מאת הרה"ג רפאל ב"ר אשר חג'בי שליט"א

סודות סגולת השמירה בקריאת המנורה

חכמי הקבלה הפליגו בשבח סגולות קריאת "למנצח בנגינות" (תהלים, ס"ז) בצורת מנורת המקדש, משום שדוד המלך ע''ה רמז במזמור זה על הרבה סודות ונפלאות, אשר ה' יתברך הראה למשה רע"ה במנורת המשכן, שנאמר: "כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (במדבר, ח', ד'). לפיכך קריאת "למנצח בנגינות" (תהלים, ס"ז) בצורת מנורת המקדש, מועילה בין היתר: כנגד עין רעה, לשמירה, לעת צרה, לפרנסה, לברכה, לרפואה, לבנים זכרים, לזיווג הגון, וכו'. כמו כן, הקריאה נחשבת לפני המקום כאילו הקורא הדליק את הנרות במנורה אשר בבית המקדש, ומובטח לו שהוא יהיה בן העולם הבא. בנוסף לכך מובא בשם חכמי הקבלה: כי מי שיראה מזמור זה מצוייר בצורת המנורה בכל יום, ימצא חן וחסד ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. על כן טוב לומר בכל יום מזמור זה בצורת מנורה בכל שעה משעות היממה, גם ביום וגם בלילה, למרות שע"פ חכמי הקבלה (החיד"א, ברכי יוסף, או"ח, רל"ח, ב, בשם גורי האר"י) אין לקרוא תנ"ך בלילה, מפני שהלילה הוא זמן שליטת הדינים בעולם, אך את המזמור הזה מותר לומר אף בלילה כדרך של סגולה, כשם שאומרים גם בלילה את הפסוקים מספר התהלים, בתפילת הדרך, ובקריאת שמע שעל המיטה, כסגולה לשמירה. לפיכך בטרם קריאת המזמור יש לומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתעלה לפניך לרצון קריאתי את המזמור בצורת המנורה, ככוונות משה רע"ה ודוד המלך, ותועיל לי (לברכה, לרפואה, וכו') אמן. לאחר מכן יש להתבונן בציור מזמור תהלים פרק ס"ז הכתוב בצורת המנורה, כאשר פסוק א' משמש כשבעת נרותיה, ופסוקים ב'-ד' ופסוקים ו'-ח', משמשים ששת קנות המנורה משני צידיו של פסוק ה', אשר הוא משמש כנר האמצעי. וזה הוא נוסח המזמור:

תהלים פרק ס"ז:

(א) לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר:

(ב) אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה:

(ג) לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ:

(ד) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם:

(ה) יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה:

(ו) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם:

(ז) אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ:

(ח) יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ:

לצורך העמקה בכוונות המזמור בצורת המנורה, מובא להלן מקצת מסודותיו של מזמור ס"ז, וחלק מן השמות הקדושים הכלולים בסביבות ציור המנורה. יש לזכור כי אסור לבטא את השמות הקדושים הנובעים מן הפסוקים, אך מותר לומר רק את שמות האותיות ולכוון בשמות במחשבה. כמו כן, יש לומר את המלוא התיבות הנובעות מראשי התיבות של השמות הקדושים, לצורך יעילות הסגולות הנובעות מהם, כפי שמפורט להלן:

סגולות כנגד עין רעה:

בפי בפע עבץ עלש אמד קאד שב עינה בי:

בפי בפע עבץ עלש - ראשי תיבות- "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (בראשית, מ"ט, כ"ב).

אמד קאד שב עינה בי – ראשי תיבות- "אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא" (ברכות, כ.).

סגולות לפרנסה טובה:

פאי צדנלבש חתך:

פא"י - ראשי תיבות - "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ", ככתוב: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים, קמ"ה, ט"ז). "יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה" - ראשי תיבות של "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ" = פ.א.י. (80+1+10) = 91 = מלאך (40+30+1+20).

צדנלב"ש - ראשי תיבות –צרי דבש נכה לוט בטנים ושקדים. ככתוב: "וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית, מ"ג, י"א).

חת"ך סופי תיבות – "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ" (תהלים, קמ"ה, ט"ז). 

צום הכם – סופי תיבות שלושת הפסוקים אשר משני צידי המנורה:

סופי תיבות הפסוקים בקני המנורה בצד ימין - צום – סופי תיבות -  אָרֶץ:  אֱלֹהֵינוּ:  כֻּלָּם:

סופי תיבות הפסוקים בקני המנורה בצד שמאל - הכם – סופי תיבות -  סֶלָה:  יְשׁוּעָתֶךָ:  כֻּלָּם:

שלושה קנים מימין ולשלושה קנים משמאל מביטים לעבר הקנה האמצעי של המנורה, אשר הוא מסמל את השפע האלהי היורד מהקב"ה אשר הוא זן ומפרנס את הכל.

סגולות להנצל מגזרות קשות:

צו"ם גימטריה קו"ל, ממו"ן, אשר הם כנגד תשובה תפילה וצדקה, ומספרם של כל אחד משלושת השמות הוא כמנין צו"ם שזה 136.

צום ראשי תיבות – צום, צדקה ותפילה מעבירים. כמובא במדרש:  "ר"א ג' דברים מבטלין גזרה קשה, אלו הן: תשובה ותפלה וצדקה" (תנחומא, נח, ח).

הכ"ם גימטריה אדני, הלל, אשר מספרם של כל אחד משלושת השמות הוא כמנין הכ"ם 65. ויאמר: "הוֹדוּ לַיקֹוָק כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים, קל"ו, א'), כמובא בגמ': "לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל" (ברכות, לב.).

סגולות לשמירה:

"שִׁוִּיתִי יְקֹוָק לְנֶגְדִּי תָמִיד" כמב"א - ראשי תיבות – "כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט" (תהלים, ט"ז, ח').

כמיל לבד - ראשי תיבות – "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ" (תהלים, צ"א, י"א).

לקי – - ראשי תיבות – "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְקֹוָק" (בראשית, מ"ט, י"ח).

אגלא- ראשי תיבות – "אתה גבור לעולם אדני".

סגולות להתעלות בקדושה בכל יום:

"שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (תהלים, קי"ט, קס"ד), "הכא רזא דכל שביעיות מסטרא דשכינתא דאתקריאת שבע, מסטרא דצדיק, דאיהו שביעי לבינה ואיהי בת שבע מסטרא דאימא עלאה, דאתמר בה: "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ" (תהלים, קי"ט, קס"ד), שבע שמהן אינון: אב"ג ית"ץ, ובהון מ"ב אתוון, כלל אתוון ותיבין הם תשע וארבעין, אימא עלאה 'שנת החמישים שנה' דבה 'וקראתם דרור', בה תהא שכינתא תתאה דרור פדות ושביתה לישראל, דאתמר בהון: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית, כ"ח, י"ד).

חלוקת מ"ב השמות לימים (האות ה' הוחלפה באות ק'):

יום ראשון – מידת החסד- כנגד אברהם: אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה – אב"ג ית"ץ – ניקוד שם יֶקוק בסגול.

יום שני – מידת הגבורה- כנגד יצחק: קבל רינת עמך שגבנו טהרנו נורא – קר"ע שט"ן– ניקוד שם יְקוק בשוה.

יום שלישי – מידת התפארת- כנגד יעקב: נא גיבור דורשי יחודך כבבת שומרם – נג"ד יכ"ש– ניקוד שם יֹקוק בחולם חסר.   

יום רביעי – מידת הנצח- כנגד משה: ברכם טהרם רחמי צידקתך תמיד גומלם – בט"ר צת"ג– ניקוד שם יִקוק בחיריק.   

יום חמישי – מידת ההוד- כנגד אהרן: חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך – חק"ב טנ"ע– ניקוד שם יֻקוק בקובוץ.

יום שישי – מידת היסוד- כנגד יוסף: יחיד גאה לעמך פני זוכרי קדושתך -  יג"ל פז"ק– ניקוד שם יקוק בשורוק: יוּ, קוּ, ווּ,  קוּ.

יום שבת – מידת המלכות- כנגד דוד: שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות -  שק"ו צי"ת– ניקוד שם יְקֹוָק: י' בשוה, ק' בחולם חסר, ו' בקמץ, ק' ללא ניקוד.

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד – בשכמל"ו.

