ל"ג, פסוק כ"ה]: "כה אמר י-ה-ו-ה. אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי" ועוד. אחד מן המסרים החשובים, היסודיים והבולטים ביותר היה מוטיב האחדות, ולראייה: ביום השני של הבריאה נברא הרקיע שהפריד והבדיל "בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע". ואף על פי שהיה זה חלק אינטגראלי ובלתי נפרד בתהליך ומתהליך הבריאה לא נאמר ביום זה הביטוי "כי טוב" כמו בשאר ימי הבריאה. מעשיהם של קורח ועדתו היוו אנטיתזה למסר האלוהי החשוב הזה משום שגרמו לפירוד ולמחלוקת נוראית וקשה בעם ישראל. הם גרמו לפלגנות מיותרת שלא ניתנה לגישור כי "תהום גדולה נפערה ביניהם" [מדרש גם]. אשר על כן, כעת יובן למה קורח ועדתו נענשו שלא כדרך הטבע. "מידה כנגד מידה". הם המיטו אסון ב"מהותה של הבריאה" ועל כן באה "הבריאה" והמיטה עליהם אסון טוטאלי כפי שחז"ל ביטאו זאת בבהירות במדרש [במדבר רבה י"ח, י"ג]: "הארץ נעשתה כמשפך...והיו מתגלגלים ויורדין...ואפילו כלים שהיו ביד הכובס היו נבלעים עימהם". האדמה פצתה ו"פתחה את פיה" ובלעה אותם כעונש על "פתיחת פיותיהם" שפגעו במשה, אהרון והקב"ה. ומה נאים הם דברי חכמי המשנה [אבות ה', ח'] הכוללים את בריאת "פי הארץ" בתוך עשרת הדברים ש"נבראו בערב שבת, בין השמשות". קרי: ה"בריאה המיוחדת" של האל, "פי הארץ", תשמש בעתיד, בבוא היום כאמצעי ענישה לקורח ועדתו. כי מי שהעז ו"הכחיש מעשה בראשית" ייענש ע"י אחת מיצירותיו של האל ב"מעשה בראשית".

עלילת דם בתימן

"קורח, בן דודם של משה ואהרון שהתמרד כנגד מנהיגותם היה אדם תאב שלטון ושררה, מתוסכל מכך שדילגו עליו ב"סבב המינויים האחרון"...הביקורת שלו כלפי משה (ואהרון) הפכה להיות אישית, שקרית ועטופה בהרבה להג צדקני" – כך פותח מר שילה אושרי, ידיד המלומד את מאמרו "לפרשת קורח". וגם אומנה, נכון הוא הדבר. קורח מעליל על משה ואהרון דברים "שלא היו ולא נבראו" אשר גרמו (כמעט) במישרין "לשפיכת דמם" [תרתי משמע]. הייתה זו "עלילת דם" מן הסוג הגרוע ביותר, מרושעת ומשוללת יסוד ובעיקר, אמת.

"עלילת דם" עפ"י הגדרתה המילונית היא – אשמת שקר ששונאי ישראל (בתקופות שונות במהלך ההיסטוריה ובמקומות שונים) טפלו על עם ישראל, מסיבות שונות ומשונות. המילה "דם" הוצמדה למילה "עלילה" בעיקר מפני שהם טענו כי היהודים משתמשים בדמם של נוצרים (בעיקר, ילדים/ילדות) ללישת המצות לחג הפסח. נראה לנו להוסיף שהמילה "דם" הוצמדה למילה "עלילה" משום שכל מי שמעליל על הזולת כדי להשפילו, לבזותו ואולי אף, לפעמים, לגרום "להיעלמותו", הוא שופך את דמו. קורח ניצל בציניות ולרעה את הכוח אשר בפיו [כבלעם הרשע] וגרם להשפלתם ולביזויים "עד עפר" של שני בני דודיו הצדיקים.

מלימוד ימי עם עולם, ידועים לנו עלילות דם נוראיות שבסיסן היה על רקע אנטישמי. לצערנו הרב, עלילות הדם לא נכחדו מן העולם. בימים אלה ממש, אנו עדים לעלילות דם מודרניות, עכשוויות וזמינות לכל דכפין ודצריך. כתושבי ישראל יחד עם מנהיגנו, אנו מואשמים כמעט בכל כלי המדיה והתקשורת [=תשקורת] "באחריות לרצח העם הפלשתיני", במעצרם של "לוחמי חופש שוחרי שלום" ובהתעללות ברוטאלית בהם ועוד. אין זה המקום להרחיב ולפרט את כל רשימת עלילות הדם מאז ומעולם ודי אם נזכיר אחדות מהן, כגון: "עלילת הדם של ויליאם מנוריץ" [עלילת הדם הראשונה, מזרח אנגליה 1149], "עלילת הדם בדמשק" [סוריה 1840], "עלילת הדם בקייב ע"י בייליס" [רוסיה 1913] ועוד.

לצערנו, כמעט ואין מלמדים ו/או מספרים על עלילות דם שאירעו ליהודים בארץ תימן. במשך מאות בשנים יהודי תימן סבלו אף הם מגזירות וחוקי גזע אנטישמיים, מדיכוי מתמשך, מהשפלה וביזוי ואכמ"ל. אחת מעלילות הדם אירעה בצנעא לאחר הירצחו של האימאם יחיא [1948] ומעשה שהיה כך היה: ביום שבת, ט"ז בכסלו תש"ט [1949] נשלחה מרשעת ערביה בשם חביבה להטביע בנות ערביות בנות 5-7 בשכונת היהודים [כדי להאשימם בהרג ערבים]. פושעת זו הצליחה חלקית במשימתה והצליחה להטביע בבאר המים של משפחת מארי סאלם אל-קיסר זצ"ל שתיים מן הבנות משום שהשלישית הצליחה לברוח. כל תושבי האזור המודאגים "התנדבו" לעזור בחיפושים. לאחר "חיפושים יסודיים" נמצאו הבנות. יהודי הכפר לא הרגישו בתכונה השוררת היות והיו עסוקים "בעונג השבת". מיד השמועה נפוצה כי היהודים הטביעו את הבנות. המון צמא דם נהר אל השכונה היהודית לעשות בהם שפטים. כל יהודי שנקרא בדרכם הוכה עד זוב דם. שישים אנשים (מרבני ונכבדי הקהילה) נכבלו ונשלחו לבית הסוהר. במוצאי השבת כבר צרו על הכפר היהודי מאות מתושבי האזור כשהם משולהבים ודורשים "נקמת דם". היהודים הסתגרו בבתיהם ובבתי הכנסת בפחד אדיר. סכנת מוות ריחפה עליהם. בדרך נס, למושל המחוז נודע שהייתה זו "עלילת דם" וליהודים אין קשר לטביעתן של הבנות. מיד, שלח את חייליו אשר הגנו בגופם על היהודים ואף הצליחו להדוף את ההמון הנסער. למחרת, הילדה שברחה סיפרה בחקירתה את האמת והסגירה את חביבה המרשעת שלאחר עינויים קשים "נשברה" והסגירה את יוזמי המזימה השטנית. אך, "פטור בלא כלום אי אפשר" וכדי לרצות את תושבי המחוז הערביים, נערך "משפט ראווה" לחלק מן "האסירים היהודים". בגלל "חוסר הוכחות" רובם "שוחררו בערבות" ורק ארבעה יהודים "נאלצו" לשלם את המחיר והושארו בכלא עד יעבור זעם והעיר צנעא שקטה ודממה. "תיפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן". שבת שלום ובשורות טובות!!!

פרשת "בהר-בחקותי"

למשמעות הביטוי "שתהיו עמלים בתורה"

פרשת השבוע, פרשת "בהר-בחקותי" מסיימת את החומש השלישי, ספר ויקרא ואשר עיסוקו המרכזי היה ב"תורת הקרבנות", קרי: המשכת הרעיון הרוחני שבבניית המשכן [במדבר] כפי שתורתנו הקדושה מציינת בחמש הפרשיות האחרונות של החומש השני, ספר שמות. הפרשה כוללת ל"ו מצוות [וסימנך: פעמיים ח"י] והיא אחת מן הפרשיות הארוכות במספר פסוקיה, קל"ה פסוקים [וסימנך: חיים טובים] עקב חיבורן של שתי פרשיות: "בהר" [=57 פסוקים] ו"בחקותי" [=78 פסוקים].

מיגוון נושאים ועיניינים נכללים בפרשתנו וראויים הם ללמידה, להעמקה, לניתוח ולהסברה. ברם, מחמת "בעיית אורך וגזירת עורך" מנועים אנו מלהרחיב והדברים יידונו וייכתבו, בעזר ה', בעיתם ובזמנם. מכל מקום, פרשתנו פותחת ועוסקת ב"חוקה החקלאית/הסוציאלית" כפי שהיטיב להגדירה ידידי המלומד, מר שילה אושרי נ"י, איש קיבוץ גבעת השלושה.

וגם אומנה, בתחילת פרשת "בהר" מובאת יחידת הפסוקים [פרק כ"ה, א'– ז'] העוסקת בדיני שביתת הקרקע בשנה השביעית ואשר ידועה ומוכרת לכל בר בי רב בכינוי "שנת השמיטה" [עזיבה, נטישה, ויתור] כדכתיב: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה': שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה: ובשנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור: את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון יהיה לארץ: והייתה שבת הארץ לכם לאכלה – לך, (ו)לעבדך, (ו)לאמתך, (ו)לשכירך, (ו)לתושבך [הגרים עמך]: (ו)לבהמתך, (ו)לחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".

מקריאה ראשונית של פסוקי המקרא עולה שהשורש ש.ב.ת. חוזר שבע פעמים (!) ומשמעו, בהקשרו הנוכחי: שביתה, חדילה, הפסקה. כלומר: על האדם להפסיק את מיגוון עבודות הקרקע בשדותיו, כמו גם בשאר מגרשיו החקלאיים וזוהי "שמיטת הקרקע" כפי שחז"ל בתלמוד [מועד קטן ב:] מכנים. וזאת, ממספר סיבות, כמו למשל:

א. לאפשר לבהמה, לחיה נגישות חופשית אל התוצרת החקלאית ולאכול ממנה.

ב. לאפשר לעבדו, לאמתו/שפחתו, לעובד אצלו בשכר וכו' לנוח פיזית לאחר שש שנות עבודה קשים מן העמל ומן ההשתעבדות לאדמה/לקרקע.

ג. לאפשר גם לחקלאי עצמו לנוח פיזית מעבודתו הקשה במשך שש השנים כנ"ל. וממילא, מתאפשר לחקלאי עצמו לנטוש את "חיי החומר" שהיו מנת חלקו במשך שש שנים רצופות ולהקדיש שנה אחת, את השנה השביעית לצריכת "חיי רוח", בבחינת: "שבת לי-ה-ו-ה". קרי: בשנה זו לוקח האדם/החקלאי "פסק זמן", יוצא הוא לשנה תמימה של "השתלמות רוחנית" ומטעין את "מצבריו הרוחניים". בכך, זוכה הוא שמתקיימים בו דברי חז"ל על הפסוק: "אם בחקותי תלכו", פירושו: "שתהיו עמלים בתורה" [רש"י על אתר בשם "תורת כוהנים", ספרא].

ושאלתנו: כיצד הוא עמלה של תורה [ולאו דווקא בשנת השמיטה]? מהי הדרך הנכוחה והנכונה שהאדם יברור לו בעמלה של תורה כדי שתהיה "תפארת לו מן האדם ותפארת לו מן המקום"? האם עמלה של תורה, קרי: "עבודת התורה" פירושה: הינתקות [כמעט] מוחלטת מ"חיי השעה", זניחת עינייני הפרנסה ולחילופין, התעסקות אינטנסיבית רק בלימוד התורה לענפיה הרבים והמגוונים, כגון: מקרא, משנה, תלמוד, מדרשים, פסיקה הלכתית ועוד בבחינת: "תורתם אומנותם", או שעמלה של תורה, קרי: עבודת התורה פירושה: שילוב ומיזוג של "עבודה" [והמשתמע מכך] מחד גיסא, יחד ועם "תורה" [עם כל המשתמע מכך] מאידך גיסא, בבחינת: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ"?! אתמהה.

ולנו נראה לתרץ שאין כל סתירה בין שתי האפשרויות שהוצגו לעיל. הדרך הראשונה שגורסת "תורה בלבד" היא דרך שמיועדת למי שהקדיש חייו ללימוד התורה ורואה בה "דרך חיים". זוהי דרך המתאימה לכל מי שמוכן להיכלל ב"שבט הלוי", כלומר: מוכן אף לשלם מחיר כלכלי ובלבד שיהא חלקו עם "משרתי הקודש" שבזכותם "העולם קיים". והדרך השנייה שגורסת שילוב של "תורה ועבודה" היא הדרך המתאימה לשאר רבדי האוכלוסייה היהודית לגוניה השונים. שהרי: בעלי אמנות ואומנות נדרשים כדי לקיים את העולם, קיום מעשי מלבד קיום רוחני. אשריו ואשרי חלקו של האדם אשר מכיר, יודע ואף מיישם "הלכה למעשה" את המושג "תורה ועבודה", בחינת: כל עבודה שייראה לו ובלבד שבסיסה וכנה יהא עפ"י חוקי התורה וערכיה. ודו"ק.

כמו כן, על עניין זה שמעתי בליל ל"ג בעומר האחרון, ממורנו ורבנו הרה"ג ר' יהונתן אדואר שליט"א, רב מרכז העיר פ"ת וראש המוסד התורני-רוחני "אור אברהם אוהבי", מהלך לימודי נפלא המתווה כוון חשיבה ויישומו "הלכה למעשה" של המושג "עבודת התורה", שהיא למעשה "עבודת השם" הנכוחה והנכונה ביותר, וכהאיי לישנא: התלמוד [ברכות ל"ה:] מביא מחלוקת בין ר' ישמעאל ובין ר' שמעון בר יוחאי. ר' ישמעאל גורס שעל האדם לצאת לעבודה ממש ולפרנסת בני ביתו לצד לימוד התורה ור' שמעון גורס שעל האדם לזנוח את עינייני העבודה והפרנסה והוא דוגל בהתעסקות בתורה בלבד. זאת ועוד. בשני מקורות שונים בתלמוד גם מדברי ר' שמעון בעצמו נראית, כביכול, סתירה [התואמת את המחלוקת הנ"ל] במענה ובהסבר השאלה המפורסמת: "כיצד אדם מקיים והגית בו יומם ולילה"? – לפי המקור הראשון [ברכות ל"ה:] ר' שמעון מלמדנו שאדם לומד תורה יומם ולילה ממש. והפרנסה – תיעשה ע"י אחרים. כדבריו: "ואם עושין רצונו של מקום", כלומר: מקיימים "והגית בו יומם ולילה". או אז, "מלאכתן נעשית ע"י אחרים". ולפי המקור השני [מנחות צ"א:] ר' שמעון מלמדנו שדי אם אדם יקרא קריאת שמע שחרית וערבית בלבד, בכך הוא "עוסק בתורה יומם ולילה". ואת הזמן שנותר האדם יקדיש לעבודה ולפרנסת בני ביתו. ולא זאת בלבד. אלא, אדרבא. התלמוד [נדרים מ"ט:] מביא את קביעתו של ר' שמעון: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה". קרי: ר' שמעון אינו דורש זניחת עינייני הפרנסה אלא אף משבח זאת. ואם אלה "תרתי דסתרי" כיצד ניישב את הסתירה?!

כבוד הרב יהונתן אדואר הי"ו מביא בשמו של הגאון ר' חזקיה חיים מדיני זצוק"ל [1833-1905] מחבר ספר האנציקלופדיה התלמודית "שדי חמד" תירוץ נפלא: המקור האחד שבו ר' שמעון גרס שיש להתעסק בתורה בלבד היה לאחר יציאתם הראשונה מן המערה לאחר 12 (!) שנים של לימוד תורה אינטנסיבי, בנגלה ובנסתר. עדיין היו הם תחת "הרושם האלוהי" שנטבעה בנשמתם. לקדושי עליון אלה קשה היה "לעכל" שהעולם ממשיך להתנהל ללא התעסקות אינטנסיבית בתורה הקדושה. ולכן, כשיצאו ממקום מחבואם וראו אנשים עסוקים בחיי השעה, קרי: בעבודות חקלאיות, כמו למשל: חרישה וזריעה, מעידים חז"ל ואומרים [שבת ל"ג:]: "כל מקום שנתנו עיניהם בו מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!". לעומת זאת, המקום האחר שבו ר' שמעון "משנה עמדתו" וגורס שיש לשלב לימוד תורה עם "דרך ארץ", כלומר: מלאכה שמכבדת את בעליה, היה זה לאחר יציאתם השנייה מן המערה. יציאה לאחר שהות של 12 חודשים בלבד. ביציאה זו הם פוגשים אדם ממהר לביתו בערב שבת, בין השמשות, ובידו שני בדי הדסים. לשאלתם: מדוע שניים? – עונה הוא להם ואומר: אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור". באותו הרגע "נתקררה דעתם" ורשב"י אמר לבנו: "ראה, כמה חביבין המצוות על ישראל", קרי: ראה, בני, שיהודי יכול לשלב בין "עבודתו" ובין "קיום מצוות". והיה זה בערב שבת, זמן המגשר בין "חול לקודש". והיה זה "בין השמשות", זמן המגשר בין "שתי מציאויות", בין מציאות של "עבודה" ממש ובין מציאות של "תורה" ממש.

