פרשת "שלח"    

"אין לך חביב לפני הקב"ה, אלא – אותו שליח שמשתלח לעשות מצווה, ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו".

   מאת ד"ר מוטי גולן הי"ו,                                                          אולפנית "ישורון" פתח תקווה                                                        

לק"י,

שליחות וכשלונה

פרשת השבוע פרשת "שלח" הכוללת 119 פסוקים [=קי"ט פסוקים, וסימנך: "טוב טעם ודעת למדני"] והנמצאים בשלושת הפרקים: י"ג – ט"ו, היא אחת מן הפרשיות המיוחדות שבפרשיות התורה. אומנם, היא כוללת 3 מצוות בלבד, כאשר שתיים מהן מצוות ידועות וחשובות עד מאד גם בימינו, והן: מצות הפרשת חלה  ומצות עשיית ציצית. [ואף על פי שמצות חלה הייתה "נוהגת מעת כניסת עם ישראל לארץ ובזמן שהבית היה קיים" ("ספר החינוך") כיום, אנו מקיימים ומבצעים מצווה חשובה זו כדי "שלא תשתכח תורת חלה". לעומתה, מצוות ציצית נוהגת "בכל מקום ובכל זמן" ("ספר החינוך")]. אולם, מיוחדותה ומפורסמותה באה לה בעיקר, עקב הסיפור המקראי הראשוני שבו היא פותחת, "פרשת המרגלים". ובקצרה: שנים עשר אנשים המכונים "ראשי אלפי ישראל" נשלחים מן המדבר ע"י העם ומשה לתור את ארץ כנען, היא ארץ ישראל.

מדוע כולי עלמא ידעי שקבוצת אנשים הלזו נקראת ומכונה בשם "מרגלים" ולא "תיירים", והרי הם נשלחו למשימת "תיור" (ואף על פי שהיה בשליחות זו מן "אסוף אינפורמציה מודיעינית") ולא למשימת "ריגול" גרידא (לפחות עפ"י הטרמינולוגיה העולה והמובנת מפשט פסוקי המקרא)?! – אלא, אין זאת, כי הם לקחו על עצמם ועל אחריותם לעשות מעשי "ריגול". להיות "מרגלים" וב"משרה מלאה". ובמילים אחרות: להתחיל את תהליך ה"ריגול" בעזיבת המדבר. ללכת אל ארץ היעד, ארץ כנען, לבדוק ולחפש את נקודות התורפה, את הדברים השליליים כפי שעושים, בדרך כלל, אנשי ריגול מקצוענים. בנוסף לזאת, הם לקחו על עצמם ועל אחריותם להסיק מסקנות ואשר, בסופו של דבר, התבררו כמסקנות שליליות, אנטי אלוהיות וכו'. וזאת, בעקבות ה"הסתכלות הריגולית" שלהם. מעשיהם לא תאמו את אשר נתבקשו לעשות. ומדוע? –  כי, למען האמת, כפי שציינתי לעיל, הם נתבקשו להיות "תיירים" בלבד, ובמילים אחרות: להתחיל את תהליך ה"תיירות" בעזיבת המדבר. ללכת אל ארץ היעד, ארץ כנען, לתור את הארץ, קרי: לבדוק ולחפש את הנקודות היפות, את ה"מציאות" שניתן "לרכוש" בארץ המתויירת, שהרי זו מלאכתם וזה מנהגם של תיירים מקדמא דנא ועד לימינו. או אז, לחזור ולספר את התרשמותם וחוויותיהם.

לעניות דעתי, ניתן לבסס טיעון זה ממה שכתוב וממה שמוזכר בפרשתנו, כמו גם, ממה שלא כתוב וממה שלא מוזכר בפרשתנו, כהאי לישנא: בשני הפרקים (י"ג – י"ד) הראשונים של הפרשה, העוסקים במלואם בפרשה טראגית, עגומה וקשה זו של "פרשת המרגלים" [בפרשת "שלח"] השורש "תור" בנגזרותיו השונות חוזר בפרשתנו  12 פעמים(!) וב"קצירת העומר" נזכיר מספר קטן של חלקי פסוקים: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען... אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ... ויעלו ויתורו את הארץ... וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום... ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה... לאמור: הארץ אשר עברנו בה לתור אותה... ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ... (במדבר, פרקים י"ג, א' – י"ד, ז'). ודו"ק. לעומת זאת, אין שום איזכור, ואפילו לא איזכור אחד לשורש "רגל" או לכל מילה הקשורה והמתייחסת למילה "ריגול".