וזאת הברכה –השלמת התורה גורמת לברכה ולשמחה

מבוא:

פרשת "וזאת הברכה" המסיימת את כל פרשיות התורה, פותחת בברכת משה רע"ה לשבטי ישראל לפני מותו, שנאמר: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו" (דברים, ל"ג, א'), בסיומה של פרשת "וזאת הברכה" התורה מתארת את תהליך פטירתו של משה רע"ה נותן התורה (ביום ז' אדר, שנת ב' תפ"ט), והיא חותמת את ספר התורה בפסוק: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים, ל"ד, י"ב). מפאת יחודיות תוכנה של פרשת "וזאת הברכה", אין קוראים אותה דווקא בשבת, כדרך שכל פרשיות התורה נקראות בשבתות השנה, אלא קריאתה נקבעה לחג שמיני עצרת, אשר הוא חל מיד לאחר שבעת ימי חג הסוכות, בכדי לסיים את חגי תשרי בברכת משה רע"ה לעם ישראל לדורותיו, משום שברכת משה רע"ה הכלולה בפרשת "וזאת הברכה", היא השלמה ותוספת לברכת יעקב אע"ה, אשר היא הותנתה בקבלת התורה, דהיינו, קבלת כל התורה גרמה להשלמתם של כלל עם ישראל, ולהכשרתם לקבל את כלל הברכות מה' יתברך. לפיכך ביום שמיני עצרת עם ישראל מבטאים את שמחתם המחודשת על קבלת התורה, משום שביום זה עם ישראל נפרדים מן העמים, והם מתייחדים לבדם עם הקב"ה, אשר הוא בחר בהם מכל אומות העולם. בנוסף לכך, השמחה ביום סיומה ותחילתה של התורה היא גם שמחת מצוה, בשל עלייתם של עם ישראל במדרגות האינסופיות של התורה, והיא אף שמחה על חידוש ברית "בראשית" שבין עם ישראל לבין הקב"ה, אשר הוא ברא את העולם ובחר בישראל עמו לקיימו. לפיכך השמחה וההתחברות האישית עם הקב"ה ביום השלמת מעגל נוסף של קריאת התורה, גורמים להשראת השכינה בתוך עם ישראל בכל השנה, ולקבלת שפע הברכות והשמחות הנובעים מקיום התורה ומצוותיה, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א.      "וזאת הברכה" – ברכת משה רע"ה השלימה את ברכת יעקב אע"ה והיא ניתנה לעם ישראל בזכות קבלתם את כל התורה.

ב.      בחירת עם ישראל – שמיני עצרת הוא יום שמחה על בחירת עם ישראל מכל האומות.

ג.       שמחת סיום מעגל בתורה – שמחה של מצוה מתוך מחשבה וכוונה לעלות במדרגות התורה.

ד.      שמחת התחלת התורה – שמחה על חידוש הברית בין עם ישראל לבין הקב"ה אשר הוא ברא את העולם ובחר בישראל עמו לקיימו.

"וזאת הברכה":

ברכותיו של משה רע"ה לבני ישראל האמורות בפרשת "וזאת הברכה", מהוות תוספת והשלמה לברכתו של יעקב אע"ה, דהיינו, ברכתו של יעקב אע"ה היתה בבחינת ברכת אב לבניו, אשר מהותה היא: הצד הגשמי אשר ניתן מה' יתברך לבעלותו של יעקב אע"ה, לפיכך ברכת יעקב התיחסה בעיקרה לירושת הארץ ולאחרית הימים. לעומת זאת ברכת משה רע"ה היתה תוספת ברכה מן הצד הרוחני, אשר הוא ניתן מה' יתברך לבעלותו של משה רע"ה, אשר הוא היה אביהם הרוחני של עם ישראל, לפיכך ברכת משה רע"ה התייחסה בעיקרה לשכרם של כלל עם ישראל לדורותיו, בגין קיום מצוות התורה ועבודת ה' יתברך. וכן מובא במדרש: "וזאת הברכה', זה מוסף על ברכה ראשונה שברכן יעקב אביהם: 'וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם' (בראשית, מ"ט, כ"ח). נמצאנו למדים: שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את בניו, משם התחיל משה וברכן, שנאמר: 'וזאת הברכה" (סיפרי, וזאת הברכה, פיסקא שמב). וכן נאמר במדרש: "וזאת אשר דבר להם אביהם' (בראשית, מ"ט, כ"ח), עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם, וממקום שפסקתי אני, משם הוא מתחיל. כיון שעמד משה רבינו פתח להם ב'וזאת הברכה' (דברים, ל"ג, א'), אמר להם: הברכות האלו אימתי מגיעות אתכם?, משעה שתקבלו את התורה שכתיב בה: 'וזאת התורה' (דברים, ד', מ"ד)... אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ונתעלה מן הכל הוא יברך את ישראל 'וזאת הברכה" (מד"ר, דברים, פר' י"א, ג). כלומר, ברכת משה רע"ה לבני ישראל השלימה והוסיפה לברכת יעקב אע"ה, רק לאחר שעם ישראל התעלו מכל האומות בכך שהם קבלו עליהם את כל מצוות התורה, דהיינו, קבלת כל התורה גרמה להשלמתם של כלל עם ישראל, ולהכשרתם לקבל את כלל הברכות מאת ה' יתברך. לפיכך רק בסיומה של התורה, משה רע"ה נתן לעם ישראל את ברכתו, ע"מ להשלים את קבלתן של כל הברכות המגיעות לעם ישראל מפיו של הקב"ה, שנאמר: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים" (דברים, ל"ג, א'), דהיינו, משה רע"ה ברך את עם ישראל בהסכמתו של הקב"ה. וכן כתב בעל הטורים: "לעיל מיניה כתיב: 'אשר אני נותן לבני ישראל', וסמיך ליה: 'וזאת הברכה', לומר: אני מסכים על ברכתם. 'וזאת הברכה' בגימטריא 'זו היא התורה' (כולל המלים), כי בזכות התורה ברכם" (בעה"ט, דברים, ל"ג, א').

בחירת עם ישראל :

בפתח ברכתו של משה רע"ה, נאמר: "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת למו" (דברים, ל"ג, ב'), מפסוק זה רבי יוחנן למד: "מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה" (ע"ז, ב:). כלומר, בתחילה הקב"ה פנה לבני עשו בן יצחק אע"ה היושבים בשעיר, והוא הציע להם לקבל את התורה, אך הם לא רצו לקבל את התורה. לאחר מכן הקב"ה פנה לבני ישמעאל בן אברהם אע"ה היושבים בפארן, והוא הציע אף להם לקבל את התורה, אך גם הם לא רצו לקבל את התורה. כמו כן ה' יתברך פנה "לכל אומה ואומה שאל להם: אם מקבלים את התורה... לא דיים שלא שמעו, אלא אפילו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח, לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום" (ספרי, דברים, שמג). רק כאשר הקב"ה בא אל בני ישראל והציע להם לקבל את התורה, בני ישראל היו היחידים בעולם אשר הם קיבלו את התורה ב"נעשה ונשמע" (שמות, כ"ד, ז'). סרובם של האומות לפניותיו של ה' יתברך לקבל עליהם את התורה, נעלה בפני כל אומות העולם את הטענה: שאילו היה הקב"ה נותן להם את התורה, הם היו מקיימים אותה כעם ישראל. וכן כתב הרמב"ן: "כי היה זכות לישראל גדולה, כאשר לא רצו שאר האומות לקבל את התורה" (הרמב"ן, דברים, ל"ג, ב').