המאמר מוקדש להצלחה מרובה בדירתם החדשה של הרב זמיר ונות ביתו אביטל פולק ה' ישמרם וינצרם. בטוחנו, שבית זה יהא מושתת על פי רוח ישראל סבא ברוח ובגשם.

ויהי נועם ה' עליכם ומעשי ידיכם יכונן בביאת משיח צדקנו, אמן!!!

כמו כן, המאמר מוקדש לעילוי נשמתו של משה ראובן לבית רוזינקוביץ ז"ל בן שמואל ופרידה גיסה ע"ה. משה שעזר לזולת רבות בעיניינים שהשתיקה יפה להם נלקח מאיתנו לבית גנזים לאחר שנזדכך בייסורים כי "נצחו אראלים את מצוקים".

ת. נ. צ. ב. ה.

הקדמה:

פרשת "אחרי מות-קדושים" היא אחת מן הפרשיות הארוכות עקב חיבורן של שתי פרשיות סמוכות והיא מכילה קמ"ד פסוקים וסימנך: "היד החזקה".  הפרשה כוללת ע"ט מצוות וסימנך: "חוכמה", כמו גם מיגוון נושאים ועיניינים שונים, כמו למשל: עבודתו של הכוהן הגדול בקודש הקודשים ביוה"כ, התרחקות מחוקות הגויים וממנהגיהם, מצוות שבין אדם למקום, מצוות שבין אדם לחברו ועוד. רש"י על אתר מסב תשומת לבנו ש"פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי התורה תלויים בה". ומכאן, חשיבותה הכבירה.

שלושת המקודשים:

לאחר מותם הטראגי של נדב ואביהוא, שניים מארבעת בניו של אהרון, בגלל שהקריבו "אש זרה" אשר לא צוו, אהרון נתבקש לבצע מספר פעולות קודש ואחד מהם היה: להיכנס "לפניי ולפנים", קרי: להיכנס אל הקודש פנימה, פעם אחת בלבד במהלך השנה, ביוה"כ. עבודת קודש זו עשייתה בבגדים מיוחדים וכוללת טבילות ומספר וידויים, כמו גם קרבנות מסויימים. עבודת קודש זו חייבת להיעשות בזהירות מירבית. שאם לא כן, אהרון עלול לשלם בחייו. ועיקר תכליתה: מחילת, סליחת וכפרת עוונותיהם, פשעיהם וחטאיהם של עם ישראל, כדכתיב: "... ואל יבוא בכל עת אל הקודש ולא ימות... וכפר בעדו ובעד כל קהל ישראל...". לסיכום: אהרון שהיה משבט לוי נבחר לשמש כ"כלי כפרה" בעבור עם ישראל. יוצא אפוא,  שאהרון הוא חלק בלתי נפרד מ"שלישיית הקודש": א. "זמן קדוש" [=יוה"כ]. ב. "מקום קדוש" [=משכן]. ג. "אדם קדוש" [=אהרון].

ושאלתנו:

מדוע דווקא אהרון נבחר ע"י האל לשרת בכהונה הדתית-הרוחנית הגבוהה ביותר ולבצע הלכה למעשה את "עבודת הקודש" הנ"ל? האם "זכייתו" בתפקיד חשוב זה נבעה משום היותו אחיו של משה המנהיג ועקב "הקשר המשפחתי" פעל כאן "ויטמין P"? וליתר דיוק: מהו הגורם/הגורמים שבגללם אהרון "קנה" את מעמדו ואת מקומו בפנתיאון השמות הגדולים והנצחיים של עם ישראל לדורותיו?!

דמותו הייחודית של אהרון:

ונראה לנו לקבוע שאהרון מהווה את בחירתו הישירה של האל לתפקידו הרם בזכות ולא בחסד. הוא אינו "ברירת מחדל". וזאת, בזכות פעולותיו ומפעלותיו הרוחניים, בזכות מעשיו הכבירים ובזכות התנהלותו הפרטית והציבורית הראויים לשבח והפסוק המקראי: "ויעש אהרון כאשר צווה" מעיד כל כך. אמנם, אהרון היה מעין "כינור

שני" בהיררכיה המנהיגותית לאחר משה, אולם, פעמים רבות הוא פעל "עצמאי בשטח". לגבי דידן, אהרון היה מגדולי הדמויות האלמותיות שקמו לעם ישראל במשך אלפי שנות קיומו. באחת הסיטואציות המוכרות לנו ביותר, כשהקב"ה מנסה  

לשכנע את משה לקבל את השליחות ההיסטורית לגאול את ישראל ממצריים ומשה "מציע" [עפ"י מדרשי חז"ל] את אהרון במקומו הקב"ה "מרגיעו" ואומר: "הנה אהרון אחיך יוצא לקראתך. וראך, ושמח בליבו". שמחה ליבית. פנימית. כנה ואמיתית הבוקעת ממעמקי לב אוהב ואשר אך ורק הקב"ה שהוא "בוחן כליות ולב" ורק הוא "יראה ללבב" [בניגוד לאדם "שרואה לעיניים"] יכול להעיד על כנותה ואמיתיותה. אהרון לא מקנא ומנסה לטרפד את שליחותו של משה אחיו. אדרבא! אהרון משמש כ"עזר שכנגד". תומך. מגבה. מפרגן ואף משמש כ"פה" [=דובר] של משה כשעמדו שניהם לפני פרעה ודרשו בתוקף לשחרר את העם מעול העבדות הקשה מנשוא.

זאת ועוד. אהרון היה היחיד בהיסטוריה המקראית שהגיב באופן מאופק, באופן הירואי, בדממה מוחלטת כששני בניו קיפחו חייהם כנ"ל, ודווקא ביום החשוב ביותר בחייו, ביום השמיני לכהונת המשכן, "יום שנטל עשר עטרות", שנאמר: "וידום אהרון". תרגום: "ושתיק אהרון". דמימה/שתיקה המבטאת "הצדקת הדין" וקבלת "גזירת עליון", בבחינת: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך" ו/או בבחינת: "לך, דומיה – תהילה". יש לציין שעפ"י גירסת התרגום שבידי יהודי תימן התרגום של הביטוי: "וידום אהרון", הוא: "ושבח אהרון". דהיינו: אהרון מתעלה מעל כאבו האדיר ולא רק ששותק, אלא, אף משבח את הקב"ה. רק אדם שהגיע לדרגה ולרמה רוחנית גבוהה ואדירת מימדים שכזו, לדרגה ולרמה שיש בה פאן של התבטלות טוטאלית בפני ומפני האל, יתעלה שמו, יכול להיקרא עוד בחייו "אדם מלאך" ובטוחני, שלזה התכוון נביאנו מלאכי [ב', ז']: "כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. כי מלאך ה' צבאות הוא".

חכמינו ע"ה מציינים במקורות רבים את גדלותו וגדולתו ואת הנהגותיו ודפוסי התנהגויותיו של אהרון הכוהן, כמו גם את עוצמתו המנהיגותית הרוחנית ותרומתו האדירה בעיצוב דמותה ותרבותה של האומה היהודית/ישראלית לדורותיה. אהרון היה אחד מ"שלושת הפרנסים שעמדו לישראל והיה שקול למשה אחיו". עוד בחייו שימש כ"מודל חיקוי" ליישומם של ערכים יהודיים בסייסים ומומלצים בחום, כמו למשל: אהבת האדם והזולת, קירוב רחוקים לתורה, צניעות, ענווה, יושרה ציבורית ועוד. מותו הדרמטי היווה "מכה קשה" לעם שהרי "נסתלקו ענני הכבוד" ואף אצל הקב"ה "קשה הייתה מיתתו של אהרון כשבירת הלוחות".

המאמר מוקדש לרפואתו ולהצלחתו של נכדי אלישיב הי"ו שהיום, יום חמישי, ח' לחודש אייר (אני י-י רופאך) תש"ע, 22 באפריל 2010 למניינם, הוכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה.

"אגרת השבת" לרבנו אברהם אבן עזרא

פרשת השבוע שתיקרא השבת, בסייעתא דשמייא, בבתי הכנסת ברחבי העולם היהודי מתייחדת בכך שבשבת זו יקראו שתי פרשיות סמוכות זו לזו והן: "פרשת ויקהל" ו"פרשת פקודי" במקום לקרוא פרשה אחת בלבד כמידי שבת בשבתו. תופעה מעין זו כבר ידועה בשער בת רבים בכינוי "פרשה מחוברת" והיא חלה מספר מועט ביותר של פעמים במהלך השנה וזאת חז"ל קבעו כדי להתאים את מספר השבתות שבמשך השנה למספר הפרשיות הנמצאות בחמשת חומשי התורה. כמו כן, מספר הפסוקים בשתי הפרשיות עולה למניין רי"ב [וסימנך: "וירא אלוהים את האור כי טוב"]. יש לציין שבשתי הפרשיות ישנה מצוות לא תעשה אחת הקשורה לשבת קודש, והיא: "שלא יעשו בית הדין משפט מות בשבת", קרי: מי שנתחייב מיתה בבית הדין לא ימיתוהו בשבת..." [ספר החינוך, מצווה קי"ד].

בשבת הקודמת עמדנו על חשיבותה של השבת כמהות של סליחה ומחילה וזאת בנוסף לעובדה הידועה שיום השבת נתקדש ונצרב בהווייה היהודית כיום הקדוש ביותר מכל ימות השנה וקדושה זו נמשכת מן "הקדושה העליונה" ממש משום שהקב"ה קידש יום זה לעולמים. שנאמר: "על כן, ברך י-ה-ו-ה את יום השבת, ויקדשהו". אשר על כן, יום קדוש זה ניחן בשפע של סגולה ומסוגלות, יתרונות ומעלות כמו למשל: מנוחה ונפישה, כינוס וקיבוץ המשפחה, חיזוק האמונה, לימוד והתעסקות בתורה הקדושה ועוד.

במאמר זה יובא ובקצרה היבט נוסף לחשיבותו, עוצמתו וחוסנו של יום השבת הקדוש, יום אשר בעיקרון יסוד קדושתו מתחיל בו בלילה ונמשך גם במהלך כל יום הלמחרת, בבחינת: "היום הולך אחר הלילה". עיקרון שאותו מסביר אחד מגדולי פרשני המקרא הלוא הוא רבנו אברהם אבן עזרא ע"ה [1090 – 1165] אשר יצא חוצץ כנגד "החושבים אחרת" ובכך היו גורמים לחילול השבת הקדושה, כדלקמן –

"בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות ותשע עשרה בחצי הלילה בליל השבת בי"ד לחודש טבת ואני אברהם הספרדי הנקרא אבן עזרא הייתי בעיר אחת מערי האי הנקרא "קצה הארנון" [שהוא הגבול השביעי מגבולות הארץ הנושבת] והייתי ישן ושנתי ערבה עלי. ואראה בחלום, והנה עומד לנגדי כמראה גבר ובידו "אגרת" חתומה. ויען ויאמר אלי: 'קח זאת האיגרת ששלחה אליך השבת'. ואקוד ואשתחווה לה' ואברך את ה' אשר כיבדני זה הכבוד. ואתפשנה בשתי ידיי אשר נטפו מור. ואקראנה, ותהי בפי כדבש למתוק. אך בקראי את הטורים האחרונים [=השורות האחרונות] חם לבי בקרבי וכמעט יצאה נפשי. ואשאל את העומד לנגדי: 'מה פשעי ומה חטאתי? כי מיום אשר ידעתי את השם הנכבד והנורא אשר בראני ולמדתי מצוותיו, לעולם [=תמיד] אהבתי את השבת. בטרם בואה הייתי יוצא לקראתה בכל לבי וגם בצאתה הייתי משלחה בשמחה ובשירים. ומי בכל עבדיה כמוני נאמן? ומדוע נשלחה אלי זאת האיגרת?! ויען ויאמר אלי "ציר השבת": 'הגד הוגד לה [=לשבת] את אשר הביאו אתמול תלמידיך אל ביתך  ספרים ופרושים על התורה ושם כתוב לחלל את השבת. ואתה, אברהם אבן עזרא הספרדי, תאזור מתניך בעבור כבוד השבת להלחם מלחמת התורה עם אויבי השבת ולא תשא פני איש'. ואיקץ. ותתפעם רוחי עלי ונפשי נבהלה עד מאד. ואקום... ואוציא החוצה את הספרים לאור הלבנה והנה כתוב שם פירוש: 'ויהי ערב ויהי בוקר' והוא אומר 'כי כאשר היה בוקר יום שני עלה יום אחד...'. וכמעט קרעתי בגדיי וגם קרעתי זה הפירוש, כי אמרתי: 'טוב לחלל שבת אחת ולא יחללו ישראל שבתות הרבה' אם יראו זה הפירוש הרע וגם נהיה כולנו ללעג וקלס בעיני הערלים [=הגויים]. ואתאפק בעבור כבוד שבת. ואדור נדר אם אתן שנת לעיניי אחר צאת היום הקדוש עד אשר אכתוב אגרת ארוכה לבאר את ראשית יום השבת להסיר פח ומוקש. כי כל ישראל הפרושים וגם הצדוקים [=הקראים] עמהם יודעים כי לא נכתבה פרשת בראשית ומעשי השי"ת בכל יום, רק בעבור שידעו שומרי התורה איך ישמרו הם את השבת. כלומר: שישבתו כאשר שבת ה' הנכבד... והנה, אם יהיה סוף השישי עד בוקר יום השביעי היה לנו לספור הלילה הבא. והנה, זה הפירוש מתעתע ומתעה כל ישראל: במזרח ובמערב, גם הקרובים וגם הרחוקים, גם החיים גם המתים... והמאמין בפירוש הקשה הזה, ה' ינקום נקמת השבת ממנו. והקורא אותו בקול גדול, תדבק לשונו לחכו. והסופר הכותב אותו בפירוש התורה, ידו יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה... ולכל בני ישראל יהיה אור".

וזה לשון האיגרת

אני (ה)שבת עטרת דת יקרים, (ה)רביעית בעשרת הדברים:

בין השם ובין בניו אני אות ברית עולם, לכל דורות ודורים:

כל מעשיו בי כלה האלוהים, וכן כתוב בראשית הספרים:

אני עונג לחיים עלי אדמה, ומרגוע לעם שוכני קברים:

לא ירד בי מן ביום השבת, למען אהיה מופת לדורים:

לא יתאבלו בי אבלים, ולא יספידו בי על מות ישרים:

כל משכיל ביינו הוא יקדש, וגם מבדיל הוא כנזירים:

השקט ימצאו בי עבד ואמה, והגרים אשר המה בשערים:

ויניחון כל (ה)בהמות ביד איש, סוסים כחמורים וכשוורים:

מכובדת אנכי מעשות דרכים, וממצוא חפצים ודבר דברים:

שמרתיך מכל אשם ובכל הימים, למען תשמרני מימי נעורים:

בזקנותך שגגה נמצאה בך, אשר באו אלי ביתך אלה הספרים:

ואשר שם כתוב לחלל ליל שביעי, ואיך תחשה ולא תדור נדרים:

לחבר אגרת שמירת השבת ודכי אמונים, ותשלחה לכל העברים:

שבת שלום

פרשת כי תשא

סניגורם של ישראל

פרשת השבוע, פרשת "כי תשא" היא אחת מחמש הפרשיות האחרונות שבספר שמות ושעוסקות בעיקר בכל הקשור להקמת, בניית ועשיית "המשכן וכליו". קל"ט פסוקים בפרשתנו וסימנך: "עגל הזהב טוב" לדעתם של חלק מפרשני התורה והוגי הדעות הטוענים "שעגל הזהב לכבודו של ה' נעשה" ["האבן עזרא" על אתר] או כפי שטוען ר' יהודה הלוי ["ספר הכוזרי"] שכל חפצם של ישראל היה "לבקש להם נעבד מורגש". וזאת, משום שמשה בושש לרדת מן ההר והם לא ידעו "מה היה לו". והבן. ועיין עוד מה שכתב על כך בעל "מדרש גם" וכהאיי לישנא: "... על מה שנאמר בתורה 'ויעשו להם עגל'. אין עגל , אלא – עבודה גדולה לי-ה-ו-ה'... ועיקר חטאם היה שהפכוהו למסכה והשכימו קום בבוקר שלמחרת, העלו לפניו עולות, הגישו שלמים, ישבו לאכול ולשתות וקמו לצחק [שמות ל"ב, ו']. אשר על כן, כעת יובן בבהירות מדוע בשני הפסוקים הבאים [ז' – ח'] הקב"ה מורה למשה באופן נחרץ וחד משמעי: "לך רד"!. ומדוע? – "כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצריים. סרו מהר מן הדרך אשר צויתים. עשו להם עגל מסכה. וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו 'אלה [=זהו] אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצריים". כלומר: העגל שנעשה בתחילה "לשם שמיים" נהפך לאובייקט פגאני, אלילי ויוחסו לו כוחות ועוצמות בעשיית הניסים והנפלאות אשר בגינן עם ישראל השתחרר מבית העבדים ומכור הברזל, מן האימפריה הגדולה, העריצה והאכזרית של העולם העתיק.