הפעם הראשונה שבה אנו קוראים ומודעים בכלל לעובדה ששנים עשר האנשים ביצעו "משימה ריגולית", מופיעה בפרשה המקבילה לזו המופיעה בפרשתנו, בתחילת ספר דברים כאשר משה רבנו, בשנה האחרונה לחייו, מכנס את העם וחוזר ומזכיר ומטיף ומוכיח את העם על העבר, בד בבד, עם כך שהוא מכין אותם אל עבר העתיד. כעדותה של התורה: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ... וייטב הדבר בעיני. ואקח מכם שנים עשר אנשים... ויפנו ויעלו ההרה... וירגלו אותה..." [פרק א', כ"ב – כ"ט].

זאת ועוד. בפרשת השבוע, פרשת "שלח" ישנם מספר נושאים נוספים, כגון: הקרבת סוגים מסוימים של קרבנות, סיפורו של "מקושש העצים" ביום השבת, ועוד. אולם, כאמור לעיל, הסיפור המרכזי והעיקרי הוא: לצערנו, "סיפור המרגלים". סיפור זה, הוא אחד מסיפורי המקרא הקשים והטראגיים בתולדותיו של העם היהודי לדורותיו. כפי שנכתב לעיל, שני פרקים מתוך שלושת פרקי הפרשה עוסקים בעיקר בסיפור כאוב ועגום זה. קבוצת אנשים שהתורה מציינת במפורש שהיו "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" [ורש"י על אתר בפסוק ג', ד"ה: "כולם אנשים" מוסיף: "כל אנשים שבמקרא, לשון חשיבות. ואותה שעה כשרים (=צדיקים) היו"] מתבקשים לבצע "שליחות". אמנם, "שליחות תיירותית" עם מגמת דיווח על כל מה שיראו, יחוו, ואולי, אף יביאו עימם. אין ספק שזו שליחות לא קלה כלל וכלל, שהרי יש בשליחות זו אף "סכנת נפשות" ממש. כי אם הקבוצה תיתפס ע"י האוייב, אחת דינם – מוות!

קבוצת האנשים הנבחרת (תרתי משמע: הן מלשון "מובחרים" והן מלשון "נבחרים") מתבקשת לבצע משימה חשובה זו או בגלל שהייתה זאת בקשתם המפורשת של עם ישראל כדי להתארגן ולהתכונן טוב יותר לקראת הכניסה לארץ [כפי שהתורה מלמדת בספר דברים: "ותאמרו אלי: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ"] או בגלל שהייתה זו בקשתו המרומזת של משה כדי להכין טוב יותר את התוכנית לכיבוש הארץ מידי הכנענים [כפי שחז"ל מדייקים ולומדים מן המילים: "שלח לך"!. שלח לך אנשים, לך – לדעתך!]. הם יוצאים למשימתם ו"תרים" את הארץ. רואים, בודקים, מחפשים, כורתים פירות ומבצעים את שליחותם. לאחר ביצוע המשימה הם חוזרים אל המדבר: אל משה, אל אהרון ואל עם ישראל. וכאשר הם מתבקשים למסור דיווח מפורט על מה ש"עבר עליהם" הם "פותחים פה" (תרתי משמע) ומוציאים "דיבת הארץ רעה", על ארצו הנבחרת והמובחרת של הקב"ה.

קבוצת האנשים הנ"ל אמנם מדווחים על מה שראו וחוו ואף מראים לכולם את "פירותיה המיוחדים של ארץ ישראל", אולם, הם עושים זאת: ברשעות ובעזות מצח, "בנחישות ולא ברגישות". ומדוע? – כי עשרה מרגלים מתוך השנים עשר מוסיפים את דעתם ומסקנתם האישית. ומהי? – "כלל וכלל לא משתלם לחשוב, אפילו על "עלייה אל הארץ המובטחת, ובוודאי אין לדבר על "היערכות איסטרטגית וצבאית לכיבוש הארץ", וזאת מן הסיבות הבאות: הארץ – "אוכלת יושביה". אנשי הארץ – "אנשי מידות", כמו גם, "בני ענק מן הנפילים" [ואנו המרגלים נחשבים כ"חגבים" ביחס אליהם]. הארץ קשה לכיבוש ממספר היבטים ובגלל קשיים שונים, למשל: קושי טופוגרפי, קושי של עוצמה וכוח צבאי כדבריהם: "הערים בצורות וגדולות מאד" וקושי גדול כשהולכים להתמודד עם חיילי אוייב עזים וחזקים ביותר. חז"ל אף הוסיפו בדברי קודשם ובכתביהם עוד מספר דברים שה"מרגלים" טענו, כגון: "מה ארצם ואנשיהם משונים, אף פירות הארץ משונים" ועוד. לסיכום: עשרת המרגלים נכשלים בשליחותם החשובה, ובגדול!.