וכן מצאנו שגם בעתיד לבוא כשיבואו כל העמים בחג הסוכות לטול את שכרם, הקב"ה יבחן את הגויים באמצעות מצות סוכה, וע"י זה שוב תתברר צידקת בחירתם של עם ישראל, כמובא בגמרא: "דרש ר' חנינא בר פפא ואיתימא ר' שמלאי: לעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו, ואומר: למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר (ישעיה, מ"ג, ט'): 'כל הגוים נקבצו יחדיו" (ע"ז, ב.)... "אמרו לפניו רבש"ע: תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקב"ה: שוטים שבעולם!, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת?!. אלא אף על פי כן, מצוה קלה (שאין בה חסרון כיס) יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה, מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר: 'ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו' (תהלים, ב', ג')... מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שנאמר (תהלים, ב', ד'): 'יושב בשמים ישחק" (ע"ז, ג:). כלומר, בחג סוכות עם ישראל מתמודדים עם העמים על בחירתם בתורה ועל קבלת השכר בגין קיומה, ומצות סוכה היא המבחן שבו עם ישראל מנצחים את הגויים בכל שנה ושנה, משום שמצות סוכה מלמדת על כך שעם ישראל מקבלים עליהם את עול מלכות ה' יתברך באהבה ובשמחה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי רוחני ומוחשי ברצון לשבת בסוכה שבעה ימים, "תחות צלא דמהימנותא" (תחת צל האמונה, זוהר, ויקרא, קג.) בכל שנה. לעומת זאת העמים יהיו מוכנים לשבת בסוכה, רק בכדי לקבל שכר, אבל כשהם מצטערים במצות סוכה, מיד כל "אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא". לפיכך בתום קיום מצות סוכה, עם ישראל מצדיקים את בחירתו של הקב"ה בעם ישראל מכל העמים בכל שנה ושנה, מטעם זה חג שמיני עצרת הבא מיד לאחר ישיבת כלל עם ישראל בסוכות, הוא גם יום שמחה על בחירתם של עם ישראל מכל האומות.

וכן מובא בגמ': "אמר רבי אליעזר: הני שבעים פרים כנגד מי?, כנגד שבעים אומות, פר יחידי למה?, כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך" (סוכה, נה:). כלומר, בחג הסוכות עם ישראל משתפים גם את כל העמים בעבודת ה' יתברך, ורק בשמיני עצרת עם ישראל נפרדים מן העמים, והם מתייחדים לבדם עם הקב"ה, אשר הוא בחר בהם מכל אומות העולם. וכן מובא במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת פינחס): "אמר רבי אלכסנדרי: משל למלך שבאת לו שמחה, כל שבעת ימי המשתה היה בנו של מלך טורח עם האורחים, וכיון שיצאו שבעת ימי המשתה אמר המלך לבנו: יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחים, עכשיו אני ואתה נשמח יום אחד, ואיני מטריח עליך הרבה, אלא טול תרנגול אחד וליטרא אחת של בשר". וכן מובא בזוה"ק (רעיא מהימנא, רנו:): "ביום השמיני עצרת... פר אחד איל אחד' (במדבר, כ"ט, ל"ה-ל"ו), הא אוקמוה מארי מתניתין: למלכא דזמין אושפיזין, לבתר דשלח לון, אמר לאלין בני ביתא דיליה: אנא ואתון נעביד סעודה קטנה. ומאי 'עצרת'?, כד"א: 'זה יעצור בעמי' (שמואל-א, ט', י"ז), ולית עצר אלא מלכות, מסטרא דשכינתא עלאה עביד סעודתא רברבא, ומסטרא דמלכותא סעודתא זעירא, ונוהגין למעבד ישראל עמה חדוה, ואתקריאת שמחת תורה".

כלומר, שמחת יום שמיני עצרת היא על כך שה' יתברך אוהב את עם ישראל בניו, והוא בחר בהם מכל האומות, כפי שנאמר בתורה בכפילות: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים, ז'-ו', י"ד-ב'). לפיכך ביום שמיני עצרת עם ישראל שמחים ללא התערבות זרים בשמחתם, אלא הם מתייחדים בשמחתם רק עם הקב"ה ותורתו, כפי שנאמר בברכת משה רע"ה: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים, ל"ג, ד'), והרש"י פירש: "מורשה' היא לקהלת יעקב ולא נעזבנה". כלומר, התורה ניתנה לעם ישראל כקניין טבעי של ירושה, אשר הוא אינו תלוי ברצון או בבחירתו של האדם, ולמרות זאת עם ישראל חוגגים בכל שמיני עצרת את שמחת התורה כביום קבלתה בנעשה ונשמע, דהיינו, החגיגה מבטאת את קבלת התורה מרצון, מתוך שמחה ומבחירה חופשית. בדרך זו עם ישראל מצדיקים בכל שנה ושנה את בחירתו של מלך מלכי המלכים בעם ישראל, "להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים, ז'-ו', י"ד-ב'), לפיכך מנהגנו לשורר בפיוט שמחת תורה: "בחר בי מכל אומות, על זאת הללויה והללויה".

נמצאנו למדים מכאן כי פרשת "וזאת הברכה" וחג שמיני עצרת קשורים זו לזה, בקשר של קבלת התורה ע"י עם ישראל בשמחה, למרות שבתחילה הקב"ה כפה "הר כגיגית על ישראל" (ע"ז, ב:), לפיכך קבלת התורה בשמחה גורמת לקב"ה לבחור בעם ישראל מכל האומות לנצח. על כן קריאת פרשת "וזאת הברכה" נקבעה ליום חג שמיני עצרת, אשר הוא חל מיד לאחר שבעת ימי חג הסוכות, ולאו דווקא ליום שבת, כדרך שכל פרשיות התורה נקראות בשבתות השנה. לפיכך בתקופת הגאונים החלו לנהוג בקהילות ישראל לחגוג בשמחה רבה, גם את יום "שמחת תורה" ביום חג שמיני עצרת, הן ע"מ לחגוג את בחירתו של ה' יתברך בעם ישראל מכל האומות, והן בכדי לסיים את חגי תשרי בברכת משה רע"ה לעם ישראל.

שמחת סיום מעגל בתורה:

חלוקת התורה לפרשיות שבוע, נועדה לחבר בין הזמן האינסופי לבין התורה האינסופית, בכדי שהאדם הזמני יחווה במהלך חייו הקצרים את התורה, והוא יתקדם עמה ובתוכה באופן אישי, החל מפרשת "בראשית" עד לפרשת "וזאת הברכה" וחוזר חלילה. לפיכך ביום סיומה של קריאת פרשיות התורה, עם ישראל חוגגים את שמחת התורה בגדר של "שמחה של מצוה" (שבת, ל:), משום שקריאת פרשת "וזאת הברכה" ביום שמיני עצרת, מסיימת את מעגל קריאת כלל פרשיות התורה. וכן מצאנו שלאחר ששלמה המלך התבשר בחלומו כי הקב"ה יתן לו חכמה, למחרת הוא קם ועשה סעודה לגמרה של תורה, שנאמר: "ויבוא ירושלם ויעמד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו', א"ר יצחק: מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה, מיד שרתה עליו רוח הקודש ואמר שלשה ספרים הללו: משלי ושיר השירים וקהלת" (מד"ר, קהלת, פרשה א'). וכן הרמב"ן כתב (רמב"ן-שמות, כ"ד, י"א): "שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה... וכתיב בשלמה 'החכמה והמדע נתון לך' (דבה"י-ב, א', י"ב) וגו', מיד 'ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו' (מ"א, ג', ט"ו), ואמר רבי אלעזר: מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה". כלומר, שלמה המלך שמח והוא אף עשה סעודה ויום טוב, בכדי להודות לה' יתברך אשר הוא נתן לו חכמה ללמוד ולהעמיק בתורה, לפיכך "מיד שרתה עליו רוח הקודש ואמר שלשה ספרים הללו: משלי ושיר השירים וקהלת". וכן מובא בגמ': "ואמר אביי: תיתי ליה, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא, עבידנא יומא טבא לרבנן" (שבת, קיח:). לפיכך גם עם ישראל שמחים "לגמרה של תורה" ביום שמיני עצרת, בכדי להמחיש בכך את חפצם בחכמה מאת ה' יתברך, לצורך המשך הלימוד וההעמקה בתורה. וכן הרמ"א פסק (שו"ע, או"ח, תרס"ט, א) להלכה: "וקורין יום טוב האחרון: שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה, ונוהגין שהמסיים התורה והמתחיל בראשית נודרים נדבות, וקוראים לאחרים לעשות משתה (טור)... ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת, כמו שמקיפים עם הלולב, והכל משום שמחה".

נמצאנו למדים כי השמחה "לגמרה של תורה", מבטאת את סיומו של מעגל אחד בדרך ההתעלות בלימודה האינסופי של התורה, מתוך מחשבה וכוונה לעלות למעגל נוסף, במגדל מדרגות לימוד התורה הקדושה, כפי שמובא בגמ': "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" (חגיגה, ט:). כלומר, לתורה אין התחלה ואין סוף, אלא היא בנויה כספירלה המורכבת ממעגלים של לימוד, אשר בהם הלומד עולה במדרגות מעגליות של הבנה וחידוש, בכל זמן עליתו, שנאמר: "בדרך חכמה הרתיך הדרכתיך במעגלי ישר" (משלי, ד', י"א), ונאמר: "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו" (משלי, ד', כ"ו). 