אין כל ספק שמעשה זה של "עגל הזהב" נצרב בתודעה היהודית כאחד מן האירועים הקשים ביותר שאירעו לעם ישראל. וגם אמנה, רוב פרשני התורה והוגי הדעות רואים במעשה זה אחד מן המעשים והחטאים החמורים ביותר שעם ישראל חטא בו מאז היותו לעם ה' ו"חומרתו" הגדולה הייתה בעצם עשיית העגל לאחר ובסמיכות ליציאתם ממצריים, יציאה שנעשתה באותות, במופתים וניסים גדולים. ,מעשה העגל" הותיר "צלקת" מכוערת בדברי ימי עם ישראל עד כדי קביעתם הנחרצת של חז"ל [סנהדרין ק"ב.]: "שאין לך פורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מ-24 ליטרא (=משקל קל) של (מעשה) העגל". או, כפי שכתב מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל במאמרו "אש של עצמות" [בספרו: "נר למאור"]: "החטא היה כל עמוק ומושרש בעם ישראל שאינו רק לשעתו, אלא אף לדורות". אי לכך, ניתן להבין מדוע ענישתם של עם ישראל לא הייתה רק לשעתה, אלא, לצערנו הרב, גם לדורות, שנאמר: "וביום פוקדי (=כל אימת שאפקוד) ופקדתי עליהם חטאתם" [במדבר ל"ב, ל"ד].

אם כך, שאלת השאלות, היא: כיצד משה רבנו ע"ה לאחר "שבירת הלוחות" ואשר מעשה העגל גרם במישרין לשבירתם "מעז" לעמוד לפני הקב"ה כמליץ יושר וכסניגורם של ישראל ולבקש מחילה וסליחה עבורם? כיצד משה רבנו ע"ה מסוגל אף "לאיים" ולומר: "ואם אין", קרי: ואם אין אתה, הקב"ה, מוחל וסולח לישראל, "מחני, נא, מספרך אשר כתבת"? מהם באמת טיעוניו של משה כסניגור וכמליץ יושר בבואו לבקש סליחה ומחילה עבור העם?!

למותר לציין שגלל "קוצר היריעה והזמן" לא נוכל להרחיב. אולם, ננסה לתרץ עניין זה, בעזר ה', באופן הבא: אין כל ספק שבעשיית "עגל הזהב" היסוד האמוני בקב"ה כ"אלוהי ישראל" מתערער בצורה קשה. כעת התברר שהפגאניות ועבודת האלילים שבה וצפה על פני השטח ו"חדרה עמוק לגוף ולנפש הישראלית כפי שהייתה מושרשת בהם במצריים". ברם, מאידך גיסא, עם ישראל נמצא בתהליך של התהוות כעם נבחר. את הנקודה העיקרית הזאת ראה משה רבנו, הרועה הנאמן. ועל כן, בהתחלה, משה "מפעיל" את תרגיל "זכות האבות", שהוא, בעיקר, "חשיפת" הנקודה היהודית הראשונית והבסיסית של עם ישראל. או אז, ישנו סיכוי גדול "שהקלקול לא יגיע עד השורשים העמוקים של העם" משום שעומדת להם זכות אבותיהם  הקדושים. כמו כן, משה רבנו מזכיר בדבריו את המשפט "אשר הוצאת בכוחך הגדול ממצריים", כביכול, יש פה מעין "האשמה עקיפה זוטא" של הקב"ה בבחינת: "אתה הוא שגרמת להם שיבואו לידי העוון הזה" [ועיין עוד דברי "המדרש הגדול"]. וכאילו, משה אומר להקב"ה: "מה רצונך מעם ישראל? עם ישראל הרי לא יצא 'מהכשרה רוחנית' מסודרת. עם ישראל צמח, גדל, חי והתהווה במצריים האלילית במשך מאות בשנים. זו הייתה הכשרתם היחידה ומה לך כי תלין עליהם"?!

בטיעונים אלה וכיו"ב משה רבנו ע"ה מלמדנו לקחים מוסריים וחינוכיים רבי חשיבות. ואולי, הייחודי שבהם, הוא: כאשר אדם משמש כמליץ יושר וסניגור על הזולת ומדבר בזכותו ולזכותו חייב הוא להציג את כל היבטי העניין בצורה הנכוחה והנכונה. לומר את הדברים בצורה הכנה והאמיתית ביותר ולא באופן מזויף ומתפתל. עליו להעמיד דברים על דיוקם המלא ללא חשש ומורא. עליו לעשות זאת בשיא היושרה ובאהבה צרופה. עליו להיות מוכן למצב שבו יכול הוא להיפגע ולשלם מחירים אישיים ו/או ציבוריים. שהרי כל בר דעת יודע שללמד זכות על הזולת/הכלל זו מעלה ומידה משובחת ביותר לפני הקב"ה. מי ייתן, ובזכות סניגוריותו של משה רבנו ע"ה, כמו גם בזכות סניגוריותם של עם ישראל, האחד כלפי זולתו, יחון אותנו הקב"ה בחסד, בזכות וברחמים. ישמיד כל הקמים עלינו לרעה ובמיוחד בימים קשים אלה כשחלק מצוררי ישראל "מרימים ראש" ומשמיעים איומים ממשיים כנגד עם ישראל, תורתו, ארצו ואלוהיו. היה לא תהיה ועם ישראל ישכון לבטח ובא לציון גואל, אמן!

השבת כיום סליחה, מחילה וכפרת עוונות

פרשת השבוע, פרשת כי תשא היא הארוכה ביותר מבין פרשיות ספר שמות. הפרשה מונה קל"ט פסוקים [וסימנך: 'לקט'] בתוך כחמשה פרקים [ל' – ל"ד] הכוללים מלקט עיניינים ונושאים הקשורים בעיקר לעינייני המשכן שהרי כבר ידוע בשער בת רבים שהפרשה מחמש הפרשיות: תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל ופקודי העוסקים ב"משכן וכליו".

אולם, ראו זה פלא! בפרק ל"א פסוקים י"ב – י"ז תורתנו מצווה על שמירתה של השבת הקדושה, כדכתיב: "ויאמר ה' אל משה... אך את שבתותי תשמרו... ושמרתם את השבת... וביום השביעי שבת שבתון קודש לה'... ושמרו בני ישראל את השבת...". שלוש פעמים ביחידת פסוקים הנ"ל מופיע השורש ש.מ.ר. ולנו אין ספק שחזרה משולשת זו מעצימה את עניין שמירת השבת כתקנה ואין זה המקום והזמן לפרט ולהרחיב, כמו גם את הקשר בין עניין "המשכן" ועניין "השבת" שעל זאת כבר עמדו חכמינו ע"ה בכמה דוכתי וכל המעיין והלומד שם על אתר – ישכיל ויחכים ואף שכרו ישולם מ"בעל הדבר". במאמרנו זה נוסיף נדבך נוסף ובקצרה, בעזר ה', במסוגלותה, חשיבותה ועוצמתה של השבת "ומאן דנפח מדיליה נפח" [ראשי תיבות: פירוש חדש נפלא. ודו"ק].

יום השבת נתקדש ונצרב בהווייה היהודית כיום הקדוש ביותר מבין כל ימות השנה. קדושה זו נחקקה לדורות ונמשכת תדיר מן "הקדושה העליונה" ממש משום שהקב"ה קידש יום זה לעולמים. שנאמר: "על כן, ברך י-ה-ו-ה את יום השבת, ויקדשהו". ביום קדוש זה יש ירידת "שפע אלוהי" לכלל היצורים ובפרט לעם סגולתו, עם ישראל. אשר על כן, יום קדוש זה ניחן בשפע של סגולות ויתרונות, כגון: יום מנוחה ונפישה, יום של כינוס וקיבוץ המשפחה, יום של חיזוק האמונה, יום של לימוד והתעסקות בתורה הקדושה ועוד.

ולנו נראה להוסיף ולקבוע שיום השבת, במהותו הבסיסית יכול גם לשמש "לכל דצריך" כיום של סליחה, מחילה וכפרת עוונות. וזאת, מוכח ממספר מקורות בספרותם הקדושה של חז"ל, כמו למשל [שבת קי"ח:]: "אמר ר' חייא אמר ר' יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש – מוחלין לו. שנאמר [ישעיהו נ"ו, ב']: "אשרי אנוש יעשה זאת... שומר שבת מחללו..." אל תקרא "מחללו", אלא – "מחול לו".

פרשת תרומה

תרומה קטנה מהאדם תרומה גדולה לקודש

פרשת השבוע, פרשת "תרומה" המונה צ"ו פסוקים [וסימנך: "צו את בני ישראל..."] כוללת שלוש מצוות: שתי מצוות עשה, והן: מצוות בניין בית הבחירה ומצוות סידור לחם הפנים (והלבונה) ומצוות לא תעשה אחת, והיא: לא להוציא את בדי הארון ממנו. כמו כן, פרשת תרומה פותחת את סדרת 5 הפרשיות העוסקות בעיקר בהוראות ובצוויים האלוהיים השונים למשה ולעם ישראל לבנות לו "מקום קדוש", קרי: משכן ואשר בו תשרה שכינתו יתברך שנאמר [שמות פרק כ"ה, פסוק ח']: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ועל כך אומרים חז"ל: "ועשו לי מקדש" – ועשו לשמי בית קדושה. "ושכנתי בתוכם" – בתוכם נאמר ולא בתוכו נאמר. ודו"ק.

המשכן על כליו ואביזריו הרבים והמגוונים נעשה ונבנה מן התרומות הנדיבות של בני ישראל: גברים נשים וטף כפי שמעידה תורתנו הקדושה [שמות פרק כ"ה, פסוקים ב' – ג']: "... מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, תקחו את תרומתי: וזאת התרומה אשר תקחו... זהב וכסף ונחושת..." וראיתי ב"מדרש גם" [אחד מן המדרשים הנכתבים בעת החדשה] האומר: "מאת כל איש". ולמה אמרה תורה "כל איש" ולא "איש" בלבד? – ללמדך שאף הנשים והטף הם בכלל איש". ודו"ק. מכל מקום, במדבר נעשה ונבנה "מקדש מיטלטל" אשר כל תכליתו הייתה לסמל את נוכחותו המתמדת של הקב"ה [=השכינה] בתוך בני ישראל בנדודיהם במדבר ובכל המקומות אשר חנו בהם. אשר על כן, המשכן נעשה ונבנה באופן שהיה קל לפרקו, לשאת את חלקיו הרבים ולהרכיבו שוב עפ"י הצורך "עד בואם אל ארץ נושבת".

וגם אומנה, "צוותי עבודה" הכוללים אמנים ואומנים יראי שמיים וצדיקים גדולים עשו "כל שלאל ידם" [תרתי משמע: גם מסירות נפש וגם עזרה מן האל. וד"ל] כדי ליצור, לעשות ולבנות מבנה טכני מרשים, מרטיט לב ומעורר השתאות והתפעלות ואשר אף בעל "מדרש ג"ם" ציין לגביו את העובדה הבאה: "מי שלא ראה את מבנה המשכן שהיה במדבר בהדרו וביופיו לא ראה מבנה מהודר ויפה כזה מימיו". זאת ועוד. בראש "צוותי העבודה" עמד האמן והאומן "הגדול מכולם", הלוא הוא "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" ואיתו עוזרו הנאמן "אהליאב בן אחיסמך למטה דן" [שמות פרק ל"א פסוקים א' – ו'].

ואכן, פרשתנו פותחת בצווי האלוהי למשה באופן הבא [שמות פרק כ"ה, פסוקים א' – ט']: "וידבר ה' אל משה לאמור: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, תקחו את תרומתי: וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם: זהב וכסף ונחושת. ותכלת וארגמן... ועורות אלים... ועצי שיטים: אבני שוהם ואבני מילואים... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם... וכן תעשו". מפסוקים אלה למדים אנו [עפ"י דרשותיהם של חז"ל בכמה דוכתי] שעיקר התרומה למשכן הייתה מן הזהב, הכסף והנחושת. וכבר ידוע בשער בת רבים שבשלוש מילים אלה מגולמות שלוש דרגות של נתינה למשכן, כמו גם נתינה בכל תרומה או צדקה לקודש וכדלקמן: התרומה הראשונית והחשובה ניתנת מאדם בריא והדבר רמוז במילה זהב – זה הנותן בריא. התרומה השנייה והמשנית בחשיבותה ניתנת מאדם שמרגיש וחושש שמא הוא עומד לחלות או כשהוא בסכנה והדבר רמוז במילה כסף – כשיש סכנה ופחד [כמובן, מפני המוות]. והתרומה השלישית בחשיבותה ניתנת מאדם שהוא כבר חולה, לא עלינו, והדבר רמוז במילה נחושת – נתינת חולה, שאמר תנו.

בנוסף על האמור לעיל ראיתי רעיון נפלא מאת כ"ק "האדמו"ר השביעי" [רמז: "כל השביעין – חביבין. ודו"ק] של חסידות חב"ד, הלוא הוא מו"ר מנחם מנדל שניאורסון זצוק"ל הידוע בכינויו "הרבי מלובאוויטש" המציין בכתביו/שיחותיו שמעבר למשמעות הפשוטה של עשיית המשכן במדבר, הרי ש"בניית ועשיית המשכן מסמלת את כללות עבודת ה' אצל כל יהודי". וכיצד הדבר בא לידי ביטוי מעשי? – בעת לקיחת חפצים גשמיים והחלת קדושה עליהם בקיום התורה ומצוותיה כשמצוות הצדקה והנתינה לקודש נחשבת כמצווה המעולה והחשובה ביותר בבחינת: "שקולה מצוות הצדקה לכל המצוות שבתורה". ואותן שלוש הדרגות שציינו לעיל שזורים ומשולבים בתוך מצוות הצדקה, כדלקמן: הזהב – מייצג את עבודת ה' המושלמת, את עבודתו של ה"איש הבריא", כלומר: עבודתו של הצדיק שעובד את ה' בשלמות ללא שום ערעור ואפילו ללא הרהור. הכסף – מייצג את עובד ה' החושש ומנסה להתמודד עם כל "ההפרעות וההתחככות שהחיים מציבים לפניו ובפניו". והנחושת – מייצג את עובד ה' שהוא "כבר חולה", קרי: מבחינה חיצונית נראה שכבר בינו ובין הקב"ה ישנו נתק. אולם, עדיין הוא במצב ש"אומר תנו (תרומה)", כלומר: עדיין חלקים ממנו "חיים ולא מתים". ובמילים אחרות: החלק הפנימי שבו עדיין יש בו חיות ורצון להיות קשור לעבודת ה'. אשר על כן, מסקנתו של כ"ק הרבי היא אחת: אל לו לאדם היהודי להתייאש מעבודת ה', שהיא כאמור מצוות הצדקה, הנתינה והתרומה לדברים שבקדושה, שכן "הוא (עדיין) יכול להיות חלק מעבודת המשכן" גם אם הוא בדרגת "נחושת" [המחצב הפחות בערכו משני המחצבים האחרים: זהב וכסף. שהרי, גם הנחושת היה חלק אינטגראלי ובלתי נפרד מכלי המשכן המקודשים, למשל: "מזבח הנחושת", מזבח שמסמל יותר מכל את "הקרבת הקרבן האישי", כמו גם את הקרבת "קרבנות הציבור", וזהו שאמר הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ונראה לנו להוסיף מדילינו ולטעון שאת שלוש דרגות הצדקה, הנתינה והתרומה לקודש, ניתן ללומדם ממקור וממקום אחר בפרשתנו. לדעתנו, הן רמוזות בדברי המקרא המקודשים וזאת בהשלשת השורש ת.ר.ם. כפ שציינו בפתיחת מאמרנו לעיל וכהאיי לישנא: "... דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. מאת כל איש...תקחו את תרומתי: וזאת התרומה אשר תקחו..."

אנו תפילה ותקווה שכל אדם יהודי יעשה השתדלות וכל אשר לאל ידו להדליק את "הניצוץ הפנימי" אשר בתוכו. ויחד, מתוך "אחדות של מצווה", ייתן כתף להצלחת הפרוייקט הלאומי הבא של עם ישראל, והוא: "השבת המשכן והמקדש על מכונו הראשון". שהרי כבר הבטיחנו נביאנו שכבודו של "הבית האחרון" יהיה גדול וחשוב משני קודמיו. ונזכה כולנו, בעגלא ובזמן קריב להיות מאלו ה"פורשי כנפיים למעלה" וסוככים ומפרגנים ומסייעים איש את רעהו כאותם הכרובים שנאמר עליהם: "ופניהם איש אל אחיו", קרי: הבטה והסתכלות אל הזולת, אל השונה, אל הנחשל והזקוק לעזרה בנתינה, בתמיכה ובעיקר בתרומה נדיבה ומכל הלב. 

מהיכן היה לעם ישראל תרומות למשכן?

פרשת השבוע, פרשת "תרומה" פותחת את סדרת 5 הפרשיות: תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל ופקודי העוסקות בכל הקשור לציווים השונים בהכנת מקום הקודש במדבר, קרי: המשכן וכליו ובעשייתם "הלכה למעשה" ע"י צוותי אומנים צדיקים ויראי שמיים, כמו גם, מקצועיים ומיומנים במלאכתם ובראשם [שמות ל"א, פסוקים א' – ו']: "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה... ואהליאב בן אחיסמך למטה דן... [ויחד עימם] כל חכם לב...".

