מארי חיים יצחק הלוי זצ"ל

מהר"ר חיים יצחק הלוי נולד בשנת תר"פ לערך. לאביו הרה"ג יחיא יצחק הלוי, שכהן כרב בראשי ליהדות תימן במשך כשלשים שנה. מקטנותו למד תורה בבית מדרשו של אביו. ובבית פנימה ראה וספג דרכי הרבצת תורה, יראת שמים, והנהגת הציבור. בהגיעו למצוות נפטר עליו אביו, אז המשיך ללמוד לפני תלמיד אביו הרה"ג חיים חובארה שהיה מגדולי הרבנים בצנעא, ולאחר מכן רב ואב"ד בארץ ישראל, בירושלים בבאר שבע ברחובות ובתל אביב. בשנת תשי"א, כשעלה הרב חיים חובארה לארץ ישראל, המשיך ללמוד אצל הרה"ג חיים כסאר, מחבר הספרים שם טוב על הרמב"ם ושו"ת החיים והשלום. כך עלה ונתעלה, והיה מגדולי הרבנים בעירו. בשנת תשי"א כאשר עלו רוב יהודי תימן לארץ ישראל במבצע על כנפי נשרים, הוכרח הרב חיים יצחק הלוי על ידי המלך להשאר בתימן בגפו כנציג הקהילה, ולהתעכב ששה חדשים נוספים, עד שאחרוני היהודים חסלו את עסקיהם ועלו לארץ. רק אז שוחרר ועלה לארץ.

עם הגיעו לארץ נכנס ללמוד בישיבה בירושלים. ולמד שם בשקידה עצומה, במשך כעשר שנים. ואף היה מקורב לגדולי ירושלים באותה עת.

בשנת תשכ"ב מונה לרב שכונה בעיר הרצליה, וכעשר שנים אח"כ נבחר לרב העיר. התמסר לתפקידו בכל מאודו ובכל נפשו. עיקר העיקרים ראה בהרבצת תורה לבני המקום. תחת הנהגתו התרבו שיעורי תורה בעיר הרצליה פי כמה וכמה. אף הוא נתן שיעורים כמה פעמים ביום, וביום השבת נתן שעור בתלמוד קרוב לארבע שעות. עד החדשים האחרונים לחייו. היה ידוע שאינו מתארח בשבתות לשמחות של קרובי משפחה מחוץ לעיר, כדי שלא לבטל את השיעור אותו נתן.

עמד על משמרת הכשרות בעירו, והדריך את משגיחי הכשרות יום יום, עד השבוע האחרון לימי חייו. פעם באו אנשי חברת כשרות למהדרין ובקרו במפעל מזון שתחת השגחתו וראו שהכל נעשה שם על הצד היותר טוב ושאלו ממנו רשות אם יוכלו לשים את הגושפנקא שלהם על המוצרים שבמפעל, והוא הסכים ברוחב לב.

התייחס בכל הכבוד לכל יחיד ויחיד בעירו. כשהיו מזמינים אותו לערוך שמחה וחופה, היה מדריך כיצד לסדר הכל מבחינת ההלכה והחוק ללא איבוד זמן מיוחד. ובסיום דבריו היה אומר לבני הזוג שאם יתקלו בקשיים יוכלו לפנות אליו בטלפון והוא יעשה כל שביכולתו. וכן להבדיל כשהודיעוהו על אחד ממכריו שנפטר, לא הסתפק בהספידו אותו בשעת הלויה, אלא עוד קודם לכן היה מברר אם כבר סדרו כל עניני הלויה והקבורה, והדריכם כיצד לפעול. אם הרגיש שנפשם מרה עליהם ואין דעתם מיושבת, היה מתקשר בעצמו לחברא קדישא, ומסדיר שילך הכל למישרים ולפי כבודו של האדם.

מידי חג ומועד היה מחלק מכספו צדקה לנזקקים באלפי שקלים. במיוחד סייע לנזקקים שהיו בושים לבקש עזרה, ונתן להם סכומים ניכרים בהצנע ובסתר.

נועם הליכותיו אצילותו ויחסו לכל אדם באשר הוא, גרמו שהיה אהוב על כל חלקי הציבור.

כבד מאד תלמידי חכמים וענדם עטרה לראשו. כל תלמיד חכם שבא לביתו שש עליו כמוצא שלל רב. והיה מפרסם שבחו באזני כל הנוכחים בבית באותה שעה. והיה מקטין עצמו לעומתן. פעם אחת בא אליו אברך צעיר זמן קצר אחרי חתונתו, ושאל את האברך לחוות דעתו אם הוא מסכים עם הנאמר בשעור. פעם באמצע שיעורו נכנס תלמיד חכם ידוע למקום, ומיד קם לעומתו והכריז הנה מי שצעיר ממני בשנים אבל גדול ממני בחכמה. במשך שנים רבות כנס ביתו בחגים ובמועדים תלמידי חכמים צעירים והיה מעודדם לומר ברבים דברי תורה ושעורים בהלכה.

למד את כל הש"ס כסדר והיה שגור על לשונו גם סוגיות בעניני קדשים וטהרות. מעולם לא בא אדם לביתו ומצאו יושב בטל אלא תמיד לומד ומעיין או עוסק בעבודת הקודש של הרבנות. שמר על לשון הקודש בטהרתה כמו שכתב הרמב"ם שנקרא שמה לשון הקודש מפני שאין בה מילים מגונות. כך הוא מעולם לא דבר בשפת השוק, אלא בלשון של כבוד אפילו כלפי בעלי חיים. מאד חבב את א"י כולה. במיוחד את עיר הקדש ירושלים. למרות שהיה טרוד וקשור לכהונתו בקדש בעיר הרצליה, מעולם לא הסיח דעתו אימתי יתאפשר לו לחזור ולהתגורר בירושלים. כאשר היה מוזמן לכנסים בערים אחרות להרצות את דבריו, לפני שנתן את הסכמתו היה מתקשר קודם לכן לרב המקום ושואל אם הכנס המיועד הוא כנוס שדעת חכמים נוחה הימנו ואם לרבני המקום אין קפידא שיבא וידבר בעירם.

ערך את לוח ההלכות והמנהגים ליהודי תימן והכל תוך דקדוק ודיוק עצום בהלכה. תאריך פטירתו שהוא ב' ניסן תשס"ה מהווה ציון דרך חשוב בדרכה של היהדות הנאמנה.

תנצב"ה