שמחת התחלת התורה:

ביום שמיני עצרת קוראים את פרשת "וזאת הברכה", אשר עניינה העקרי הוא: ברכות משה רע"ה לשבטי ישראל, אשר ה' יתברך בחר בהם מכל האומות. בצמוד לסיום פרשת "וזאת הברכה" קוראים גם את תחילת פרשת "בראשית", אשר עניינה העקרי הוא: בריאת העולם, כך יוצא: שסיום התורה במילה "ישראל", מתקשר מיידית להתחלת התורה במילת "בראשית". על כן נאמר במדרש (אוצר המדרשים, עמ' רל"ח): "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", דהיינו, סופה ותחילתה של התורה קשורים במילים: "ישראל-בראשית", ותחילתה של התורה וסופה קשורים במילים: "בראשית-ישראל". צירופם הכפול של צמד המילים הללו, נועד ללמדנו שגם עם ישראל קיימים בזכות קיום התורה, ואף העולם שנברא בבראשית מתקיים בזכות התורה, כמובא במשנה (אבות, פ"ו, ז): "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב", ומובא בגמ': "דאמר רבי אליעזר: גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (נדרים, לב.). לפיכך עם ישראל שמחים בכל שנה ושנה ביום שמחת תורה, הן על בחירתם מכל האומות להתקיים לנצח בזכות התורה, והן על הזכות שנפלה בחלקם לקיים את העולם כולו בזכות התורה. על כן בעת הצמדת קריאת פרשת "וזאת הברכה" עם תחילת פרשת "בראשית", עם ישראל מחדשים גם את הברית בינם לבין הקב"ה, אשר הוא ברא את כל העולם, ובחר בישראל עמו לקיימו באמצעות לימוד וקיום מצוות התורה. לפיכך גם התורה נקראה בשם "ראשית", כמובא במדרש: "אין ראשית אלא תורה" (מד"ר, בראשית, פרשה א), דהיינו, העולם נברא בתנאי שעם ישראל יעסקו בתורה וינציחו את קיומו. לפיכך עובדת קיומם של עם ישראל ושל העולם, מעידים על כך שעם ישראל עמד במשימה האלהית שהוטלה עליו.

וכן מצאנו שהקב"ה בחר בעם ישראל קודם שנברא העולם, כפי שהרש"י כתב בתחילת פירושו על התורה: "בראשית', בשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר: 'ראשית תבואתו". וכן מובא במדרש (אוצר המדרשים, עמ' רל"ח): "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", דהיינו, התורה נפתחת במילה "בראשית" ומסתיימת במילה "ישראל", משום שע"י הישרדותם של עם ישראל, מתגלה שיש בורא ומנהיג לעולם, ובזכות ההתבוננות בבריאת העולם, עם ישראל מתעלים לאהבת ה' יתברך, וללימוד התורה אשר היא מזכה אותם לחיי העוה"ב. וכן הרמב"ם כתב (ספר המצות, מ"ע ג'): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה, ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח"... "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו?, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי" (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"ב, ב).  

לפיכך עם ישראל שמחים ביום שבו הם קוראים גם את סיומה של התורה בפרשת "וזאת הברכה", וגם את התחלתה הנוספת של התורה בפרשת "בראשית", מתוך הכוונה לסיים ולפתוח את לימוד התורה בשמחה, כמובא בגמ': "כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן, אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, ולבסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא" (שבת, ל:), וכן מובא בגמ': "ושיבחתי אני את השמחה', זו שמחה של מצוה... ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש.... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים-ב, ג', ט"ו): 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (שבת ל:). כלומר, השמחה ביום אשר בו מסיימים את קריאת התורה בפרשת "וזאת הברכה", ומיד מתחילים בקריאת התחלתה של פרשת "בראשית", היא שמחה אמיתית ועמוקה, אשר היא גורמת לקיום מצות לימוד התורה בשמחה, ולהתעלות רוחנית מתמשכת. וכן כתב רבי יהודה הלוי (כוזרי, מאמר ב', סימן נ:): "כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה, כך גם השמחה בדבר האלוה ובמצוותו צריכה מחשבה וכוונה, למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצווה עליה, ותכיר מה מאד היטיב לך בה... ותן שבח על כך בפיך ובלבך. ואם תעלה עליזותך במצוות למדרגת הזמר והריקוד, יהיו לך גם אלה עבודת האלהים, ואף על ידם תדבק בענין האלהי".

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי חלוקת חז"ל את התורה לפרשיות שבוע, נועדה לחבר בין הזמן האינסופי לבין התורה האינסופית, בכדי שהאדם הזמני יחווה במהלך חייו הקצרים את התורה, והוא יתקדם עמה ובתוכה באופן אישי, החל מפרשת "בראשית" עד לפרשת "וזאת הברכה" וחוזר חלילה, כדרך מדריך תיירים בתרי"ג אתרים קדושים של ארץ רחבת ידיים, אשר בכל שבוע הוא ממקד את התיירים באתר קדוש אחד. לפיכך ביום סיומה של קריאת התורה, עם ישראל חוגגים את שמחת התורה בגדר של "שמחה של מצוה" (שבת, ל:), משום שקריאת פרשת "וזאת הברכה" ביום שמיני עצרת, מסיימת ומחברת את מעגל קריאת כלל פרשיות התורה. לפיכך שמחתם של עם ישראל "לגמרה של תורה" בחג שמיני עצרת, נועדה להמחיש גם את חפצם של עם ישראל לקבלת חכמה מאת ה' יתברך, הן לצורך המשך הלימוד וההעמקה בתורה, והן לצורך קיומו של העולם כולו, כמובא בגמ': "דאמר רבי אליעזר: גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (נדרים, לב.). על כן הישרדותם של העולם ושל עם ישראל, ממחישה כי יש בורא ומנהיג לעולם, ובזכות ההתבוננות בבריאת העולם, עם ישראל מתעלים לאהבת ה' יתברך, וללימוד התורה אשר היא אף מזכה אותם לחיי העוה"ב. מטעם זה חז"ל קבעו את קריאת פרשת "וזאת הברכה" יחד עם קריאת תחילת פרשת "בראשית", ליום שמחת חג שמיני עצרת, בכדי לשלב בין יום חג שמיני עצרת, אשר הוא מציין את הפרדותם של עם ישראל מאומות העולם, לבין השמחה וההתחברות האישית של הפרט מעם ישראל עם בורא העולם, ביום השלמת קריאת מעגל נוסף של התורה, וביום פתיחת קריאת מעגל חדש של התורה. כלומר, השילוב שבין ייחודיותם של עם ישראל, יחד עם ייחודיותה של התורה והאמונה באחדותו של ה' יתברך בורא העולם, הם הגורמים להשראת השכינה בתוככי עם ישראל, ולקבלת שפע הברכות והשמחות הנובעים מקיום התורה ומצוותיה, ולשובע שמחות, כגון: השמחה על בחירת עם ישראל מכל האומות, השמחה "לגמרה של תורה", השמחה על חידוש הברית בין ישראל לבין הקב"ה, וכו'. לפיכך תכלית השמחה ביום גמרה של תורה היא: קבלת עול התורה באהבה ובשמחה, ובזכות זאת השראת השכינה נמשכת על עם ישראל לדורותיו למשך כל שנה ושנה, עד ליום אשר בו תתממש ההתחברות של שמחת התורה, יחד עם שמחת יום גאולתם העתידית של עם ישראל, אשר אף היא מובטחת להעשות מתוך שמחה, שנאמר: "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" (ישעיה, ל"ה, י"ד), ונאמר: "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף" (ישעיה, נ"ה, י"ב).

יה"ר שבזכות השלמת קריאת מעגל נוסף של התורה הקדושה, ה' יתברך יזכנו להתעלות בהבנה ובהשגת חלק גדול יותר מחוכמתה האינסופית של התורה, ולקבלת שפע ברכותיה. וכן יה"ר שה' יתברך יזכנו לשובע שמחות, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "תודיעני אורח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח" (תהילים, ט"ז, י"א).