וגם אומנם, פרשיות אלה בכ- 450 פסוקים עוסקים ב"מעשה המשכן" לעומת 34 פסוקי בריאת העולם, כפי שציין ידידי המלומד איש קיבוץ גבעת השלושה, מר שילה אושרי הי"ו. אין זה המקום להרחיב ולפרט אולם, שומה עלינו לציין שמקום הקודש, המשכן היה מעין "מקדש מיטלטל" אשר כל תכליתו הייתה לסמל את "נוכחותה של השכינה בתוך עם ישראל בדרכם במדבר ובכל המקומות אשר חנו בהם" (כפי שכתב אחד מפרשני התורה). עניין נוסף ראיתי ב"מדרש גם" שכתב על אתר: "מקדש מיטלטל קדוש זה תכליתו היה לסמל ובבחינת 'האור הנאצל' שבקע מן החשיכה והחושך שאפפו את העם [בעיקר לאחר "חטא העגל" למאן דאמר ש"מעשה העגל קדם למעשה המשכן"]. והיכן? – דווקא במקום שמסמל יותר מכל וכבר נודע בשער בת רבים כמקום חורב, חום מכביד, שממון, צייה וצלמוות לאין אומד ולאין שיעור. מעין 'אור שלעתיד לבוא' שבקע והבקיע ליבותיהם של גברי ונשות ישראל והאציל מרוחו עליהם לתת ולתרום כמיסת ידם לקודש...".

ונשאלת השאלה: ומהיכן באה להם עשירות זו והלוא ישראל היו עבדים נרצעים במצריים שהייתה כור הברזל ובית העבדים הגדול ביותר בהיסטוריית הזמן והעולם העתיק?

חשיבותם הגו"רית של כלי המשכן

פרשת השבוע, פרשת "תרומה" פותחת את סדרת 5 הפרשיות: תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל ופקודי העוסקות בהוראות ובציוויים בכל הקשור להכנת ובהכנת "מקום המקדש" במדבר, קרי: המשכן וכליו, כמו גם בעשייתם "הלכה למעשה" ע"י צוותות של אמנים ואומנים צדיקים ויראי שמיים, מקצועיים ומיומנים במלאכתם שעל כל אחד ואחד מהם מעידה תורתנו הקדושה שהוא בדרגת "חכם לב". ובראשם צדיקי עולם שעל האחד נאמר [ברכות נ"ה.]: "בצל אל היה וידע" ועל השני, שהיה עוזרו הקרוב והנאמן נאמר [מדרש ג"ם]: "באוהל אב היה ולמד. ואין אב, אלא – אבינו שבשמיים" ואשר זכו ושמותיהם נחקקו והונצחו לכבוד ולתפארת בפנתיאון השמות של גדולי האומה, כדכתיב [שמות ל"א, פסוקים א' – ו']: "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה... ואהליאב בן אחיסמך למטה דן...". זה המקום לציין את הערת ידידי המלומד, איש קיבוץ גבעת השלושה, מר שילה אושרי: "מתוך 550 הפסוקים של חמש הפרשיות הנ"ל כ- 450 פסוקים עוסקים ב"מעשה המשכן" לעומת 34 פסוקים בלבד העוסקים ב"בריאת העולם". והבן!.

המשכן שהוא מקום הקודש בזמן נדודיהם של ישראל במדבר היה מעין "מקדש מיטלטל" ואשר תכליתו הייתה "לסמל את נוכחותה של השכינה בתוך עם ישראל בדרכם במדבר ובכל המקומות אשר חנו בהם" [כפי שציין אחד מפרשנינו] או כפי שראיתי ב"מדרש גם" שכתב על אתר: "מקדש מיטלטל קדוש זה היה בבחינת 'האור הנאצל' ואשר תכליתו הייתה לסמל את האור שבקע מן החשיכה והאפילה, הרוחניים כמו גם הפיזיים, שאפפו את העם [למאן דאמר ש"מעשה העגל קדם למעשה המשכן"]. והיכן נבנה? – דווקא במקום שמסמל יותר מכל את היובש, את החורב ואת השיממון ואת הצייה והצלמוות לאין אומד ולאין שיעור. 'אור נאצל' זה בקע והבקיע את ליבותיהם של הגברים, הנשים והטף של ישראל, קירבם לצור עולמים גואלם ומושיעם ואף האציל מרוחו עליהם לתת ולתרום כמיסת ידם לקודש. 'אור נאצל' שהוא מעין 'אור שלעתיד לבוא'..." ודו"ק.

אחד מכלי הקודש אשר נצטוו לעשות היה בהקשר ל"מנורת הזהב" כדברי תורתנו הקדושה [שמות כ"ה, ל"א – ל"ט]: "ועשית מנורת זהב טהור. מקשה [=גוש אחד] תיעשה המנורה... ושישה קנים יוצאים מצידיה...ועשית את נרותיה שבעה... והאיר על עבר פניה...". האור שעלה משבעת קני המנורה הטהורה והצבתה של המנורה במשכן 'על צלע המשכן תימנה' נוכח השולחן הטהור שהוצב 'על צלע צפון' מסמלים את הרוחניות והגשמיות שאמורים להתמזג ולהשתלב בכל יהודי, בכל אתר ובכל זמן ויפה ביטא זאת מורנו ורבנו, הרה"ג ר' משה צבי נרי-ה זצוק"ל בספרו "נר למאור": "אור התורה צריך להאיר במלוא עוצמתו ואי אפשר להסתפק במינימום. מיקומה של המנורה נוכח השולחן משמעותי להפצת אור המנורה והתורה לכל הצדדים. ורק אחרי שהמנורה עומדת ניצבת כהלכה ומפיצה אורה על כל סביבותיה כששלהבתה עולה מאליה, כשאור התורה מאיר לכל הפינות, ניתן לחזור ולשפר את צורכי הקיום ביסודיות. דהיינו: להעמיד את השולחן...".

רעיון זה של מיזוג ושילוב הרוח והגשם, הפנימי והחיצוני בכל יהודי ואשר קשור לחשיבות האדירה של הדלקת נרות באחת מן המנורות הטהורות שניצבות, בדרך קבע כמעט בכל אחד מבתי הכנסת בעם ישראל ואשר כבר ידוע בשער בת רבים בכינוי ,בית מקדש מעט" ניתן ללומדו גם כן מסיפור שאירע בתקופתו של הרה"ג ר' יהודה אסאד זצוק"ל. סיפור שמלמדנו נכוחה את התובנה הבאה: בזמן שישנו רצון עז לזכות ב"מצוות הדלקת נרות המנורה", בין אם זו "הדלקה ממשית", הדלקה פיזית ובין אם זו "הדלקה רוחנית", הריווח והשכר לא יאחרו מלהגיע ומן השמיים ידאגו למציאות של "יש תמורה לאגרה", כדלקמן –

אחד משמשיו הנאמנים של הרב הגאון, איש פשוט ועובד ה' בתמימות היה נוהג להדליק את נרות המנורה בבית הכנסת של הרב מידי יום ביומו ובכל פעם היה נוהג להוסיף את "קטע התפילה" הקצר שחיבר: ''לשם ייחוד קודשא בריך הוא. הנני מוכן ומזומן לקיים את מצות הדלקת נרות המצווה ויהא זה בבחינת 'כבדו ה' באורים'. ומי ייתן ואור המנורה הקדושה...". הכל התפעלו מפועלו הטהור והפשוט. אחד מן המתפעלים שהתלהב מאד ואף נתקנא בשמש היה הקצב של העיירה. באחת הפעמים הקצב שאל את השמש באם יהיה מוכן "למכור" לו תמורת סכום כסף גדול את "זכות המצווה". השמש דחה בתוקף את בקשתו החוזרת ונשנית של הקצב. אולם, הקצב בשלו. הוא המשיך לנדנד, להתחנן ולהפציר נואשות בשמש שכבר לא יכל לשאת זאת והלך להתייעץ עם הרב. הרב יעץ לשמש כן להעביר את זכות המצווה לקצב בתנאי אחד: "הקצב יהיה חייב לשלשל לידיך מטבע כסף אחד בכל יום". כמו כן, הרב יעץ לשמש לא להשתמש במטבעות הכסף שיאסוף אלא להשאיר זאת בצד "לעת הצורך", בבחינת: "ימים יגידו". השמש ציית לרב על אף הקושי העצום שהיה לו. ואכן, העניין נסגר ונחתם. במשך הזמן הצטבר בקופה סכום כסף גדול מאד.

שבת שלום

פרשת משפטים

העזרה לנחשל ולחלש – צו אלוהים מחייב

"פרשת השבוע, פרשת משפטים באה מיד לאחר 'מעמד הר סיני' והיא תופסת את המקום החמישי בין פרשות התורה מבחינת מספר המצוות שבה... בפרשה זו ישנם דיני ממונות ודיני נפשות, וניתן לראות בה את המשך יישום המלצות יתרו על הקמת מערכת המשפט בישראל". כך פותח ידידי המלומד מקיבוץ גבעת השלושה, מר שילה אושרי הי"ו את מאמרו השבועי על פרשתנו.

וגם אמנה, פרשת השבוע היא "גן של מצוות" כפי שהגדירה בעל "מדרש גם" [מדרשים ופרשנויות על פרשיות התורה] היות והיא כוללת 53 מצוות: 23 מצוות עשה ו- 30 מצוות לא תעשה כשחלקן הלא מועט עוסק בעיניינים הקשורים "לשכבות הנחלשות", קרי: לאותן שכבות נחשלות וחלשות הזקוקות לסעד, חיזוק  ותמיכה.

צעד זה של תורתנו העסיק במשך דורות רבים פרשני מסורה והוגי דעות שונים. כל מי שפרשנותו התייחסה לתחילת פרשת משפטים תמה ושאל: מה ראתה תורתנו הקדושה לפתוח את הפרשה דווקא בעיניינים שכאלה [לאחר סיפור 'מעמד הר סיני', מעמד מכונן וחשוב ביותר בהווייה היהודית לדורותיה ובחיי האומה] ולא לפתוח בהמשך הדגשת עינייני אמונה, מוסר וצדק אלוהיים או בעינייני קדושת התורה, המקדש והקודש? וכי זוהי באמת מהותה ותמציתה של התורה? וכי זהו מסרה העיקרי?! אתמהה.

ואכן, תשובות רבות של רבים מחכמי ישראל לדורותיהם ניתנו ונתפרסמו. נחלי דיו נשפכו וקולמוסים רבים נשברו כדי להבהיר נקודה פילוסופית מחשבתית זו ובעיקר, עם הקשרים הלכתיים מעשיים בבחינת: "פרשן פרשן ופרשנותו". אחד מהם הוא הסברו של ידי"ן, מו"ר ועמיתי לעבודת הקודש, הרב יניב כוהן שליט"א, רבה של אולפנית "ישורון" בעיה"ק פ"ת ["האולפנית הגדולה בעולם"] במאמרו לפרשת השבוע, כדלקמן: "בכך, התורה מגלה לנו את סוד החיים. אי אפשר לחיות חיים אמיתיים בסיסמאות, באמירות... חייבים, אבל חייבים להוריד את האידיאלים הגדולים לפרטי החיים... הרעיונות [ואין זה משנה מה גודלם] מקבלים משמעות רק כשהם מחוברים לחיי המעשה! התורה האלוהית הגדולה חיה דרך הפרטים הקטנים".

אין לנו צל של ספק שבאמצעות ודרך הפרטים [שכביכול נראים קטנים] ובמיוחד אם הם קשורים ונוגעים באותן קבוצות נחשלות ולא משנה באיזה תחום ובאיזה שטח של החיים, מתגלה התורה האלוהית הגדולה ומנחילה את חיותה הרוחנית והפיזית לכל יצורי האל בעולם – בכלל, ולעם ישראל – בפרט. נקודה חשובה זו חובה ושומה עלינו להדגישה חזור והדגש בכל זמן ובכל מקום. זיכנו ה' במהלך השבועות האחרונים להעבירה ולמוסרה לקהל שומעי לקחנו במספר מפגשי לימוד וחקר ובמאמרנו זה מועלית היא לראשונה, בעזר ה', על מכבש הדפוס וניתן לראות זאת "בקשירת" מה שמסופר בסוף פרשת בשלח ובתחילת הפרשות יתרו ומשפטים בבחינת: "והחוט המשולש לא במהרה יינתק". קרי: לקראת סוף פרשת משפטים [שמות י"ז, פסוקים ח' – ט"ז] התורה מספרת על עמלק, מגדולי צוררי ישראל וממבקשי נפשו שמגיע אל רפידים ונלחם בהם ללא כל סיבה ותואנה. משה מצווה את יהושע לבחור אנשים "וצא הילחם בעמלק"!. מהקבלת והשוואת סיפור עגום זה עם מה שכבר "נודע בשערים" בכינוי "פרשת זכור" [דברים כ"ה, פסוקים י"ז – י"ט] אנו למדים שדרכו המלחמתית של עמלק היא באכזריות ובברוטאליות. עמלק אינו גיבור כנגד גיבורים. "כוחו" של עמלק הוא בעיקר כנגד הנחשלים והחלשים כפי שמעידה תורתנו: "ויזנב בך על הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע". עמלק מכה "בבטן הרכה" של עם ישראל. אומנם, יהושע ואנשיו נוצחים במלחמה, שנאמר: "ויחלוש יהושע והעם את עמלק לפי חרב". ברם, הם אינם הורגים את הנחשלים והחלשים שבחיילי עמלק וזאת בניגוד מוחלט לדרכו האכזרית והלא אנושית של עמלק הרשע. יהושע וחייליו "כורתים רק את ראשיהם של הגיבורים והחזקים" [עפ"י המדרשים] וזאת הם עשו בהוראתו הישירה של הקב"ה, "עפ"י הדיבור". במילים אחרות: עם ישראל מייצג את האנטיתזה של "הדרך העמלקית" בעולם. את התובנה הזו יתרו שהיה "כוהן מדיין", דהיינו: המנהיג הדתי החשוב והמפורסם ביותר בעולם הפגאני והאלילי של התקופה העתיקה ראה והבין ועל כן, זאת הייתה סיבת הגעתו אל המדבר והצטרפותו לכלל עם ישראל וחז"ל רמזו על כך באומרם [זבחים קט"ז.]: "מה שמועה יתרו שמע ובא? מלחמת עמלק וקריעת ים סוף". לדעתנו, הכפלת השורש ש.מ.ע בדברי קודשם של חז"ל מלמדת על "שתי שמיעותיו של יתרו": שמיעה חיצונית, כמו שאר העמים והאומות שהובילה אותו אל שמיעה פנימית, דהיינו: הפנמה אל המחשבה והלב. ודו"ק.

אשר על כן, עכשיו גם יובן מה היה הטריגר העיקרי של תורתנו, "תורת החיים והחיות הרוחנית והפיזית" להתחיל את פרשת משפטים בהדגשת המצוות העוסקות בראש וראשונה בקבוצה הנחשלת, החלשה והנחותה ביותר מבין סוגי הקבוצות השונות של בני האדם – בכלל ואצל עם ישראל – בפרט, כלומר: קבוצת העבדים והאמות. הדגשת ורישום המצוות הנוגעות לעינייני העבד והאמה התורה מציבה בפני הקוראים והלומדים רף מוסרי גבוה ולא פשוט וקל, רף מאתגר ביותר וכאילו אומרת היא: דעו לכם יהודים ושיתו על לבבכם את מסרי העיקרי: טרם היכנסכם אל "סופרמרקט עולם המצוות" השונות והמגוונות, שאו עיניכם וראו את הקבוצות הנחשלות והחלשות. דאגו להם!. עזרו!. תמכו!.  סייעו ככל יכולתכם!. הגנו עליהם! אל תנצלו את נחשלותם וחלישותם! אל תנצלו את כוחכם הכללי, הכלכלי, הפיזי, הרוחני וכו' להרע להם!. שהרי, אינכם מזרע של רשעים וחטאים כמו למשל: עמלק ושות'. אדרבא! הינכם מזרע אברהם, יצחק ויעקב אשר "חרתו על דגלם" את ערכי היסוד המיוסדים "על אדני פז" ושהם האושיות העיקריות של כל חברה אנושית – בכלל ושל החברה היהודית/ישראלית – בפרט. כל יהודי חייב לזכור [ולא לשכוח] שכדי להיות "גבר" אין פירושו רק איש בעל עוצמה שרירית, מתנשאת ו"חולשת על הסביבה", אלא מילת "גבר" תהא בסיס של: גמילות חסדים, ביישנות ורחמנות כמאמרם של חז"ל [יבמות ע"ט.]: "שלושה סימנים יש באומה זו – גומלי חסדים, ביישנים ורחמנים". ודו"ק. ועל זה הוסיף אחד מגדולי אמוראי בבל, רבא: "ומי שיש בו שלוש מידות אלה בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו".  שבת שלום

פרשת יתרו

"ומותר יתרו מן האנשים"

פרשת השבוע, פרשת "יתרו" היא אמנם הפרשה הקצרה ביותר מפרשיות ספר שמות וכוללת רק ע"ב פסוקים [וסימנך: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן"] אולם, עוסקת היא במגוון רחב היקף של מצוות [17 מצוות] ונושאים הרה גורל בתולדותיו של העם היהודי מיני קדם, כמו למשל: ייסודה והקמתה של המערכת השיפוטית בישראל, "מעמד הר סיני" שתכליתו נתינת ומסירת התורה מאיתו יתברך לעמו הנבחר, עם ישראל ועוד. מחמת מגבלת המקום והזמן לא ניתן להרחיב ולהאריך ברם, נתמקד במאמרנו זה על דמותו האלמותית והנצחית של יתרו, חותנו של משה רבנו, האיש אשר "תורתנו הקדושה ייתרה פרשה אחת על שמו", קרי: יתרו זכה ושמו ייזכר וייחרת לנצח נצחים בפנתיאון השמות הנצחיים והאלמותיים בתורתנו הקדושה כאחד מגדולי האומה היהודית.

