מארי חיים כסאר זצ"ל
כבר בצעירותו נראו עליו סימני שקדנות נפלאה שאת יסודותיה ינק מאהבת התורה
וכך גבר רצונו להיות מחובשי בית המדרש. בטרם מלאו ימי הנער לבר מצוה דואג אביו גם
ללמדו אומנות (קדושין ל') וכך צרפו אביו לעסוק אתו במלאכת הצורפות.
לאחר מכן בחר לו לעסוק
באריגת חגורות. כל זה לא היה שוה לו עד שהתחיל ללמד תשב"ר ואפילו במנין מצומצם.
רבי חיים נהג כדרך חכמי לב
בתימן ונידד שינה מעיניו על מנת שיעלה בידו ללמוד וללמד וכאשר צמאה נפשו לרוות
ממעין התורה, היה מתעורר משנתו בעוד לילה והיה לומד בשקדנות עצומה, אהבתו לתורה
קשורה היתה בלבו כשלהבת בגחלת. ת"ח מעטרים אותו סביבותיו ולומדים עד אור
הבוקר.
במשך היום הצטרף לישיבת בית
הכנסת "אלשרעבי" עד קרוב
לעיצומו של יום ובשל כך אך טבעי היה
שזכה להיות משרת כראש הישיבה עד עלותו ארצה.
אורח חייו הצנוע והסתפקותו
במועט היתה לשם דבר. בעלותו לארץ ישראל בחר לחיות בירושלים ולהתבשם מקדושתה ואף
התמנה לשרת בבית הדין הרבני בירושלים והתגלה שם כתלמיד חכם גדול המורם מעם.
הרביץ תורה ברבים, בני
תורה, בחורים ואברכים שחרו פניו יום יום כדי לשאול שאלות בהלכות ובמנהגים. עוד
בהיותו בתימן חיבר פירוש נפלא וחשוב על חלקי הרמב"ם עד אשר סיימו בארץ ישראל
וקראו בשם "שם טוב". כמו כן חיבר עוד ספרים שו"ת "החיים
והשלום" ו"קיץ המזבח".
ספרים אלו זכו לראותם על מזבח הדפוס אשר הופצו בין
שוחרי תורה ומעריציה. איש צדיק היה משרידי החסידים השלמים באמונתם ובאהבתם לתורה
ומצוותיה.
השיב את נשמתו הקדושה ליוצרו בטהרה ביום כ"ד בכסלו תשנ"ח.
/
|
מי
שחוקר על הדור האחרון שבגלות תימן מגלה שהרב הגדול ביותר שהיה חי אתנו
בשנים האחרונות הוא מארי חיים, אלא שבינתיים גדלו שני דורות חדשים בארץ,
אשר לא הכירו את גודלו בתימן, והחלו מתוך אי ידיעה להמציא שמות של רבנים
שכביכול בתימן הם נחשבו אריות, וזה לא נכון. וכאחד שחקר בנושא הנני שמח
להבהיר למתעניינים החדשים, כי כל רבני תימן הזקנים שנפטרו בשנים
האחרונות,לא נחשבו בהיותם בתימן ברמתם התלמודית לעומת מארי חיים, וגם הם
בעצמם לא העזו בתימן לחלוק עליו, אלא הם היו בגדר רבנים צעירים בזמן שהוא
כבר נחשב מגדולי הרבנים. ורק בארץ ישראל כאשר אותם רבנים צעירים גדלו בשנים
ובתורה, אז היו מהם שהרשו לעצמם לחלוק עליו כדרכה של תורה, אבל בהיותם
בתימן לא, כי הם היו עדיין צעירים, ולכן אני צוחק כשאני שומע שחסידים של רב
פלוני אומרים עליו שבחים שעוד בהיותו בתימן הוא כבר היה מגדולי הדור ושאר
מיני גוזמאות, ויש צורך להבהיר לכל הצעירים, מארי חיים היה השריד האחרון
לגדולי הרבנים שעוד בתימן נחשבו לגדולים. מי שהכיר את מארי חיים יודע שאין
להשוות אליו באהבת התורה שום רב, רחוק מאוד היה מהבלי העולם הזה, כי לא רצה
אלא רק תורה, לא ניסה למצוא לעצמו שום תפקיד, תמיד ממש הראש שלו בסוגיא או
ברמב"ם שידע אותם על פה. היה מתווכח עם גדולי הרבנים הספרדים והאשכנזים
בסוגיות רבות, ומצא שהוא גדול מהם בש"ס כי היה מתווכח איתם על פה והם לא
נמצאים בסוגיא כמוהו, אצלו מסכת זבחים ומנחות זה כמו ברכות אין שום הבדל,
דרך אגב חשוב לדעת,לפעמים אנו מעיינים בספרי גדולים של זמנינו ואנו נפעמים
מחריפותם ובקיאותם, אבל אל תיטעו, החריפות והבקיאות הניבטת לנו היא רק
לשעתה, רצוני לומר בזמן שאותו גדול כתב את אותו החידוש או הפסק המנומק, אבל
אם תעצור את אותו גדול ברחוב ולא בספרייה בבית לאחר שנה ותשאל אותו על אותו
נושא שבו הוא חידש והבריק, כבר זה לא תהיה אותה ההברקה ולא אותו הבקיאות כי
הוא צריך לחזור ולעיין כדי לזכור. אבל אצל מארי חיים לא כך, אם תשאל אותו
בכל מקום בש"ס וברמב"ם ובנושאי כליו הוא מצוי בצורה מבהילה כאילו שזה עתה
סיים ללמוד את אותה הסוגיא, חבל על דאבדין ולא משתכחין. |
תנצב"ה
|