 

חיבור "פרי מצמרת" תם ונשלם, בעזרת ה' מלך העולם, ברוך שאמר והיה העולם, השבח לאל בורא עולם.

"ברוך ה' לעולם אמן ואמן" (תהלים, פ"ט, נ"ג), "ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן" (תהלים, מ"א, י"ד), "וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן" (תהלים, ע"ב, י"ט). "ברוך אתה ה' אלהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם. לך ה' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש. והעשר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל. ועתה אלהינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך" (דבה"י-א, כ"ט, י'-י"ד). "יהי ה' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבתינו אל יעזבנו ואל יטשנו. להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו ולשמר מצותיו וחקיו ומשפטיו אשר צוה את אבתינו. ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרבים אל ה' אלהינו יומם ולילה לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלהים אין עוד" (מלכים-א, ח', נ"ז-ס'). "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים, ו', ד').

 

חג הסוכות

בסכת תשבו שבעת ימים … למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם (ויקרא כ"ג).

 

 

חג סוכות – שמירת ישראל למען העתיד לבוא

מבוא:

חג הסוכות חל ביום ט"ו בתשרי, שנאמר: "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו. בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא, כ"ג, ל"ט- מ"ג). הרמב"ם פסק כי חג הסוכות כולל ארבע מצוות מרכזיות: מצות עשה (קס"ו) לשבות בראשון של חג סוכות, מצות לא עשה (שכ"ז) שלא לעשות בו מלאכה (שביתת יו"ט, פ"א, הקדמה), מצות עשה (קס"ח) לישב בסוכה כל שבעת ימי החג, ומצות עשה (קס"ט) ליטול לולב במקדש כל שבעת ימי החג (הרמב"ם, הל' שופר וסוכה ולולב, פ"א, הקדמה). כוונתם העמוקה של מצוות חג הסוכות היא להזכיר לישראל את נפלאותיו ונוראותיו של ה' יתברך עם כלל ישראל לדורותיו, ולקבע בתודעתם את העובדה שישראל נבחרו לקיים את העולם הזה הארעי ע"מ לזכות בחיי נצח ולהנהיג את העולם הנצחי בעתיד לבוא, לפיכך נצטוו ישראל להתחבר בינהם בחג הסוכות ולשמוח "תחות צלא דמהימנותא" (תחת צל האמונה, זוהר, ויקרא, קג.), שנאמר: "בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת" (ויקרא, כ"ג, מ"ב). וכן מצאנו שחג הסוכות נקרא בלשון רבים כנגד הסוכה בעוה"ז והסוכה בעוה"ב, כמובא במדרש: "אמר רבי לוי: כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא" (ילק"ש, איוב, מ', תתקכז). כמו כן שמחת חג הסוכות המכונה גם חג האסיף היא שמחת כל שכבות העם על השלמת כל מעשיהם מן השנה שעברה ע"י אגידת ארבעת המינים, כמובא במדרש (מד"ר, ויקרא, ל, יב): "אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו", לכן רק בתפילות ובקידוש של חג הסוכות וש"ע אומרים: "זמן שמחתינו באהבה", "כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות" (מצודות ציון, משלי, ט"ו, ל'). נמצאנו למדים כי חג הסוכות מקנה לישראל קרבה לה' יתברך ובטחון באהבת ה' את ישראל, שהם הבסיס להבטחת ה' לשמור על עם ישראל בעבר בהווה ובעתיד לבוא, כמבואר להלן בהרחבה:

א.      הטעם לחג הסוכות – כדי שנזכור את נפלאותיו ונוראותיו של הקב"ה בשמירתו על ישראל.

ב.      זמן סוכות – ט"ו בתשרי ביום חזרת ענני הכבוד לאחר העלמותם בעקבות חטא העגל.

ג.       פנימיות הסוכה - מבנה ארעי המעלה את מבנה הסוכה למבנה קבע בתודעה היהודית.

ד.      מידות הסוכה – לצורך תחושת ארעיות המקנה לישראל שמחה ואמונה בעתיד לבוא הנצחי.

ה.      ושמחת בחגך והיית אך שמח - השמחה החיצונית גורמת לשמחה הפנימית לפרוץ החוצה.

ו.        נטילת לולב – כלל עם ישראל נדרשים להתחבר לאגודה אחת בכדי שיכפרו אלו על אלו.

ז.        הפטרת חג סוכות – חגיגת חג הסוכות ע"י הגויים היא הכרה בעובדה שה' בחר בישראל להנהיג את העולם מירושלים.

הטעם לחג הסוכות:

חג הסוכות משמש הנצחה לתקופת מסעי עם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, דהיינו, בניגוד לרגלים פסח ושבועות שעיקרם הוא זכרון רוחני למאורע היסטורי חד פעמי של יום יציאת מצרים ויום קבלת התורה, חג הסוכות משמש תזכורת רוחנית ומעשית לתקופת הנדודים במדבר באמצעות "מצות עשה מן התורה לישב בסוכה כל שבעת ימי החג" (הרמב"ם, הל' שופר וסוכה ולולב, פ"א, הקדמה), שנאמר: "בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא, כ"ג, מ"ב- מ"ג). כלומר, התורה כתבה את הטעם למצות סוכה ע"מ שישראל יכוונו לטעם המצוה בעת קיומה כדי "לצאת ידי המצוה כתקונה" (מ"ב, תרכה, א), אולם התנאים נחלקו בדבר כוונת התורה: "דתניא: 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל', ענני כבוד היו דברי ר' אליעזר, ר"ע אומר: סוכות ממש עשו להם" (סוכה, י"א:), לפיכך פסקו הטור והשו"ע כדעת רבי אליעזר (שו"ע, או"ח, תרכה, א): "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש". לכאורה היה נכון לפסוק להלכה כר"ע, דהיינו, שכוונת הסוכה היא לזכר "סוכות ממש" שעשו להם משום שהתורה לא הזכירה בפסוק את ענני הכבוד, ועוד הרי "קיימא לן  הלכה כר"ע מחברו ואם היה מתלמידי ב"ש לא היה הלכה כמותו, כי היכי דאמרינן ר' אליעזר שמותי הוא ואין הלכה כמותו, ומפרש בירושלמי: שמותי שהיה מתלמידי ב"ש" (תוספות, הרא"ש, ב"מ, לז:)?

אלא נלענ"ד כי אין מחלוקת בין ר"ע לר"א כי דברי שניהם מכוונים לנסים ולנפלאות שעשה ה' עם ישראל בעת לכתם במדבר ארבעים שנה מתחת לענני הכבוד כפי שנאמר: "כי בסוכות הושבתי", מכאן שאין הכוונת ר"ע לסוכות ממש שעשו להם כפישטו, ועוד, שהסוכות מיועדות לימי החמה בלבד, כמו כן אין כוונת ר"א לסוכה כנגד "שבעה עננים הכתובים במסעיהם: ארבע מארבע רוחות ואחד למעלה ואחד למטה ואחד לפניהם מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים" (רש"י, במדבר, י', ל"ד), שהרי הסוכה כשרה ב"שלוש דפנות" בלבד (סוכה, פ"א, משנה א), ועוד, מדוע לא ציותה התורה לזכור במצות סוכה גם את המן והבאר אשר בלעדיהם לא ניתן להתקיים ארבעים שנה במדבר? כלומר, לדעת ר"ע עיקר כוונת הסוכה היא לזכור את הנהגתם התמימה של ישראל במדבר, שנאמר: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה, ב', ב'), ונאמר: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (במדבר, כ"ד, ה'), ופירש הרש"י: "על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה", דהיינו, הישיבה בסוכה "תחות צלא דמהימנותא" (זוהר, ויקרא, קג.) מחזקת את מדת אהבת ה' דרך קיום מצותיו בתמימות לעין כל כמצות המלך. לדעת ר"א עיקר כוונת הסוכה היא לזכור את ההנהגה הפלאית של ה' עם בני ישראל במדבר, אשר שיאם מתבטא בהפרדת עם ישראל מן הגויים ושמירתם מכל רע, וע"י כך הישיבה בסוכה מחזקת את המדה הפנימית של הבטחון בה'. כלומר, המחלוקת בין ר"ע לר"א היא איזה כוונה עדיפה, לדעת ר"ע עדיפה הכוונה החיצונית-מעשית של קיום מצות סוכה למען "יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה", כפי שהדבר בא לידי ביטוי מעשי "בסוכות ממש" שעשו להם, ולדעת ר"א עדיפה הכוונה הפנימית-רוחנית של קיום מצות סוכה "כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו" של הקב"ה כפי שהדבר בא לידי ביטוי רוחני בענני הכבוד, לפיכך ההלכה הוכרעה כדעת ר"א "וכן כתוב: 'בפיך ובלבבך לעשותו' וקדמונינו אמרו: רחמנא לבא בעי. ושרש כל המצוות עד שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו, וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשי השם בעליונים ובשפלים וידע דרכיו" (אבן עזרא, שמות, ל"א, י"ח). מטעם זה הסביר הרמב"ם כי גם ארבעת המינים שבלולב הם לזכר שמחת יציאת ישראל משממון המדבר, לפיכך ציוה ה' לזכור זאת ע"י אתרוג שהוא הנאה שבפירות, הדס שהוא הטוב שבעצי הבשמים, לולב שהוא היפה שבעלים, וערבה שהיא הטובה באילנות הסרק.  