מדוע? על מה ולמה? במה התנהגותו ומעשיו של יתרו נתנו לו "פור", יתרון  על פני אישים ואנשים דגולים, גדולים ומפורסמים אחרים באומות העולם ואשר חלקם אף היו מפורסמים יותר מממנו? מהו המעשה או המפעל המיוחד שזיכה אותו לתהילת עולם בהוויה היהודית בכללותה?!

תשובות ופרשנויות שונות ומגוונות עסקו ועדיין עוסקות בכל הקשור ל"פרשת יתרו" המפעימה, המרטיטה לבבות והמעצימה נפשות. "נהרא נהרא ופשטיה". המשותף לכול וב"קצירת האומר" נאמר: כאשר יתרו שומע "את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל..." נתפעם ונתפעל מן המהלך ההיסטורי שמעולם לא נשמע במחוזותיו ו"בבית ספרו". בעיקר, נתפעם ונתפעל יתרו מן העוצמה האלוהית שהפעילה את עוצמתו של העם היהודי ואשר ממצב של נחיתות, "דיכי" ונשפלות וממצב של עבדות נרצעת ובזויה הופך להיות עם חזק, פיזית ורוחנית, האוזר עוז, גבורה ותעצומות נפש ואף מנצח בקרב, ובגדול!, את עם עמלק ימ"ו, העם החזק ביותר בעולם העתיק. אשר על כן, יתרו גומר בליבו ומחליט להידבק ולהיצמד אל אותו "עם סגולה", עם המכונה בתורתנו הקדושה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", גם במחירים אישיים כואבים וכבדים. לדוגמא: ממעמד מנהיגותי רוחני-דתי גבוה ביותר בממלכת מדין הופך הוא להיות מנודה חברתית, קרייריסטית וכו' ועפ"י המדרשים, יתרו כמעט "משלם בחייו" ובחיי בני משפחתו. ויתרו שאחד משמותיו היה רעואל משום "שהיה רע לאל" [שמו"ר א', ל"ב] הופך להיות "הצדיק שבאומות העולם" ואשר הקב"ה בעצמו ובכבודו "קרבו אליו" [במדב"ר ג', ב'] או כפי שידידי ורעי היקר, ר' חיים ג'מדני הי"ו לימדני בזאת הלשון: "מדוע המדרש נוקט לשון שלילה במילת השם רעואל. אדרבא! את מילת רעואל ניתן לדרוש באופן החיובי: "רעו אל". קרי: לאחר שיתרו נתגייר ונכנס לחסות "תחת כנפי השכינה" הוא "אוזר כגבר חלציו", משנס מותניו וללא מורא ופחד "חוזר לארצו ולמולדתו" ומפיץ בקרב עובדי האלילים את "תורת משה", שהיא "תורת אלוהים חיים" וכאילו אומר הוא להם: "הפסיקו לרעות בשדה האליליות והפגאניות. לכו ורעו בשדותיו של האל האמיתי, הנצחי, בורא השמיים והארץ בבחינת: "ממני תראו וכן תעשו". ודו"ק.

אין כל ספק, שמן הסיפור המקראי, כמו גם מדברי קודשם של חז"ל עולה ומזדקרת לנגד עינינו דמות ייחודית בנוף האלילי והפגאני של העולם העתיק ובניגוד לכל אותם עשרות ואלפים מן העמים והאומות אשר שמעו וחלקם אף ראו את ניסיו ונפלאותיו של האל. שמיעתו של יתרו היא אומנם שמיעה חיצונית אבל, שודרגה ו"תורגמה" להיות בעיקר שמיעה פנימית והדבר בא לידי ביטוי מעשי בשינויי דפוסי התנהגות כללית ורוחנית. ויתרו, לא רק שנוסק מעלה מעלה בתחום הרוחני אלא אף מציב וקובע "רף חדש" בכל הקשור לאמונה בבורא העולם. יתרו מצליח להגביה רף זה אל גבהים חדשים, שלא נודעו עד אותה העת. ובניגוד לפרעה, עמלק, בלעם ואישים אחרים באומות העולם שעשו כל שלאל ידם לגדוע ולכבות את "אש האמונה" [שהתחילה מבעבעת בעולם פגאני ואלילי מובהק] ועל כן נתפרסמו "לחרפות ולדיראון עולם", יתרו גורם ל"שידוד מערכות" בקרב העמים והאומות והעניין "תופס כנפיים" ומתפרסם בכל העולם העתיק גם ללא עזרתם של כלי המדיה המגוונים ורשתות האינטרנט. ויתרה מכך. יתרו מרעיד, מפעים ומרטיט את ליבם של עם ישראל אל אביהם שבשמיים בכך שהוא גורם להתגדלותו ולהתקדשותו של ה' בעולם היהודי ממש, שעדיין בשלבי התגבשות כמעט סופי, בגוף וברוח, כפי שהמדרש מתאר [מכילתא יתרו א', א']: "כיוון שבא יתרו שהיה כומר עליון על כל העבודות הזרות ואמר: 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים', [או אז] נתקדש ונתגדל שמו הקדוש של הקב"ה בכל העולם". תרומתו של יתרו לביסוס ולהעמקת האמונה באלוהי ישראל הייתה ייחודית, רבה ועצומה ויתרו עומד כאנטיתזה מול מעשיהם של דמויות אחרות לא פחות חשובות וידועות ממנו, כפי שציינתי לעיל.

ונראה לנו לציין מימד חשיבתי נוסף הקשור לדמותו ובדמותו של יתרו "האח הגדול" של העם היהודי כפי שמובא ב"מדרש גם" [מן המדרשים שנכתבו בעת החדשה] כהאיי לישנא: "יתרונו של יתרו על רבים אחרים ומפורסמים בולט לאין שעור בזאת שיתרו שהיה "כוהן מדין" מלמדנו דרך בהתייחסותנו כלפי המקום ברוך הוא. שאם יאמר אדם קשה לי לשנות את אופיי, דרכיי ומהות חיי... יישלח הוא אל "פרשת יתרו". משם ידלה "מים חיים", ילמד, ישכיל ואף "יחליף דיסקט". כל אדם, באם ירצה ויחפוץ, יוכל לשנות את דפוסי התנהגותו הכללית והרוחנית, עמדות שהחזיק בהן, דיסציפלינות סדורות ומקובעות שאין הגיון בקבעונה ובקביעותה. יתרו הוכיח שהשם "מדין" אינו רק של מקום סתמי, אלא, ואולי בעיקר ראשי תיבות של: "ממנו נלמד דרך י-ה-ו-ה". ודו"ק.

המאמר מוקדש לעילוי נשמתה הטהורה וכהבעת תודה והוקרה לדודתי ברכה בת סאלם ושמעה נהרי זצ"ל שהיום הוא "פקידת שבעה" ואשר ביתה היה ביתי השני בעת לימודיי התיכוניים והפדגוגיים בקמפוס "ישיבת הדרום", רחובות.

ת.נ.צ.ב.ה.

כמו כן, מאמר זה מוקדש לרפואתו ולהחלמתו המלאה והמהירה בגו"ר של בנה היקר, בן דודתי האהוב ר' אריה בן יוסף וברכה ע"ה. אל נא רפא נא לו!

שבת שלום

פרשת וארא

להכיר ולומר תודה זו לא בושה

פרשת השבוע, פרשת "וארא" שהיא אחת משלוש הפרשיות הארוכות ביותר בספר שמות כוללת קכ"א פסוקים. אין בה איזכור מצוותי והיא המשכה הישיר של פרשת

שמות שקדמה לה ואשר בה קראנו על הבטחת ה' למשה רבנו ע"ה לגאול את "המיעוט היהודי" מן העריצות והרודנות של האימפריה המצרית. בעקבות זאת, משה

(ובני ביתו) חוזרים למצריים כדי למלא את שליחותו של השם יתברך. ולא רק שפרעה הרשע לא משלח את עם ישראל מארצו, אלא, אדרבה, הוא מקשיח את ליבו, כמו

גם, את שיעבודם הקשה והנורא של עם ישראל. מפרשה זו ואילך, אנו נקרא על "ניצוץ הגאולה" אשר זרח בשמי מצריים, ניצוץ שהתחיל בשבע המכות המצויינות בפרשתנו ומסתיים לאחר שלש המכות הנוספות המצויינות בפרשת השבוע הבא, פרשת בא. משה רבנו, בעיקר, מתבקש לבצע את השליחות, כמו גם להיות "המוציא לאור" והמבצע "הלכה למעשה" את "עשר מכות מצריים" כשאהרון אחיו מתמנה להיות "העזר שכנגד" כעדותה של התורה: "ויאמר אלוהים אל משה: ראה נתתיך אלוהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך". המכות מתוארות בתורה (כמעט) באופן מלא ואת תגובות מצריים מן הצד הנגדי.

אם כך, מדוע בשלוש המכות הראשונות משה מצווה ע"י הקב"ה לומר לאהרון אחיו שיבצע אותן? וכי אין בידי משה את האמצעים ואת הכוחות לעשות זאת? ויתרה

מכך. כיצד הקב"ה לא מאפשר למשה לבצע את אשר הוא הטיל עליו מלכתחילה?!

תשובתנו החד משמעית היא ובהסתמך על דברי קודשם של חז"ל שמכאן אנו למדים על מידת הכרת הטוב/הטובה שהקב"ה מלמדנו באמצעות מניעת משה רבנו

לבצע את המכות ו"גלגולן לפתחו של אהרון". וזאת משום היותן קשורות במים ובעפר ש"עזרו" למשה טרם היותו למנהיג ולגואל העם. העפר שימש כ"מקום מחבוא

ומסתור" לגופת המצרי שמשה הרגו וטמנו בעפר שימשו כ"מקום מחבוא והגנה" על משה ממש כשאמו הסתירתו לאחר לידתו ואחותו עמדה והשגיחה "מרחוק לדיעה

מה ייעשה בו". אמירת תודה/הכרת הטובה היא מידה רצויה והיא אנטיתזה למידה המגונה הידועה: "כפיות טובה" או כפי שחז"ל כינו זאת בכמה דוכתי "כפירות

בטובה". התנהגות במידת הכרת הטוב היא התנהגות אצילית האמורה להיות מיושמת "הלכה למעשה" אצל כל אדם אשר "צלם אלוהים" עליו. כל אדם אמור לסגל

ולנכס לעצמו מידה חשובה זו והיא עומדת בניגוד מוחלט לצורת התנהגותו של "אדם הראשון" שעליו אמרו חז"ל: "שכפר בטובה" בכך שאמר "האשה אשר נתת עמדי

היא נתנה לי מן העץ ואוכל", כמו גם בניגוד לצורת התנהגותם של עם ישראל שעליהם אמרו חז"ל "שכפרו בטובה" בכך שאמרו על המן שהם עצמם אכלו בדרך נס

במשך 40 שנות נדודים בסיני: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".

אין כל ספק, שדפוס התנהגות זה לא רק יהא מכוון כלפי יצורי אנוש אלא יהא מופנה אף כלפי עולם הצומח והדומם בבחינת: "בור ששתית מים ממנו אל תזרוק בו

אבן" [במדבר רבה כ"ב] והסיפור הבא מלמדנו עד כמה חשוב להודות למי שהיטיב עימך, כדלקמן: הרה"ג ר' ישראל גוסטמן זצ"ל, "אוד מוצל" מאש כבשני השואה

האיומה שפקדה את בית ישראל לפני מספר עשורים, הקים בירושלים את ישיבת "נצח ישראל" לאחר שעלה לארץ. וכל בוקר, לאחר תפילת שחרית, היה נוהג בעצמו

להשקות את השיחים והצמחים שבחצר הישיבה. כשנשאל ע"י תלמידיו לפשר הדבר ענה ואמר להם: "בניסי ניסים ניצלתי מן התופת הנאצית. בסייעתא דשמייא

הצלחתי לקפוץ (מהרכבת שדהרה אל מחנות המוות) ולמצוא מסתור למשך מספר ימים בתוך שיחים וצמחים גדולים שהיו בצידי הדרך ובכך שאני בעצמי משקה את

השיחים והצמחים, אני מביע את תודתי העמוקה למי שבזכותם ניצלתי".

בעלי החיים ומוסרי השכל

סיפורי המקרא המגוונים הם כר נרחב ועצום לא רק לסיפורי העבר אלא, בעיקר, יש בהם ובתוכנם מוסרי השכל ולימודי לקח בכל תחומי החיים. אין כמעט סיפור

במקרא: בתורה, בנביאים או בכתובים שאין חכמי/דרשני ישראל, כמו גם פשוטי העם לומדים בו וממנו מוסר השכל ו/או לקח חינוכי. כאלה הם הסיפורים והאירועים

הקשורים לבעלי החיים הנזכרים במקרא למכביר ולסוגיהם השונים. פעמים, בעל החיים נזכר בהקשר טכני בלבד ופעמים הקשרו משמש כאובייקט וכנדבך חשוב

בלימוד מוסר ההשכל ו/או הלקח החינוכי בבחינת: "ממני תראו וכן תעשו". ובמה דברים אמורים? –

ספר דניאל המכיל י"ב פרקים בלבד עוסק במאורעות ההיסטוריים שאירעו בתקופתו של דניאל ושלושת חבריו: חנניה, מישאל ועזריה, כמו גם בחזיונותיו של דניאל על

מפלתה העתידית של בבל, מחריבת בית תפארתנו ומקדשנו הראשון. ו"בקצירת האומר" נסכם: בחלקו הראשון של הספר [פרקים א' – ו'] מסופר על ילדים "מבני

ישראל ומזרע המלוכה... (והם) טובי מראה ומשכילים בכל חוכמה. ויודעי דעת ומביני מדע" ובתוכם דניאל ושלושת חבריו שהוגלו לבבל מארץ יהודה ע"י נבוכדנאצר

והפקידם בידיו של שר סריסיו כדי "ללמדם ספר ולשון כשדים". ילדים מיוחדים אלה מגלים שילוב מדהים של חוכמה, יראת שמיים וחוש צדק מפותח כשדניאל ושלושת

חבריו מקבלים על עצמם לשמור את מצוות אלוהים ותורתו גם במחיר "סיכון חייהם", על אף שנתמנו ל"תפקידי מפתח" באימפריה הבבלית. המלך הרשע והעריץ

מצווה עליהם לעבוד אלילים ובמיוחד להשתחוות לפסלו שהועמד בבקעת דורא. הם מסרבים בכל תוקף לפקודת המלך ואף מוכנים להיהרג על קידוש השם. וגם

אמנה, חנניה, מישאל ועזריה מושלכים כפותים אל "כבשן האש היוקד" מלאך ה' מצילם מן האש ואפילו "סרבליהם לא נחרכו".

ממי הם למדו את העיקרון של קידוש השם ו"שמו נפשם בכפם" למות ולא לעבור על מצוות האלוהים?! – עפ"י מדרשי חז"ל, הם למדו זאת מ"מסירות הנפש" של

הצפרדעים שביצעו את הוראת האל להיות שותפים פעילים במכה השנייה, מכת הצפרדעים. חלקם, אף "הגדיל ראש" ואף שלא נצטוו להיכנס אל תנורי הבעירה

המצריים הם קפצו אל תוך האש במטרה להגדיל ולהעצים את כוחו של הקב"ה. חנניה, מישאל ועזריה עשו קל וחומר לעצמם ואמרו: "ומה הצפרדעים שלא נצטוו,

קידשו שם ה', אנו שנצטווינו על אחת כמה וכמה"?! וד"ל.

 מאמר זה מוקדש לעילוי נשמת הצדיק המרוחם, החסיד והעניו באדם ר' רפאל בן אברהם ואסתר לבית סויסה זצ"ל שהשבת מלאה פקידת שנתו. כמו כן, מוקדש מאמר זה להצלחתם ולבריאותם של שכניי היקרים, אנשי חסדים ועזרה לזולת, ר' אשר בן רפאל הי"ו ורעייתו שושנה מנב"ת.

פרשת ויחי

"סגירת מעגלים" בפרשת ויחי 

פרשת השבוע, פרשת "ויחי" היא לא רק הפרשה הקצרה [85 פסוקים] החותמת את ספר בראשית, אלא אולי בעיקר היא הפרשה

המסמלת יותר מכל את "מוטיב החיות", פיזית ורוחנית/נצחית, בהשקפת עולמה של היהדות. ואין לנו כל ספק, שניתן לראותה כפרשה

ה"סוגרת מעגלים" בעיניינים שונים, טכניים ותוכניים עם מסרים מפעימי לב ו"היפים לשעתם ולדורות", כדלקמן:

המעגל הראשון, "המעגל הספרי". תחילת הספר עוסק בבריאה, ביצירה ובהענקת "חיות" לכל יצורי תבל ובעיקר "הפחת חיים" באדם

שנברא "בצלם אלוהים". וסופו של הספר פותח את פרשתנו במילה "ויחי". מילה דואלית במשמעה: מחד גיסא, "חייו" הפיזיים של יעקב

אבינו עומדים להסתיים. ומאידך גיסא, "חייו" הנצחיים של יעקב אבינו עומדים להיפתח שהרי: "צדיקים אף במיתתם נקראים חיים" [ברכות י"ח.].

המעגל השני, "המעגל הפרשתי". בתחילת הפרשה אנו קוראים על "ויחי יעקב", קרי: "חיותו" הפיזית והנצחית של יעקב אבינו, כנ"ל.