אין זה הזמן והמקום להרחיב כיצד ובמה הייתה טעותם, ואולי, יותר מכך, מה היה חטאם הגדול. רבים מפרשני המקרא המסורתיים, קדומים כחדשים, כתבו רבות על כך . אולם, די אם נוסיף מדידן ונציין שאף על פי ש"האמת הייתה בפיהם" והם, אמנם, דיברו נכוחה ונכונה על הארץ. אולם, טעותם הגדולה וחטאם הגדול היה שבמקום לנצל את אשר ראו וחוו בשליחותם לכוון החיוב, לכוון של "הערכת והאדרת המראות הניסיים שחוו הם", הפכו הם זאת לשלילה נוראית, למשהו כל כך נגטיבי עד כדי "שבירת הרוח המפעמת בליבם של הרוצים בעם להיכנס לארץ". הדיווח מפיהם של עשרת המרגלים, כמו גם, המסקנה השלילית על ארץ ישראל חילחל לליבו של העם, גרם לפחד אדיר וחרדה מפני העתיד, ולא פחות מכך, גרם לחוסר אמונה ביכולתו של הקב"ה להביאם אל הארץ המובטחת. הם הגיבו בצורה קשה. הם געו בבכייה גדולה. קולות של בכי קורע לב ויללות אבל נשמעו בכל מחנה ישראל במשך כל הלילה כעדותה של התורה: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד, א'). מצבו של כל העם היה בכי רע.

אין ספק, שכישלונה של השליחות הראשונית והחשובה ביותר היה עניין נורא וקשה. כל כך קשה שדבר זה מלווה את עם ישראל, מני אז ועד לימינו, כמאמרם (בבלי, תענית כ"ט.): "אתם – בכיתם בכייה של חינם ואני – אקבע לכם בכייה לדורות". ומאידך גיסא – חייבים אנו להעלות על נס את "מסירות הנפש" של "יהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ" שביצעו ועשו את שליחותם כנדרש. הם היו היחידים, מלבד משה ואהרון, אשר ניסו בכל דרך להרגיע ולעודד את העם ואף הבטיחו (בשם ה'): "עלה נעלה וירשנו אותה". משפט שנכנס לפנתיאון המשפטים החשובים ביותר בהיסטוריה היהודית לדורותיה. משפט שעליו ובזכותו התחנכו עשרות ואלפים מבני העם היהודי להאמין בעלייה לארץ אבותינו וביישובה של הארץ "דה פקטו", הלכה למעשה. משפט חשוב שעד היום צרוב הוא בתולדותיו של העם היהודי.

המאמצים של יהושע וכלב לשכנע את העם לא להאמין לדברי הבלע והרשע של עשרת עמיתיהם לשליחות החשובה היו לשווא. עלו בתוהו. והדבר כמעט "עלה להם בחייהם". ועם ישראל ה"אחוז תזזית" לא רק שלא הקשיב להם, אלא אף ניסה לפגוע בהם פיזית ע"י "רגימתם באבנים". משימת שליחות זו של יהושע וכלב הוכתרה בהצלחה ועשתה חביבה אפילו על "רבון העולמים", כמאמרם של חז"ל במדרש (במדבר רבה, פרק ט"ז א'): "אין לך חביב לפני הקב"ה, אלא – אותו שליח שמשתלח לעשות מצווה, ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו".

מאמר זה מוקדש לעלוי נשמתו הטהורה של השם הטוב ר' יהודה בן ראובן ושרה זצ"ל שנפטר ונטמן בעיר מלבורן אשר גולת אוסטרליה. איש צנוע, ישר דרך, אוהב תורה ולומדיה, כמו גם, אוהב ארץ ישראל וירושלים. ת.נ.צ.ב.ה, אמן!!!

שבת שלום!!!