וכן כתב הטור (או"ח, תרכה): "בסוכות תשבו שבעת ימים' וגו', 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם' וגו', תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים וכן הרבה מצוות, לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו ואין אדם יכול להכחישנו והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו, והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים. והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם: הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש, ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו. ואע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא צונו לעשות סוכה באותו הזמן, לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך, ולכן צוה אותנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה, בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה".

וכן כתב ה"פרי מגדים" שהכלל שנפסק להלכה כי: המצוות "צריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה" (שו"ע, או"ח, ס', ד), פירושו לכוון בעת עשית המצוה שרצונו לקיים מצות בוראו שציוהו על כך. אבל במצות סוכה הואיל שנאמר: "למען ידעו" צריך לכוון גם על טעם המצוה, וכן כתב ה"משנה ברורה" (תרכה, א): "וכתבו האחרונים שיכוין בישיבתה שצונו הקב"ה לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים וגם זכר לענני כבוד שהקיפן אז עלינו להגן עלינו מן השרב והשמש, וכל זה לצאת ידי המצוה כתקונה הא דיעבד יוצא כל שכיון לצאת לבד" (פמ"ג). כלומר, האדם שלא מכוון בקיום מצות סוכה את הטעם הכולל של "כי בסוכות הושבתי" אינו יוצא ידי חובתו.

וכן מצאנו שטעם המצוה "למען ידעו" הוא גם חלק מפרטי קיום מצות סוכה, כמובא בגמ': "אמר רבה: דאמר קרא 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטא בה עינא" (שאינו רואה את הסכך וסוכה היינו סכך כשמה-רש"י, סוכה, ב.). כלומר, בסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה האדם לא יכול לכוון לטעם מצות סוכה, משום שאם האדם לא חש את הקרבה לה' ואת מציאות שכינתו "תחות צלא דמהימנותא" (זוהר, ויקרא, קג.), אזי מכלול התנהגותו בסוכה פגום, לפיכך צריך האדם לחוש את מציאות השכינה ללא חציצה בסוכתו, שנאמר: "כי יצפנני בסכו ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני" (תהלים, כ"ז, ה'), על כן חייב האדם להתנהג בסוכה התנהגות ההולמת התנהגות אדם בתוך ארמונו של המלך.

זמן סוכות:

זמן יו"ט של סוכות נקבע ליום ט"ו בתשרי אשר בו חזרו ענני הכבוד להגן על ישראל לאחר העלמותם בעקבות חטא העגל, כפי שהסביר הגר"א בביאורו לשיה"ש (א', ג') שלאחר חטא העגל הסתלקו ענני הכבוד וחזרו בט"ו בתשרי כאשר ישראל החלו במלאכת המשכן, לפיכך חזרת ענני הכבוד "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות, מ', ל"ח) לאחר חטא העגל, הם הסיבה למצות הישיבה בסוכה בט"ו בתשרי, דהיינו, לאחר שה' מחל לישראל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, התרוממו ישראל למעמדם הקודם וקבלו את התורה בזכות עצמם ביום הכיפורים שהוא גם "יום שניתנו בו לוחות אחרונות" (תענית, ל:), ומיד נגשו לקיים את מצות סוכה בשמחה, כך גם בכל שנה לאחר מחילת עוונותיהם של ישראל ביום הכיפורים ישראל נגשים מיד לבצע את מצות סוכה בשמחה, שנאמר: "למען ידעו דרתיכם", דהיינו, בעת חזרת הדעת לישראל לאחר יום הכיפורים כשישראל נקיים מן העבירה הנובעת מחסרון בדעת כמובא בגמ': "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה, ג.), וכן מובא במדרש שט"ו בתשרי "ראשון הוא לחשבון עונות" (תנחומא, אמור, כב), "וביום טוב הראשון של חג כל ישראל עומדין לפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה, ואומר להם: מה דאזל אזל מן הכא נחיל חושבנא, לפיכך משה מזהיר לישראל: 'ולקחתם לכם ביום הראשון" (מד"ר, ויקרא, ל, ז). כלומר, מצות סוכה מקשרת במועדה בין העבר ההוה והעתיד של ישראל, לפיכך עיקר כוונת מצות הסוכה היא זכירת נס חזרת ענני הכבוד דווקא, משום שהם מסמלים את תחילתה של תקופה חדשה ביחסים שבין הקב"ה וישראל, דהיינו, תקופת העמידה בזכות עצמם.

פנימיות הסוכה:

עיקרה של מצות הישיבה בסוכה היא: מצד אחד שהסוכה תהיה עשויה במתכונת של "דירת עראי בעינן ולא מיחייבא במזוזה" (יומא, י:), אך מצד שני יש לדור בתוכה במשך שבעת ימי החג כאילו היא דירה קבועה, כמובא בגמ': "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי' (סוכה, פ"ב, משנה ט) כיצד? היו לו כלים נאים מעלן לסוכה, מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושותה ומטייל בסוכה, מנא הני מילי? דת"ר 'תשבו' כעין תדורו, מכאן אמרו כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי" (סוכה, כח:). כלומר, נראה לכאורה כי הסוכה מגלמת בתוכה שני הפכים גם דירת עראי וגם דירת קבע, אלא שמבנה הסוכה הוא אכן מבנה ארעי, אך הכוונות הפנימיות של מצות סוכה מעלות את מבנה הסוכה למבנה קבע בתודעה היהודית, דהיינו, הישיבה בסוכה ממחישה את בטחונם הקבוע של ישראל בקב"ה, שנאמר: "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל", לפיכך חידוש הזכרון של שמירת עם ישראל במדבר מעלה את עם ישראל לדורותיו במדרגות הבטחון בה', על כן "כל כניסה דסוכה נקיט בלשון עלייה במסכת סוכה, לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגן" (רש"י- שבת, קנד:), דהיינו, חז"ל המחישו את העליה הרוחנית באמצעות העלאת הסוכה לראש הגג. וכן נאמר: "בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת" (ויקרא, כ"ג, מ"ב), דהיינו, חג הסוכות נקרא בלשון רבים כנגד הסוכה בעוה"ז והסוכה בעוה"ב, כמובא במדרש: "אמר רבי לוי: כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא" (ילק"ש, איוב, מ', תתקכז), וכן נאמר בגמ': "א"ר יוחנן: עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן" (ב"ב, עה.). כלומר, מצות הסוכה הזמנית מפגינה את בטחונם של ישראל בחיי העוה"ב הנצחיים.  