ובסוף הפרשה אנו קוראים על "וימת יוסף", קרי: "חיותו" הנצחית של יוסף הצדיק. וזאת, בהסתמך על קביעתם של חז"ל במימרתם

הידועה כפי שהובאה לעיל.

המעגל השלישי, "המעגל המשפחתי". לקראת מותו של יעקב אבינו הוא קורא לבנו יוסף ומבקש ממנו: "אם נא מצאתי חן בעיניך. שים

נא ידך תחת ירכי (לשבועה). ועשית עימדי חסד ואמת. אל נא תקברני במצריים!. (אלא)... ונשאתני ממצריים. וקברתני בקבורתם". יעקב

מבקש מיוסף בנו, השליט הכל יכול של האימפריה המצרית האדירה, לרתום את "המשאבים הממלכתיים" העומדים לרשותו ולהטריח

עצמו ואת בניו האחרים ולקוברו ב"אחוזת קברי המשפחה", במערת המכפלה, בחברון אשר בארץ כנען, מרחק של מאות ק"מ ממצריים.

בהסתמך על מדרשי חז"ל בכמה דוכתי, חושבני שיש בדבריו של יעקב מעין "התנצלות", ובוודאי "סגירת מעגל" עם כך שאת רחל אמנו,

רעייתו האהובה ואמו של יוסף, יעקב לא קבר "בקבר המשפחתי" אלא "נאלץ" לקוברה "בדרך אפרת, היא בית לחם", מרחק של

קלומטרים ספורים מחברון משום "שהיה זה על פי הדיבור", על פי הוראה משמיים. וזאת, כדי שתהא רחל אמנו "לעזרה לבניה כשיגלה

אותם נבוזראדן". כשצאצאיה יוגלו בעתיד ויעברו ליד קברה, תהא רחל "בוכה עליהם ומבקשת עליהם רחמים..." והקב"ה משיבה ואומר:

"יש שכר לפעולתך" [לבכייך, כמו גם, למסירות נפשך, שמסרת את סימנייך לאחותך לאה כדי שלא תתבייש]... "ושבו בנים לגבולם".

ודו"ק. ו"כפיצוי" מה לכך שאולי "היה בליבו של יוסף עליו" יעקב אבינו מברך את שני בני יוסף, מנשה ואפרים, ומקבע את מעמדם כחלק

מ"שבטי י-ה", באומרו: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". לאחר מכן, יעקב אוסף את כל בניו יחדיו, "כאיש אחד בלב אחד"  מסביב

למיטתו ו"מבקש לגלות (להם) את הקץ". אבל, לצערו הרב, "נסתלקה ממנו השכינה" והוא "סוגר מעגל" עם כל אחד ואחד ואומר להם

"דברים אחרים", דיבורים אחרים. ועיקרם: תוכחות, ברכות ועצות טובות עתידיות. וזאת, משום שיעקב "ראה וצפה ברוח הקודש" שצאצאיו

"יפרו וירבו מאד" בארץ גושן [ב"גטו היהודי" הראשון בהיסטוריה] ויחיו במציאות של "ויאחזו בה", דהיינו: היטמעות, התאקלמות והסתגלות

טוטאלית והרת אסון עם התושבים המצריים עובדי האלילים הפגאניים. הדבר יבוא לידי ביטוי הן מבחינה כללית וכלכלית והן, ובעיקר,

מבחינה רוחנית, אמונית וערכית עד "שירדו למ"ט שערי טומאה". אשר על כן, לפני שהוא "גווע ונאסף אל עמיו" ולפני שיעקב מחזיר את

נשמתו הקדושה והטהורה לגנזי מרומים, הוא מוכיח את בניו על מעשיהם הלא נאותים (בעבר) והוא מברך ומצייד את בניו ב"ספר הדרכות

והוראות" (לקראת העתיד) כיצד לשפר את דפוסי ההתנהגות העתידיים, הם וצאצאיהם עד סוף כל הדורות. יעקב מעביר לידיהם את "כלי

הלחימה" ואת "כלי העבודה", הגשמיים והרוחניים, כדי שידעו להתמודד כיאות מול כל אוייב עתידי, פיזי ורוחני כאחד וכדי שיוכלו לנצח

"בקרב העקוב מדם" בצורה הטובה, האמיתית והנכונה ביותר. יעקב מוסר לידיהם את "ספר ההדרכות וההוראות" שכולל מידות טובות,

מידות חיוביות, כמו גם, דפוסי התנהגות וערכי יסוד יהודיים ורוחניים מהותיים. כמו למשל: שלילת הפזיזות, הנמהרות והבהילות לעשות

דבר ללא מחשבה מוקדמת. שנאמר: "פחז כמים, אל תותר", קרי: אין להתיר כל מציאות של פחיזות. הדגשת שילוב הכוח והגבורה, כמו

האריה. שנאמר: "גור אריה יהודה". וכבר רש"י [חגיגה דף י"ב.] מבאר ש"כוח" מסמל את כוח הזרוע ו"גבורה" מסמלת את גבורת הלב.

הדגשת הסיבולת והעבודה הקשה, כמו החמור. שנאמר: "יששכר חמור גרם". הדגשת הזריזות לעשות רצון אבינו שבשמיים, כמו האיילה,

שנאמר: "נפתלי איילה שלוחה". הדגשת החסד, העזרה לזולת והנתינה, שנאמר: "מאשר שמנה לחמו והוא ייתן מעדני מלך".          שבת שלום.

פרשת "מקץ"

"הנקמה" החיובית של יוסף

פרשת "מקץ" המונה קמ"ו פסוקים מתייחדת בכך שלעולם (כמעט) היא תחול בימי החנוכה, ובשנה זו, שנת התש"ע, היא תחול ביום האחרון של חג האורים, חג

הניסים והאמונה בכוחו של האל ובכוחם של "גיבורי כוח עושי דברו" ויפה קבע ר' ציון צדוק זצ"ל במאמרו לחג החנוכה: "יפה כוחו של הרוח מרוחו של הכוח". וכבר

"דורשי הדרשות" מקדמא דנא אמרו על הקשר שבין הפרשה ובין חג החנוכה: "חנוכה מן התורה, מניין?" – מהמילה "שנתים" [בפסוק הראשון], ראשי תיבות:

שמאל נר תדליק. ימין מזוזה".

באחד מפרקי הפרשה [מ"ב] מתואר מפגש ראשוני וקשה ביותר בין יוסף, "האח האבוד" במשך 22 שנים ובין אחיו הגדולים יותר שירדו למצריים בהוראת יעקב,

"האבא הזקן" כדי "לשבור אוכל". יוסף הוא השליט הכל יכול באימפריה המצרית ואחיו הם המבקשים והמתחננים לאוכל. מפגש זה "עולה על שרטון". יוסף מתנהג

אליהם בצורה נוקשה בעת ראותו אותם כעדותה של התורה [בראשית מ"ב, ז']: "וירא יוסף את אחיו, ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות. ובהמשך הפסוקים נאמר

שיוסף נזכר בחלומותיו, וראה לנו להוסיף שיוסף נזכר בשנאתם אליו עד כדי ש"לא יכלו דברו לשלום" ובעיקר את מכירתו כעבד ועל כן, הוא אף מאשים אותם בריגול,

עבירה שבגינה אנשים נתלים "בכיכר העיר".

 השורש "נקם" לנגזרותיו השונות, כגון: לנקום, להינקם, נוקם ונקמתי ועוד, כמו גם, המילים "נקם" ו"נקמה" חוזרים בספרי המקרא כ-80 פעם ומשמעותם

הטרמינולוגית היא, בעיקר: לשלם לעושה רע כגמולו ובחלק מן המקרים הכתובים במקרא משמעות נוספת קיימת, והיא: "לתבוע עלבון" שנעשה לאובייקט מסויים.

אשר על כן, כביכול, ליוסף הצדיק היו את כל הסיבות והצידוקים שבעולם "להשיב נקם" לאחיו, כמו גם, "לתבוע את עלבונו" בגין מעשיהם ופעולותיהם של אחיו כלפיו

בין אם נעשו הדברים "מאחורי גבו" ובין אם נעשו הדברים בפניו ממש, שהרי כל מה שעשה ואמר יוסף להם ועליהם, כגון: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם"

[בראשית ל"ז, ב'] לא ניתן כלל ואי אפשר להשוותו למה שעשו אחיו כלפיו. ולנו אין כל ספק, שפעולותיהם ומעשיהם של האחים כלפיו היו בלתי מידתיים. ועם כל זאת,

האם, חלילה, התנהגותו ויחסו הנוקשה של יוסף כלפי אחיו הנתונים למרותו הבלעדית, לחיים ולמוות, לשבט או לחסד נבעה מיצר הנקמנות שפעפע ו"בער בעצמותיו"

במשל 22 שנים שבהם היה מנותק ממשפחתו ומבית אביו?! האם זוהי העת "לסגור חשבונות" מצידו של אדם המכונה בפי כל "צדיק" או כפי שחז"ל תיארוהו [פרקי

דר' אלעזר ל"ט]: "שרתה עליו רוח הקודש מנעוריו ועד יום מותו והייתה מנהגת אותו בכל דבר"? האם נקמתו באחיו השפופים והשבוזים הייתה בבחינת: "נקמה, היא

מנה שמוטב להגישה קרה"?! וכי יוסף הצדיק לא ידע והכיר את השקפת עולמה של היהדות שאם נטירה אסורה כלפי הזולת, נקמה ממש על אחת כמה וכמה

שאסורה היא, שנאמר [ויקרא י"ט, י"ח]: לא תקום ולא תטור את בני עמך" [ועל אחת כמה וכמה "בני אחיך"]?!

ונראה לתרץ שבוודאי לא היה אף שמץ של נקמנות מצידו של יוסף הצדיק כלפי אחיו על אף כל מעשיהם ופעולותיהם כלפיו כי יוסף היה "כליל השלמות" בעבודת

הבורא יתברך וחז"ל אף קבעו בפסקנות בתלמוד [עבודה זרה ג.] ש"יוסף לא נחשד על העבירה" ובזכות זאת ש"קידש שם שמיים בסתר הוסיפו לו משמיים אות אחת

משמו של הקב"ה" [סוטה י':]. וכל מה שעשה יוסף, על אף שנראה שהייתה זאת נקמנות, היה להציל את אחיו האהובים מ"דין שמיים", כלומר: עונש "בידי שמיים".

יוסף הצדיק הכיר את גודל ועוצמת החטא של האחים כלפיו, בצורה ישירה ואת גודל ועוצמת החטא של האחים כלפי אביהם, בצורה עקיפה. בכוח תבונתו וחוכמתו

יוסף ידע שמן השמיים עדיין "יש קפידא גדולה" על מעשיהם, קפידא שיכולה לגרור בעקבותיה עונש לא קל ועל כן, יוסף העדיף שהוא ישמש כ"שבט וכמקל העונשין"

לאחיו ושלא יקבלו עונשם "מן השמיים" בחייהם ואולי גם לאחר מותם. וכדי לקיים בהם "מידה כנגד מידה" יוסף "מחשיד" אותם בריגול כפי שהם חשדו בו ו"זורק"

אותם למשמר, לבית הסוהר כפי שהם זרקוהו לבור ו"לא נענה" להפצרות ולתחינות האחים שהם לא מרגלים ואף גורם להם לומר בפה מלא [בראשית מ"ב, י']:

"ועבדיך באו לשבור אוכל" כפי שהם לא נענו להפצרותיו ולתחינותיו ומכרוהו כעבד "בעבור נעליים". זאת ועוד. באמצעות התנהגותו ויחסו הקשה כלפיהם יוסף מעורר

את האחים לערוך "חשבון נפש נוקב" על מעשיהם, פעולותיהם והתנהגותם הלא נאותה כלפיו וכלפי אביו. וגם אמנה, לאחר דבריו הקשים ולאחר "שלושה ימים של

מחבוש" האחים "מצדיקים עליהם את הדין" ומביעים צער וחרטה כפי שמעידה התורה [בראשית מ"ב, כ"א]: "ויאמרו איש אל אחיו: אבל, אשמים אנחנו על אחינו

אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. על כן באה אלינו הצרה הזאת". בהמשך, האחים מבטאים רצון ונכונות "להתיישר עם הקו שקבע השליט המצרי

ואף "נלחמים" כנגד רצונו של האב שלא להוריד את בנימין איתם למצריים כדי להוכיח את דבריהם. ורק כאשר יוסף היה משוכנע לחלוטין שכל אשר עשה היה "דבר

כדאי ונחוץ", או אז, הוא התוודע אליהם, הזמינם לאכול ולהתגורר עימו כ"משפחה אחת מלוכדת" כאילו לא היה נתק ביניהם במשך שנים רבות.  שבת שלום.

פרשת "וישלח"

נחישות ורגישות בכפיפה אחת

התמודדותו של יעקב אבינו עם אחיו עשו מעולם "לא הייתה סוגה בשושנים". עוד בהיותם ברחם אמם ולפני יציאתם לאוויר העולם מערכת היחסים ביניהם ידעה "עליות וירידות" ואולי לזה התכוונו חז"ל כשקבעו ש"עוד במעיה של רבקה היו יעקב ועשיו עולים ויורדים כגלי הים" [מדה"ג לבראשית כ"ה, כ"ב] כגלים המסמלים מציאות של "שצף קצף" כפי שמבטא זאת דוד המלך, "משוררנו הלאומי" במזמור ק"ז [הנאמר בליל חג הפסח, חג הגאולה]: "יעלו שמיים, ירדו תהומות...". כבר בהיותם ברחם אמם ולפני יציאתם לאוויר העולם נוצרה מציאות של שתי ישויות המנוגדות תכלית הניגוד אחת מזולתה: "בשעה שהייתה רבקה עומדת ליד בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב היה רץ ומפרכס לצאת. ובשעה שהייתה רבקה עוברת ליד בתי עבודה זרה, עשיו היה רץ ומפרכס לצאת" [בראשית רבה ס"ג, ו'].

בפתיחת פרשת השבוע, פרשת "וישלח" אנו עדים למפגש מרתק וטעון העומד להתקיים בין יעקב ועשיו לאחר 22 שנות היעדרות מ"בית אבא". מפגש זה, כביכול, מסתיים עם מפגש המאבק של יעקב עם "האיש" שעפ"י מדרשי חז"ל היה "שרו של עשיו". מכל מקום, למפגש של יעקב עם עשיו אחיו הוא מתכונן היטב ו"מתקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, למלחמה ולתפילה" [תנחומא]. יעקב שולח מלאכים [י"א: מלאכים ממש. וי"א: שליחים אנושיים מעבדיו] אל עשיו אחיו המתגורר בשעיר ומצווה עליהם לומר "לאדון" [=עשיו] ש"העבד" [=יעקב] עדיין מרגיש כלפיו "רגש של אחווה" אמיתי על אף שהלה תכנן להרגו. יעקב שולח מסר של שלום ואחווה. וזאת, כדי לרכך, ולו במעט, את עוצמת השנאה כלפיו. ברם, היה זה ניסיון עקר. המלאכים חוזרים ובפיהם בשורה רעה שעשיו "אחיו" הולך לקראתו עם 400 לוחמים. ומה יפה פירש רש"י על אתר ובהסתמכות על המדרש [בראשית רבה]: "שאתה יעקב אומר אחי הוא. אבל, הוא נוהג עימך כעשיו הרשע (ו)עודנו בשנאתו". אשר על כן, יעקב "פורס" את שתי החלופות הנוספות שעמדו בפניו: מלחמה [פסוקים ח'– ט'] ותפילה [פסוקים י'– "ג]. ועם כל זאת, יעקב אינו נוטש עדיין את "המשך ההידברות" עם עשיו. ברגישות ובנחישות יעקב עושה כל שלאל ידו שלא תהיה "היתנתקות" ביניהם. הוא מכין "מנחה" לעשיו אחיו הכוללת 510 (!) סוגים שונים של בעלי חיים, כמו למשל: עזים, גמלים ואתונות ושולח זאת עם לא פחות משלש "משלחות דיפלומטיות" שעל כל אחת מהן הוא ציווה "להגיע" אל עשיו ולומר לו שה"עבד" שולח זאת כמנחה, כתשורת כבוד והערכה ל"אדון".

חז"ל ופרשני התורה נחלקו האם יעקב במעשיו ובאמירותיו נהג כשורה ו"כל מי שרוצה ללמוד תכסיסי מלכות [=דיפלומטיה] שילמד מיעקב" או שהייתה כאן התנהגות של התרפסות וכניעה לא מוצדקת מעיקרא והיו אף מן החכמים אשר ביקרו קשות את התנהגותו של יעקב כמאמרם: "לדרכו היה הולך (עשיו)" ואתה (יעקב) התגרת בו לחינם.

לאור האמור לעיל רבים תוהים כיצד באמת היה על יעקב להתנהג? או, ליתר דיוק, כיצד אנו, צאצאיו של יעקב אמורים להתנהג ובמיוחד כיצד מנהיגנו אמורים להתנהג בבואם לקבל החלטות מדיניות הרות גורל? ואולי, יותר מתמיד, בימים טרופים וקשים אלה?!

ונראה לנו לקבוע שצורת ההתנהגות הרצויה ביותר לכל אדם, כמו גם לכל מי שעומד בהנהגה להתנהג "בדרך הממצעת", דרך שהיא מעין "שביל הזהב" בין המציאות הרצויה ובין המציאות המצויה. קרי: מחד גיסא, יש לנקוט במעין כניעה ובהתרפסות כדי להשיג את המטרה שתניב "פירות" מועילים כגון: השגת שלום, מניעת לוחמה וכו' [אבל, כמובן, לא עד כדי איבוד "הכבוד העצמי" ועל אחת כמה וכמה איבוד "הכבוד הלאומי" שלנו]. ומאידך גיסא, פעמים יש להתנהג בנחישות ובעמידה על עקרונות. חלופות שונות אמורות תמיד להיות ב"מחסן הכלים" שלנו כשנידרש להתמודד עם מצבים בעייתיים. בכל מקרה, אין לעשות זאת בפנאטיות, בקיצוניות כשלוקחים זאת אל "מחוזות רדיקליים". יש לנהוג בענווה, ביושרה פרטית ו/או ציבורית וכו' ולא ביהירות ובגאווה בבחינת "אני ואפסי עוד". ועל האיי גוונא כבר כתב הרב צבי משה נרי-ה זצ"ל בספרו "נר למאור": "פרשת יעקב ועשיו צריכה להנחות את משרד החוץ הישראלי בכל דרכיו... כל השגרירים והשגרירויות שלנו צריכים ללמוד (וללמד) את פרשת שליחת מלאכי יעקב אל עשיו אחיו בכל היבטיה. וכאשר עומדת בפני הנהגת העם בעיה כלשהיא, יעיינו (היטב) בפרשה זו וימצאו בה את הפתרון (המיוחל)".   שבת שלום.

פרשת ויצא

יעקב אבינו  - "יצאת צדיק"

על כך שיעקב אבינו זכה להיקרא בכינויי שבח רבים, כגון: בחיר האבות, קדוש, חסיד, צדיק וכו' עקב התנהגותו, מעשיו וצדיקותו הגדולה לית מאן דפליג ויעידו דברי תורתנו בכמה דוכתי, כמו גם, מדרשי חז"ל רבים מאד בספרותם "הרחבה מיני ים". וכבר רש"י בד"ה הראשון לפרשת השבוע, פרשת "ויצא", כשהוא עונה על השאלה מדוע פתחה התורה מילת "ויצא" (יעקב) ולא "וילך" אומר: "מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם". וזאת משום שכאשר הצדיק חי ומתגורר בקרב תושבי המקום בתוך העיר הוא משמש כ"הודה, זיוה והדרה" של העיר. וראיתי במאמרו של ידידי המלומד, הרב אילן אלסטר הי"ו שציטט מביאורו של  המהר"ל ששלושת הדברים שרש"י ציין: הוד, זיו והדר מעידים על שלושה תחומים עיקריים שיעקב הדריך ולימד את הזולת: יראת שמיים, חוכמה ומידות טובות. ועל כן, כאשר יעקב יוצא ובורח אל העיר חרן, מקום המגורים של משפחתו, מצד אמו רבקה [בגין החשש הכבד שמה יהרגהו עשיו אחיו כ"יקרבו ימי אבל" אביהם יצחק] ניכרת ירידה תלולה וקשה ברמתם הרוחנית של תושבי המקום וחז"ל הגדירו זאת בלשונם היפה והציורית: "פנה הודה, פנה זיוה ופנה הדרה". ודו"ק.

כאמור לעיל, יעקב אבינו יוצא מבאר שבע כשהוא מצוייד עם "ברכת הדרך" של הוריו. בדרכו, הוא מגיע אל פאתי העיר "בית אל", ישוב יהודי ו"מקום של קדושה" הממוקם בחבל בנימין, עוד מתקופתו של אברהם זקנו ועד לימינו אנו. תורתנו אף מעידה על כך באומרה: "ויפגע במקום". קרי: יעקב "נפגש", הגיע אל המקום (שלאחר מכן ייקרא בשם "בית אל"). לאחר מנוחה [כנראה, קצרה] יעקב לא רצה להתעכב במקום, למען האמת, אלא אדרבא, "רצה להלוך (=ללכת, להמשיך בדרכו) כי עוד היום היה גדול" [זוהר, פרשה כ"ז]. ברם, הקב"ה "דאג" שיעקב ישהה, לפחות לילה אחד וילון שם. ומה עשה? – הקדים שקיעת השמש, שנאמר: "כי בא השמש". ומדוע? – משום שאמר: "צדיק זה בא לבית מלוני וייפטר ללא לינה"?! [חולין, דף צ"א:]. וכבר ראיתי באחד מן המדרשים [מדרש גם] "שזה מקרוב נכתבו" כהאיי לישנא: "מיד, נגלה עליו מלך המלכים, שנאמר: "ויפגע במקום", כלומר: המקום, שהוא הקב"ה פגע, פגש בו, ביעקב". וכדבר אב רחמן לבנו האהוב אמר לו הקב"ה: "יעקב! הלחם, בצקלונך והבאר, לפניך. אכול ושתה במקום הזה [פרקי דר"א, ל"ה].

לאחר שיחה זו יעקב החליט לדחות את "תוכניתו המקורית" ולהישאר ללינת לילה. ללא הסוס, ערעור ובוודאי אף ללא הרהור יעקב פעל במלוא המרץ וההתלהבות לקיים את מצוותו, חשקו וחפצו של האל. ומיד [בראשית כ"ח, י"א]: "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא". ורש"י, על אתר, מוסיף בלשונו המחכימה והציורית שיעקב לקח את האבנים ו"עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני שהיה ירא מחיות רעות", ולמותר לציין, מזוחלים ארסיים וממזיקים שונים.

מן הסיפור המקראי, כמו גם ממדרשי חז"ל הרבים אנו למדים על פאן והיבט נוסף באישיותו ובגודל צדקותו וצדיקותו של יעקב. ברגע שהוא נדרש ו"נקרא לדגל" הוא מבטל מיידית את הרצון ואת התוכנית האישית המקורית מפני הרצון והתוכנית האלוהית. יעקב משמש כ"מודל לחיקוי" לכל יהודי ויהודי, בכל אתר ואתר ללמידה, הפנמה וביצוע "הלכה למעשה" בעבודת ובאהבת ה' יתברך. מוסר ההשכל הוא חד: "לא משנה מה אתה האדם, יציר כפיו של הקב"ה מתכנן ורוצה לעשות. זכור, אל תשכח! ה"צו האלוהי" הקורא לך ממעל, לעולם ועד ולתמיד, קודם". ועל זאת נאמר מעומקא דליבא: "יעקב אבינו, יצאת צדיק"!!!. שבת שלום.

פרשת תולדות

חינוך יהודי – קדימה, צעד!

רבקה אמנו, כמו שרה אמנו המוזכרת בפרשיות הקודמות, מגלמת בפרשת השבוע, פרשת "תולדות" את דמותה של האשה העבריה הטיפוסית, הקלאסית. היא דמות אקטיבית ודומיננטית ביותר בביתו של יצחק אבינו, איש העקידה והשיח. וזאת, לאור פעולותיה ומעשיה "ללא הפסקה" כמעט. כמו שרה חמותה, רבקה זכתה להיכנס "אחר כבוד" לתוך פנתיאון השמות הנצחיים והאלמותיים של "עם הנצח" לדורותיו. לרבקה, כמו לשרה, יש חלק נכבד בעיצוב הזהות, התודעה והמיוחדות של עם ישראל שהרי אותם יסודות ומרכיבים שהיוו את הבסיס וההוויה באישיותה של שרה נמצאו ברבקה בצורה (כמעט) מושלמת. רבקה היא "תואמת שרה". רבקה היא ה"קופי" של שרה כמעט בכל המובנים ובכל התחומים. כמו למשל: אהבת ה' ועבודתו במסירות שאין לה קץ, אהבת הבעל, כמו גם, אהבת אמת למי שנחשב בעיניהן כ"בן ממשיך דרך" עפ"י רוח ישראל סבא. שתיהן היו שותפות מלאות בבניית "הקן המשפחתי" ברוח ובגשם והיו ידועות באהבתן ובעזרתן לזולת, לבריות ולכל דכפין ודצריך. כמאמרם של חז"ל: "דלתות אוהלה של רבקה היו פתוחות לרווחה כדלתותיה של שרה". אף יופיין החיצוני זכה להתייחסות מצד חכמינו בקובעם ש"הן היו מן הנשים היפות בעולם", כמו גם, יופיין הפנימי שעליו נדרשו עשרות ומאות מדרשים, ולמותר לציין, שאין זה המקום והזמן להרחיב. אולם, הדגש בדברי חז"ל הוא שיופי זה בא לידי ביטוי "הלכה למעשה": בענווה ופשטות, בצדיקות וחסידות ובדרך אמונית-ערכית גבוהה ביותר.

פרשת "תולדות" אמנם קצרה היא [ק"ו פסוקים] ואין בה שום איזכור מצוותי. ברם, פרשתנו אוצרת בחובה סיפורי מקרא מעניינים ומרתקים, כמו למשל: עקרותה של רבקה ו"נס הריונה", לידתם של "זוג התאומים" המפורסם בתולדותיו של העם היהודי ואשר עוד ברחם אימם נאמר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה", מכירת הבכורה, ברכותיו של יצחק ש"הועברו לרשותו" של יעקב מעשיו ב"דרך מתוחכמת" בגין עצתה של רבקה האם וכתוצאה מכך "עזיבתו/בריחתו של יעקב אל משפחתה של רבקה מפאת רצונו/תוכניתו של אחיו "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", ועוד. אין אלה סיפורי מקרא פשוטים. אדרבא! סיפורים אלה מעמידים שאלות אתגריות לא פשוטות ואשר חלקן, לדעתנו, הן שאלות נוקבות ומצריכות דיון רציני ועמוק יותר. ברם, טענתנו היא שגם כאן, כמו בסיפורי מקרא אחרים, עומד הקורא והלומד מול סיפורים "מעוררי השראה ובעלי עוצמות לימודיות, ערכיות וחינוכיות להפליא" [כפי שכתבתי במאמרי "הסיפור המקראי ולקחו"]. אל לו למעיין הנבון וללומד "תורת אלוהינו" לדעת ולהכיר שסיפורים אלה יש בהם הוד והדר, לימודי לקח ומוסרי השכל "לשעתם ולדורות", ובעיקר: אמונה צרופה שמעשיהם ופעולותיהם של אבותינו ואמותינו הם בבחינת "מיוסדים על אדני פז" וספוגים בהוויה קדושתית שאין למעלה הימנה. ודו"ק.

רבקה, כמו שרה לפניה, נאלצה "מידי פעם" לבצע פעולות ומעשים שעל פי קריאה ראשונית ושטחית נראים בעיני הקורא והלומד כ"מעשים לא נאותים", מעשים מביכים, וזאת בלשון המעטה. שרה גרמה לגירושו של ישמעאל מביתו של אברהם על אף המציאות של "וירע הדבר בעיני אברם על אודות בנו" בצוותה עליו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "גרש (!) האמה הזאת ואת בנה". רבקה גרמה להעברת הברכה אל יעקב בתיחכום רב "מאחורי גבו" ותוך "ניצול" מצבו הפיזי של יצחק, כש"עיניו כהו, לא יוכל לראות". הכיצד? למה ואיך רבקה ושרה נקטו ב"דרך לא תקינה", כפי שרבים מפרשני/מבקרי המקרא, שלא מאנ"ש, טוענים? ואולי, ליתר דיוק ניתן לשאול: מה באמת הייתה הסיבה ששתי "אמותינו הקדושות" נאלצו לעשות את מה שעשו "ללא ניד עפעף"? האם מעשיהן יכולים לשמש לדורות הבאים כ"מודל לחיקוי"?!

ונראה לנו לתרץ בצורה חד משמעית שמעשיהן של רבקה ושרה חמותה היו בבחינת "הכרח לא יגונה". רבקה נאלצה "להוציא מן הכוח אל הפועל" מעשים ופעולות הנחשבות בעיני המתבונן כ"חריגות" משום שצפתה גם ברוח הקודש שבנה אהובה, יעקב, [כמו יצחק ביחס לשרה] הוא ורק הוא "ממשיך דרך" היחיד ועל הפסוק האומר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" [=ברחמה] דרשו חז"ל: עשיו היה "בועט" לצאת כשרבקה הייתה עוברת ליד "בתי תפלה" שלהם ויעקב היה "בועט" לצאת כשאמו עוברת ליד "בתי כנסת ומדרשות". שתיהן לימדונו, שפעמים, אין מקום לפשרות וחייבים "לחתוך בבשר החי" באם הדבר נוגע וקשור לחינוך ובחינוך היהודי, כי כל פשרה תתבטא ב"מבחן תוצאה שלילי". שתיהן לימדונו, שפעמים, על מזבח החינוך היהודי האמיתי נאלצים "להקריב קרבנות", קרי: ניטרול הגורם המפריע גם אם, על פניו, המציאות נראית קשה ואכזרית. המטרה של "חינוך לתורה ועבודת ה' אמיתית" מקדשת את האמצעים, כמובן, בגבולות הסביר והמקובל. שתיהן היו עקשניות עבור "חינוך יהודי המושתת על ערכים של ישראל סבא". כל אחת מהן לקחה על עצמה ועל כתפיה את האחריות ההיסטורית ל"תהליך בנייתו וייסודו של הבית העצמי שלה", כמו גם, ל"תהליך בנייתו וייסודו של עם ישראל לדורותיו". ולא בכדי חז"ל בשפתם הציורית והמיוחדת אמרו: "רבקה, דיוקנה של שרה" ו/או: "עד שלא השקיע הקב"ה שמשה של שרה הזריח (את) שמשה של רבקה".   שבת שלום.

פרשת תולדות

חינוך יהודי – קדימה, צעד!

רבקה אמנו, כמו שרה אמנו המוזכרת בפרשיות הקודמות, מגלמת בפרשת השבוע, פרשת "תולדות" את דמותה של האשה העבריה הטיפוסית, הקלאסית. היא דמות אקטיבית ודומיננטית ביותר בביתו של יצחק אבינו, איש העקידה והשיח. וזאת, לאור פעולותיה ומעשיה "ללא הפסקה" כמעט. כמו שרה חמותה, רבקה זכתה להיכנס "אחר כבוד" לתוך פנתיאון השמות הנצחיים והאלמותיים של "עם הנצח" לדורותיו. לרבקה, כמו לשרה, יש חלק נכבד בעיצוב הזהות, התודעה והמיוחדות של עם ישראל שהרי אותם יסודות ומרכיבים שהיוו את הבסיס וההוויה באישיותה של שרה נמצאו ברבקה בצורה (כמעט) מושלמת. רבקה היא "תואמת שרה". רבקה היא ה"קופי" של שרה כמעט בכל המובנים ובכל התחומים. כמו למשל: אהבת ה' ועבודתו במסירות שאין לה קץ, אהבת הבעל, כמו גם, אהבת אמת למי שנחשב בעיניהן כ"בן ממשיך דרך" עפ"י רוח ישראל סבא. שתיהן היו שותפות מלאות בבניית "הקן המשפחתי" ברוח ובגשם והיו ידועות באהבתן ובעזרתן לזולת, לבריות ולכל דכפין ודצריך. כמאמרם של חז"ל: "דלתות אוהלה של רבקה היו פתוחות לרווחה כדלתותיה של שרה". אף יופיין החיצוני זכה להתייחסות מצד חכמינו בקובעם ש"הן היו מן הנשים היפות בעולם", כמו גם, יופיין הפנימי שעליו נדרשו עשרות ומאות מדרשים, ולמותר לציין, שאין זה המקום והזמן להרחיב. אולם, הדגש בדברי חז"ל הוא שיופי זה בא לידי ביטוי "הלכה למעשה": בענווה ופשטות, בצדיקות וחסידות ובדרך אמונית-ערכית גבוהה ביותר.

פרשת "תולדות" אמנם קצרה היא [ק"ו פסוקים] ואין בה שום איזכור מצוותי. ברם, פרשתנו אוצרת בחובה סיפורי מקרא מעניינים ומרתקים, כמו למשל: עקרותה של רבקה ו"נס הריונה", לידתם של "זוג התאומים" המפורסם בתולדותיו של העם היהודי ואשר עוד ברחם אימם נאמר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה", מכירת הבכורה, ברכותיו של יצחק ש"הועברו לרשותו" של יעקב מעשיו ב"דרך מתוחכמת" בגין עצתה של רבקה האם וכתוצאה מכך "עזיבתו/בריחתו של יעקב אל משפחתה של רבקה מפאת רצונו/תוכניתו של אחיו "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", ועוד. אין אלה סיפורי מקרא פשוטים. אדרבא! סיפורים אלה מעמידים שאלות אתגריות לא פשוטות ואשר חלקן, לדעתנו, הן שאלות נוקבות ומצריכות דיון רציני ועמוק יותר. ברם, טענתנו היא שגם כאן, כמו בסיפורי מקרא אחרים, עומד הקורא והלומד מול סיפורים "מעוררי השראה ובעלי עוצמות לימודיות, ערכיות וחינוכיות להפליא" [כפי שכתבתי במאמרי "הסיפור המקראי ולקחו"]. אל לו למעיין הנבון וללומד "תורת אלוהינו" לדעת ולהכיר שסיפורים אלה יש בהם הוד והדר, לימודי לקח ומוסרי השכל "לשעתם ולדורות", ובעיקר: אמונה צרופה שמעשיהם ופעולותיהם של אבותינו ואמותינו הם בבחינת "מיוסדים על אדני פז" וספוגים בהוויה קדושתית שאין למעלה הימנה. ודו"ק.