וכן מצאנו שמצות חג הסוכות מבטאת את העליה ברוחנית של חגי תשרי, דהיינו, עיקר מצות ר"ה היא לשמוע קול שופר שהיא למעשה שמיעה פסיבית של האוזן, ועיקר מצות יוה"כ היא שביתת כל הגוף מכל פעילות גופנית חומרית, לעומת זאת עיקר מצות סוכה היא פעילות אקטיבית של כל הגוף "אוכל ושותה ומטייל בסוכה...'תשבו' כעין תדורו" (סוכה, כח:). כלומר, לאחר החששות והפחד מן הימים הנוראים ציוה ה' על ישראל לצאת מדירת הקבע ולהתקין להם דירה ארעית, ע"מ להזכירם כי דירתם בעוה"ז היא ארעית לצורך השראת השכינה בתחתונים ועיקר דירתם היא דירת הקבע של העוה"ב, וכן נרמז בפסוק: "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות" (בראשית, ל"ג, י"ז), דהיינו, האדם נדרש לעשות לעצמו ולעיסוקיו הרוחניים בית, ואילו למקנהו ולעיסוקיו הגשמיים עליו לעשות סוכות ארעיות. לפיכך הציווי לאכול ולשתות ולשמוח בדירה הארעית של הסוכה, הוא משום "שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (פסחים, קיז.). וכן מצאנו ששלמה המלך ע"ה חנך את בנין בית המקדש בימי חג הסוכות (מלכים-א, ח', ס"ה) למרות שבניינו הושלם בחשון (מלכים-א, ו', ח'), משום שחג הסוכות הוא חג השראת השכינה בסוכות ישראל.     

מידות הסוכה:

מידות הסוכה מלמדות על הכוונות הרוחניות של מצות סוכה, לפיכך נחלקו חכמי התלמוד בטעם פסילת סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה: "אמר רבה: דאמר קרא 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטא בה עינא (שאינו רואה את הסכך וסוכה היינו סכך כשמה-רש"י). רבי זירא אמר: מהכא 'וסוכה תהיה לצל יומם מחורב' עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות (שהצללין מגיעין זה לזה מתוך גובהן של דפנות ואין צריך סכך-רש"י)...ורבא אמר: מהכא 'בסוכות תשבו שבעת ימים' אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה (צריך לעשות יסודותיה ומחיצותיה קבועין שלא תפול-רש"י) אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע" (סוכה, ב.). כלומר, שלושת הפירושים מבטאים את עיקר כוונת מצות סוכה שהיא: לגרום לאדם תחושת רוחנית של בטחון בה' והרגשה מעשית של ישיבה תחת סכך כנפי השכינה, דהיינו, תחושת הארעיות מקנה לישראל שמחה ואמונה בעתיד לבוא הנצחי, לפיכך אין שואלים בחג הסוכות: מה נשתנה? משום שיסוד האמונה הוא בארעיות העוה"ז לעומת הנצחיות של העוה"ב.

וכן מצאנו שהרמב"ם פסק להלכה (סוכה, פ"ד, א): "שיעור הסוכה גובהה אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה ורחבה אין פחות משבעה טפחים על שבעה טפחים", והשו"ע פסק (שו"ע, או"ח, תרלט, א): "כיצד מצות ישיבה בסוכה? שיהיה אוכל ושותה (וישן ומטייל) (טור-או"ח-תרלט) ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה". ניתן לשאול לכאורה אם סוכה באורך של 60 ס"מ וברוחב 60 ס"מ ובגובה 100 ס"מ כשרה, כיצד ניתן לטייל (טור-או"ח-תרלט) בסוכה? ועוד, הרי לגבי סוכה כזו ניתן לומר: "מצטער פטור מן הסוכה" (סוכה, כה:)? ועוד, כיצד אפשר לדור בסוכה "כזו כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה"?. אלא שהכוונה היא למטייל בסוכה ע"י הכוונות שבמחשבותיו, והמצטער בגופו נפטר מצערו מכוח קיומה של מצות סוכה. וכן מובא בגמ': "א"ר חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו" (ברכות, ו:), "וא"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו" (ברכות, ז:), וכי רק בעבור שאדם קובע מקום לתפילתו מגיע לו שכר כל כך גדול? אלא "הקובע מקום לתפלתו" פירושו הוא: שאין הוא מסיח את דעתו מן התפלה, דהיינו, אינו מטייל במחשבותיו מחוץ לתפילה ובזכות זה "אלהי אברהם בעזרו" ו"אויביו נופלים תחתיו". לפיכך עיקר מצות סוכה היא לעשותה כדוגמת הבית, דהיינו, אף אם האדם יוצא מן הסוכה לצרכיו כבכל ימות השנה, תהא מחשבתו ושאיפתו לשוב ולדור בסוכה ב"צילא דימהמנותא".

ושמחת בחגך והיית אך שמח:

התורה מצוה לשמוח באופן מיוחד בחג הסוכות ע"י חגיגה פרטית וציבורית, שנאמר: "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים... ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה'...והיית אך שמח" (דברים, ט"ז, י"ג- ט"ו ). כלומר, המצוה היא לשמוח ללא הפוגה במשך כל ימי החג לפיכך מצוה זו היא קשה לביצוע, על כן הגדיר הרמב"ם את המוסג "שמחה" ופסק (שביתת יו"ט, פ"ו, יז): "ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר: 'ושמחת בחגך' וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו". וכן כתב רמב"ם (לולב, פ"ח, טו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב". כלומר, למרות שהעצב והשמחה הם ענין של הרגש בכל זאת התורה מצוה על האדם לשלוט על רגשותיו באמצעות שכלו עד שגם הרגש יצטרף לשמחה בעבודת ה', וכן מובא בגמ': "אין עומדין להתפלל...אלא מתוך שמחה של מצוה" (ברכות, לא.), ונאמר: "ושבחתי אני את השמחה', שמחה של מצוה...ללמדך שאין שכינה שורה...אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (שבת, ל:), וכן נאמר: "מזמור לדוד' מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה, ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר: 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה" (פסחים, קיז.), ונאמר: "ופגעת חבל נביאים ירדים מהבמה ולפניהם נבל ותף וחליל וכנור והמה מתנבאים" (שמואל-א, י', ה'). כלומר, אם אין לאדם שמחה פנימית בעבודת ה' יכול הוא להשיגה באמצעות כלי עזר חיצוניים לצורך קבלת השמחה ו"כל אחד ואחד כראוי לו".

וכן כתב בעל "ספר החינוך" (מצוה ט"ז): "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", דהיינו, מעשה השמחה החיצונית גורמת לשמחה הפנימית לפרוץ החוצה. לפיכך נפסק להלכה (שו"ע, או"ח, תקכט, ב): "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחן? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו. וחייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר עניים". והרמב"ם פסק (דעות, פ"ה, א): "אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו ועל אלו נאמר: 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם' ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר: 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". לפיכך ציותה התורה: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים, ט"ז, י"ד), דהיינו, חלק משמחת החג היא שמחת הנתינה אשר היא משמחת גם את הנותן וגם את המקבל, ובכך מתאפשר לכלל ישראל לשמוח בשמחת החג.

על כן כתבה התורה את מצוות לקט שכחה ופאה באמצע פרשת קרבנות החגים, כמבואר ברש"י: "אמר רבי אבדימי ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים: פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן? ללמדך: שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו" (רש"י- ויקרא, כ"ג, כ"ב). כלומר, התורה הפליגה בשבחו של הנותן מתנות עניים כראוי עד כדי כך ש"מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו", משום שכאשר האדם זוכר את העניים אף בזמן שמחתו הפרטית מבטיח הוא בכך שלא ישכח את העניים גם בכל ימות החול של השנה. לפיכך נתינת מתנות עניים הודגשה דוקא בחג הסוכות משום שסגולת חג הסוכות היא השיוויון והארעיות הגורמים לליכוד ולאיחוד העם כמובא בגמ': "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" (סוכה, כז:). 

משל למה הדבר דומה: למלך שציוה על עבדו להעמיס על עגלה את המקרר, המיטה וארון הבגדים שבבית העבד, ולאחר מכן ציווהו שילך לחלקם לעניים. הלך העבד בעצבות למלא אחר מצות המלך, וכשחזר העבד למלך כשהוא המום מן העונש לו ולבני ביתו כתוצאה מביצוע מצות המלך, אמר לו המלך: כבר שלחתי לביתך מקרר חדיש ומשוכלל, ומיטת זהב חדשה, ואף ארון מלכותי מעץ ארז נדיר. אמר לו העבד: חבל שלא ציויתני לתת גם את כל הבית ותכולתו, כי אז הייתי מקבל ממך ארמון משוכלל. וכן מצאנו שהתורה הבטיחה: "אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך" (רש"י-דברים, ט"ז, י"א).