רבקה, כמו שרה לפניה, נאלצה "מידי פעם" לבצע פעולות ומעשים שעל פי קריאה ראשונית ושטחית נראים בעיני הקורא והלומד כ"מעשים לא נאותים", מעשים מביכים, וזאת בלשון המעטה. שרה גרמה לגירושו של ישמעאל מביתו של אברהם על אף המציאות של "וירע הדבר בעיני אברם על אודות בנו" בצוותה עליו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "גרש (!) האמה הזאת ואת בנה". רבקה גרמה להעברת הברכה אל יעקב בתיחכום רב "מאחורי גבו" ותוך "ניצול" מצבו הפיזי של יצחק, כש"עיניו כהו, לא יוכל לראות". הכיצד? למה ואיך רבקה ושרה נקטו ב"דרך לא תקינה", כפי שרבים מפרשני/מבקרי המקרא, שלא מאנ"ש, טוענים? ואולי, ליתר דיוק ניתן לשאול: מה באמת הייתה הסיבה ששתי "אמותינו הקדושות" נאלצו לעשות את מה שעשו "ללא ניד עפעף"? האם מעשיהן יכולים לשמש לדורות הבאים כ"מודל לחיקוי"?!

ונראה לנו לתרץ בצורה חד משמעית שמעשיהן של רבקה ושרה חמותה היו בבחינת "הכרח לא יגונה". רבקה נאלצה "להוציא מן הכוח אל הפועל" מעשים ופעולות הנחשבות בעיני המתבונן כ"חריגות" משום שצפתה גם ברוח הקודש שבנה אהובה, יעקב, [כמו יצחק ביחס לשרה] הוא ורק הוא "ממשיך דרך" היחיד ועל הפסוק האומר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" [=ברחמה] דרשו חז"ל: עשיו היה "בועט" לצאת כשרבקה הייתה עוברת ליד "בתי תפלה" שלהם ויעקב היה "בועט" לצאת כשאמו עוברת ליד "בתי כנסת ומדרשות". שתיהן לימדונו, שפעמים, אין מקום לפשרות וחייבים "לחתוך בבשר החי" באם הדבר נוגע וקשור לחינוך ובחינוך היהודי, כי כל פשרה תתבטא ב"מבחן תוצאה שלילי". שתיהן לימדונו, שפעמים, על מזבח החינוך היהודי האמיתי נאלצים "להקריב קרבנות", קרי: ניטרול הגורם המפריע גם אם, על פניו, המציאות נראית קשה ואכזרית. המטרה של "חינוך לתורה ועבודת ה' אמיתית" מקדשת את האמצעים, כמובן, בגבולות הסביר והמקובל. שתיהן היו עקשניות עבור "חינוך יהודי המושתת על ערכים של ישראל סבא". כל אחת מהן לקחה על עצמה ועל כתפיה את האחריות ההיסטורית ל"תהליך בנייתו וייסודו של הבית העצמי שלה", כמו גם, ל"תהליך בנייתו וייסודו של עם ישראל לדורותיו". ולא בכדי חז"ל בשפתם הציורית והמיוחדת אמרו: "רבקה, דיוקנה של שרה" ו/או: "עד שלא השקיע הקב"ה שמשה של שרה הזריח (את) שמשה של רבקה".   שבת שלום.

פרשת לך לך

מה בין אברהם הבן ותרח האב

פרשת השבוע, פרשת "לך לך" המונה קכ"ו פסוקים ושבה ישנו איזכור מצוותי, אחת משלוש המצוות שבספר בראשית, קרי: "מצוות המילה", היא המשכה הישיר של הפרשה הקודמת, פרשת נח. בשבעת פסוקיה האחרונים של פרשת נח התורה מספרת הן על הולדתם של שלושת בני תרח: אברם, נחור והרן והן על "יוזמתו הברוכה" של תרח לאחר מותו של הרן, לקחת את שני בניו הנותרים: אברם ונחור ואת נשותיהם, כמו גם את נכדו לוט "ללכת אל ארץ כנען", ארץ יעד בלתי מוכרת לחלוטין והרחוקה מאור כשדים, מולדתם ומכורתם של תרח ומשפחתו, כ-1600 ק"מ.

בתחילתה של פרשתנו מצויין בפשטות שאברהם אבינו [וגם שרה אמנו, עפ"י "מדרש ג"ם שהרי: "שרה שקולה לאברהם"] מצווה ע"י הקב"ה באמירה שאינה משתמעת לשניים: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" והגם שסופה ותוצאותיה של צווי והליכה אלה ישתלמו לאברהם, כעדותה של תורתנו: "ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה". ועל כך מוסיף גדול פרשני המקרא, רש"י ע"ה בשמם של חז"ל: "לך לך" – "להנאתך ולטובתך".

לאור האמור, ניתן לקבוע חד משמעית שאברהם לא היה הראשון [כפי שטוענים חלק מן הדרשנים] שעזב את כור מחצבתו, את העיר אור שבחבל כשדים, עיר חשובה מאד שבתקופה הקדומה שימשה כמרכז מדיני-ממלכתי של הממלכה השומרית, כשיעד הליכתו ומגמת פניו ל"ארץ כנען", היא ארץ ישראל. אולם, אין ספק שבציות המוחלט ל"ציוויו של האל" ובהליכתו לארץ היעד במסירות נפש על אנושית, אברהם, כמו גם, שרה "קונים את עולמם" ונכנסים לתוך "פנתיאון השמות הנצחי של עם ישראל לדורותיו" כמחוללי ומייסדי "האומה היהודית-הישראלית-העברית" כפי שהנביא ישעיהו [פרק נ"א, ב'] אומר: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם".

הליכתם הארוכה הייתה הליכה לא פשוטה ולא קלה כלל וכלל. סביר להניח, שאברהם ושרה, ביחד וכל אחד לחוד, חוו קשיים עצומים, כמו למשל: קושי הדרך וההליכה, שינויים  במזג האוויר, חוסר מזון וחוסר מים, ואולי, בעיקר, סביבה מסוכנת ועויינת וכו' וכו'. ויפה דרשו חז"ל, על אתר, שהדרך גורמת למיעוטם (=לצמצומם) של שלושה דברים חשובים בחיי כל אדם: פריה ורביה, ממון ושם. ושניהם, אברהם ושרה, עושים זאת תוך כדי הפצתה של "דת חדשה" בעולם, דת מונותיאסטית, כלומר: דת שדוגלת באמונה באל אחד ויחיד, בורא העולם והמכווין את מעשיהם של הבריות. דת זו הייתה הניגוד המוחלט לדת ששלטה באותה תקופה, דת פוליתיאסטית, כלומר: דת שדוגלת באמונה באלים רבים, עבודה זרה ועבודת אלילים. ויפה דרשו חז"ל את הפסוק: "ואת הנפש אשר עשו בחרן", מכאן: "שאברהם היה מגייר את האנשים ושרה הייתה מגיירת את הנשים".

ומדוע לא תרח? מדוע לא אביו מולידו של אברהם זוכה בכל הכבוד שזכה בו אברהם? והרי הוא היה הראשון, למען האמת, אשר יזם את עזיבת אור כשדים וסביר להניח שעשה זאת משום ש"הרהורי תשובה" עלו בראשו של תרח כאשר ראה, עפ"י המדרשים, את "נצחונו הגדול" של אברהם בנו כנגד נמרוד ואליליו ובעקבות "מותו של הרן" משום שהצהיר בגלוי ש"הוא בצד של אברהם"?!

ונראה לתרץ, שתרח, אכן, החליט להעתיק את מקום מגוריו מאור כשדים הפגאנית והאלילית אל ארץ כנען כדי "לפתוח דף חדש" ביחסיו עם האל, בבחינת: "משנה מקום, משנה מזל". אבל, בערך במחצית הדרך, כשהוא ומשפחתו מגיעים אל העיר חרן, שמלבד היותה "מרכז מדיני וכלכלי" חשוב היא שימשה בעיקר כ"מרכז דתי חשוב ומפורסם בעולם העתיק". בחרן, היה קיים מקדש האל "סין", אל מסופוטומי ששימש כאל הירח, אל הלבנה. תרח, "שינה כוון" וחזר אל השקפת עולמו "מקדמא דנא". הוא התמקם בחרן והשתלב בחייה הפגאניים והאליליים, כעדותה של תורתנו: "וישבו שם"! תרח, מת ונקבר בחרן. הוא מעולם לא יצא מממנה! תרתי משמע! לא יצא פיזית מחרן כדי להמשיך ב"תוכניתו המקורית" ולא יצא מהשקפת עולמו החרנית. הוא נעצר שם ולא השלים את משימת חייו כדי לבצע את השינוי המיוחל. לתרח נגמרו כוחות הנפש הפנימיים "בדרך העולה בית אל".

לא כן, אברהם! על אף התעכבות של מספר שנים בחרן וסביר להניח שעשה זאת מחמת "מצוות כיבוד הורים", מיד, לאחר מות אביו הוא "התקפל" מהעיר הפאגנית והאלילית כשמגמת פניו ויעדו העיקרי הגעה אל "הארץ המובטחת", ארצו של הקב"ה, עם ישקראל ותורת ישראל. אברהם ושרה השלימו יחדיו את משימתם הרוחנית-היסטורית ועל כן, זכו הם להיקרא: "אבי ואם האומה הישראלית-היהודית-העברית".

המאמר מוקדש לרפואתה ולהחלמתה המהירה והשלמה של הגב' יעל בת אסתר מנב"ת. יעל שתחיה תושבת העיר קריית ארבע שע"י חברון, אחת מערי הקודש שנפצעה קשות בתאונת דרכים. יעל אשה ואם חסודה ומיוחדת שמשמשת דוגמא למופת ומודל לחיקוי בגמילות חסדים, בדבקות בבורא ובעיקר בהליכותיה, כמו גם, בהליכתה בדרכי אבות ואמהות. אל נא רפא נא לה!    שבת שלום.

פרשת נח

האם לנח היה מנוח?

תלוי את מי שואלים! – יש מן החכמים שדרשו את נח, כלומר: את אישיותו, מעשיו, הליכותיו, מנהיגותו, הנהגותיו, ובעיקר, את התנהלותו לפני, בעת ולאחר ה"מבול", גיא התופת שגרם את ההשמדה הטוטאלית של היקום מיני קדם ועד ימינו – לגנאי, לא לשבח. הם אף משווים בינו ובין אברהם אבינו וטוענים "שאילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום". ומאידך גיסא, יש מן החכמים שדרשו את נח לשבח (גדול?) וטוענים "שאילו היה בדור של צדיקים היה צדיק גדול יותר". למותר לציין, שחכמים אלה מסתמכים ומתבססים על פסוקי מקרא מפורשים: "ונח מצא חן בעיני ה'... נח צדיק (ו)תמים היה בדורותיו (ו)את האלוהים התהלך נח".

ועם כל זאת, שאלתנו היא: האם באמת לנח היה מנוח, פיזית ורוחנית כאחד? או, ביתר חדות ניתן לשאול: אם פסוקי המקרא במקומות שונים מעידים על צדקותו וצדקנותו של נח כנ"ל, מדוע יורד נח מדרגה של "איש צדיק" לדרגה של "איש אדמה" (עם כל מה שמשתמע מכך)? ולא רק שבאופן אישי חטא בצורה מבישה בחטא ה"שכרות" שעל זה כבר אמרו חז"ל שזו אחת מן המידות המגונות ביותר ו"כל השותה לשוכרה כאילו עובד עבודה זרה", אלא, אף גרם, בצורה עקיפה, שבנו חם יהא "חם" על אביו ויבצע "מעשה אשר לא ייעשה" (בלשון המעטה), מעשה בזוי ושפל בגופו של אביו, מעשה שבגינו הוא מקולל לעולמים, כעדותה של התורה: "ארור חם... עבד עבדים יהיה לאחיו"?!

פרשת "נח" הכוללת 153 פסוקים היא הפרשה השנייה של החומש הפותח את חמשת חומשי התורה, חומש בראשית. מיגוון רחב היקף של נושאים כתובים בששת פרקי הפרשה (פרקים ו'– י"א) ועל פרשה מיוחדת זו נכתבו תילי תילים של פרשנויות והגות. "נהרא נהרא ופשטיה". ברם, מאמרנו ידון ויעסוק באחד מן הלקחים ומוסרי ההשכל הנובעים ישירות מ"מעשה הבריאה" שהם רבים, שונים ומגוונים בעוצמתם [ועיין בהרחבה מאמרי "לקחים ומוסרי השכל מבריאת העולם", תשס"ז]. לקחים ומוסרי השכל ניתן ללמדם וליישמם "הלכה למעשה".

בריאת העולם, יעדים ומטרות רבות לה. והעיקרית שבהן שהיא נעשתה בשביל ולכבוד האדם משום היותו "נזר הבריאה" וחז"ל הביעו זאת בצורה די מדהימה בפשטותה, כמאמרם: "לא תוהו בראה, אלא – לשבת יצרה". כלומר, הקב"ה יצר וברא את העולם לא לתוהו, לא למצב של כאוס ואנרכיה אלא כדי שהאדם יהא מיושב (בדעתו?) ומיישב את העולם הנברא במיגוון רחב של תחומים ומובנים. על האדם מוטלת החובה להעריך את מעשי האל וליצור בנייה ושלמות בבריאתו וביצירתו של "מי שברא את העולם". וזאת, משום שבריאת העולם היוותה שינוי אדיר בכל מערכות הטבע, בכל היקום כולו. ועל אף התקדמותו האדירה של המדע העוסק ב"תורת הבריאה", ב"סודות היקום" או, לחילופין, ב"תורת האיבולוציה" [תורה שעוסקת בהתפתחותם של בעלי החי על פני האדמה] עדיין נשאר כר נרחב כדי להעמיק למוד וחקור. ובכל גילוי וגילוי עומד האדם משתהה, משתומם ומתפעל מעוצמת היצירה והבריאה. אחד מפרשני המקרא הידועים ביותר, רבנו אברהם אבן-עזרא רואה בשינוי אדיר זה מטרה בפני עצמה וכך הוא כותב בלשונו המליצית והמתבססת על מאמר הזוהר [בראשית א', א']: "שהבריאה – להוציא יש מן האין", כלומר: הבריאה עצמה נעשתה בשינוי אדיר ממצב של "אין", ממצב של ריק טוטאלי למצב של "יש", למצב של מציאות קיימת. והאושיה, הכן והבסיס שעליו נעשה שינוי אדיר ועצום זה ושעליו הושתת, נוצר ונברא העולם עבור האדם, הוא: התורה. זאת אנו למדים ממאמרי חז"ל, כמו למשל: "היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם" או: "העולם ומלואו לא נבראו אלא בזכות התורה". או, כמו דברי הזוהר על אתר: "קב"ה ברא עלמא בכ"ב אתוון דאורייתא" [תרגום: "הקב"ה ברא את העולם בכ"ב אותיות התורה"]. אשר על כן, נראה לנו לומר ולסכם שכל השינוי האדיר שנוצר ביקום כולו מעצם בריאת העולם נוצר ונתהווה על בסיס תורני/רוחני, על ברכי תורתנו הקדושה".

מן האמור לעיל נראה לנו לקבוע בבירור ובצורה חד משמעית את התובנה הבאה: בבוא או בהתרגש על האדם בכלל, ובפרט על האדם היהודי שינוי כלשהוא בחייו, בין אם זה אירוע של שמחה, כמו למשל: לידה, חתונה, העתקת מקום מגורים, עבודה חדשה ועוד, ובין אם זה, לא עלינו ועליכם, אירוע של עצב ויגון, כמו למשל: מחלה, מוות ועוד, עליו לעשות שינוי משמעותי זה כשהשינוי מיוסד, מבוסס, נעשה ומלווה על יסודות התורה על "ברכי תורתנו הקדושה".

נח, האיש שלא מצא מנוח, לא הבין את עומק תובנה פשוטה זו. לנח לא היו את "כלי העבודה" המתאימים כדי להתמודד עם השינוי הגדול שחל בחייו והוא לא קלט שכל שינוי חייב להיות מבוסס ומושתת על ערכיה של התורה הקדושה. אשר על כן, בצאתו בחיים אל החיים מן החורבן הטוטאלי שפקד את העולם המרושע, ובעיקר מבחינה חברתית, הגם שהקריב קרבן לה' כדי להודות על הצלתו והצלת משפחתו, לא יכל להתאפק ושזר תודה זו עם שתיית אלכוהול בכמות גדולה עד שהגיע למצבו המביש. ומשם, הדרך הייתה קצרה ביותר לחטאיו הישירים והעקיפים.

אנו תפילה ותקווה שהקב"ה יזכנו לשינויים חיוביים בחיינו ונשכיל לעשות ולבצע זאת עפ"י ברכיה וערכיה של תורתנו הקדושה ובגלל זאת ייאמר עלינו "והחוט המשולש לא במהרה יינתק", קרי: הקב"ה, ישראל והתורה יהיו לעולם ולנצח נצחים משולבים ושזורים יחדיו עד ביאת משיח צדקנו, עד יישומו המלא של הפסוק: "ובא לציון גואל". שהרי קשר זה הוא אלמותי ונצחי. או אז, יצא האדם היהודי נשכר ביותר. כמאמרם המחכים של חז"ל [עבודה זרה ב':]: "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר: אם ישראל מקבלין את התורה – מוטב...". ודו"ק.             

שבת שלום