כלומר, התורה מצוה לשמוח באופן מיוחד בחג הסוכות ע"י חגיגה פרטית וציבורית משום שחג הסוכות מבטא מחד גיסא את ארעיותו של האדם באמצעות השמחה במצות הסוכה, ומאידך גיסא מציין חג הסוכות את נצחיותם של כלל עם ישראל באמצעות שמחת חג משותפת עם השכבות הנחשלות, ובאגידת ארבעת המינים המסמלים את כל הרבדים אשר מהם מורכב עם ישראל. וכן מצאנו שכינויו של חג הסוכות הוא גם "חג האסיף", שנאמר: "וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות, כ"ג, ט"ז), דהיינו, שמחת חג האסיף היא לא רק לבעלי שדות ממש, אלא שמחת חג האסיף היא שמחת כל שכבות העם על השלמת כל מעשיהם מן השנה שעברה ע"י אגידת ארבעת המינים, כמובא במדרש (מד"ר, ויקרא, ל, יב): "אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו", לכן רק בתפילות ובקידוש של חג הסוכות וש"ע אומרים: "זמן שמחתינו באהבה", "כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות" (מצודות ציון, משלי, ט"ו, ל').   

נטילת לולב:

יום טוב של חג הסוכות כולל שתי שמחות נפרדות: השמחה האחת היא שמחת יום טוב יתרה מכל שלשת הרגלים אשר שיאה הוא שמחת בית השואבה, עד שאמרו: "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (סוכה, פ"ה, משנה א), ו"א"ר יהושע בן לוי: למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש" (ירושלמי, סוכה, כב:, פ"ה, הלכה א), "ללמדך שאין השכינה שורה אלא על לב שמח" (ילק"ש, יונה, פ"א, תקנ). והשמחה השניה היא שמחת נטילת ארבעת המינים לפני ה' שהיא המשך השמחה על כפרת העוונות ביום הכיפורים, כמובא במדרש: "ולקחתם לכם' זה שאמר הכתוב: 'אז ירננו כל עצי יער' (תהלים, צ"ו י"ב), במי הכתוב מדבר? בישראל ובאומות העולם שהקדוש ברוך הוא דן אותן ביום הכפורים, אלו ואלו נכנסין לפני המלך לדין ואין אנו יודעין מי היה מנצח. משל למה הדבר דומה? לשני בני אדם שנכנסו לדין לפני המלך ולא היה יודע אדם מה ביניהם אלא המלך בלבד, דן המלך אותן ולא היו יודעין הבריות מי נוצח לחברו. אמר המלך: כל מי שהוא יוצא ובידו אגין (חרב מונפת) הוו יודעין שהוא נצח. כך ישראל ואומות העולם נכנסין לדין ביום הכפורים ואין הבריות יודעין מי נצח, אמר הקדוש ברוך הוא: טלו לולביכם בידכם שידעו הכל שאתם זכיתם בדין. לפיכך אמר דוד: 'אז ירננו כל עצי יער, לפני ה' (תהלים, צ"ו, י"ב-י"ג), אימתי? 'כי בא כי בא לשפוט הארץ' (תהלים, צ"ו, י"ג), ביום הכפורים. מה ישראל עושין? ממתינים עוד חמשה ימים כדי שידעו הכל שישראל זכו" (תנחומא, אמור, יח), לפיכך כתיב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא, כ"ג, מ', מ"ב).

על כן נפסק להלכה כי "מצות לולב להנטל ביום ראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת, שנאמר: 'ולקחתם לכם ביום הראשון', ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג, שנאמר: 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים'. חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר" (הרמב"ם, לולב, פ"ז, י"ג). משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש, פרט ליום שבת אפילו ביום הראשון שחל בשבת "מפני בני הגבולין הרחוקים שאינן יודעין בקביעת החדש כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה" (הרמב"ם, לולב, פ"ז, י"ז), ובעיקר משום הגזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, דהיינו, מפאת קדושת השבת נדחה פרסום ההוכחה לנצחונם של כלל ישראל בדין ביום אחד נוסף.

נמצאנו למדים כי עיקר מצות נטילת לולב היא ביום הראשון של חג הסוכות "כדי שידעו הכל שישראל זכו" (תנחומא, אמור, יח) בדין ביום הכיפורים, א"כ מדוע "התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש"? אלא ש"תקנה זו עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש, כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן" (הרמב"ם, לולב, פ"ז, ט"ו), דהיינו, ע"מ לשמר בקרב ישראל את זכר ימי בית המקדש, אשר בהם כפרת עוונותיהם של ישראל בוצעה בעיקרה באמצעות עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, לפיכך די היה ליטול את הלולב ביום הראשון של סוכות "בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת" "כדי שידעו הכל שישראל זכו" (תנחומא, אמור, יח) בדין ביום הכיפורים, אולם משחרב בית המקדש כפרתם של ישראל מתבצעת ע"י כלל ישראל בכל מקום שהם, לפיכך נדרשים כלל ישראל להתחבר בינהם לאגודה אחת לאורך זמן בכדי שיכפרו "אלו על אלו". וכן מובא במדרש (מד"ר, ויקרא, ל, יב): "פרי עץ הדר' אלו ישראל: מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים, 'כפות תמרים' אלו ישראל: מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, 'וענף עץ עבות' אלו ישראל: מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, 'וערבי נחל' אלו ישראל: מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו". לפיכך מצות נטילת לולב כוללת את נטילת כל ארבעת המינים יחדיו ע"מ שבמשך שבעה ימים יושפעו כלל ישראל מן התכונות הטובות שיש בכל אחד מהם. כלומר, אפילו הצדיק המסומל באתרוג אשר תורם מתכונותיו בריח וטעם לאחרים לומד מיתר המינים כי התשובה מאהבה גורמת לשלושת הרבדים הנמוכים בחברה להתעלות למעלה גבוהה יותר ממעלתו של הצדיק, לכן מברכים "על נטילת לולב הואיל וגבוה מכולן" (סוכה, לז:), דהיינו, משום שהלולב במינו הוא הגבוה מכולם לפיכך נבחר הלולב ליצג את מעלתם של הרבדים הנמוכים בחברה אשר התעלו למעלה רמה בזכות התשובה מאהבה.

וכן מצאנו שחז"ל נתנו טעמים נוספים לבחירתם של ארבעת המינים אשר מתוכם עולה הצורך בנטילת לולב במשך כל ימי החג: בעל "ספר החינוך" מסביר כי האתרוג דומה ללב מקום הבינה לרמוז לאדם שיעבוד את ה' בשכלו, הלולב דומה לשדרה שהוא עיקר מבנהו של גוף האדם לרמוז לאדם שיקדיש את כל גופו לעבודת הבורא, ההדס דומה לעינים לרמוז לאדם שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו, והערבה דומה לשפתיים לרמוז לאדם שישים רסן בפין ויזהר בדבריו ביום שמחתו. וכן כתב הרדב"ז בטעמי המצוות כי ה' בחר באלו ארבעת המינים שהם כדוגמת כל אברי האדם, כי כל עבודתינו תלויים במחשבה בדיבור ובמעשה, והרי אתרוג דומה ללב שבו תלויה כל המחשבה, והערבה דומה לעינים שהם סרסורי העבירה, וההדס דומה לשפתיים שהוא מקור הדיבור, והלולב דומה לשדרה שהוא בנין כל גופו של האדם, לפיכך בהסתכל האדם באלו ארבעת המינים יכוון מחשבתו לעבודתו ולא יתגאה ויתנשא ברוב תבואתו ולא יתור אחרי לבבו ואחרי עינו. כלומר, נטילת ארבעת המינים במשך שבעת ימי חג השראת השכינה נותנת לאדם אנרגיות חיוביות להמשך קיום התורה והמצוות במשך כל השנה.  

הפטרת חג הסוכות:

בהפטרת יו"ט של סוכות המנבאת את העתיד לבוא נאמר: "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסכות. והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלם להשתחות למלך ה' צבאות ולא עליהם יהיה הגשם. ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם תהיה המגפה אשר יגף ה' את הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסכות. זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסכות" (זכריה י"ד, ט"ז-י"ט), נבואה זו נראית תמוהה לכאורה: משום שהטעם למצות סוכה הוא: "כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא, כ"ג, מ"ב-מ"ג), דהיינו, ה' נתן לישראל את מצות הסוכה בכדי להזכירם את החיבה המיוחדת שה' רחש להם באמצעות ענני הכבוד ולא לגויים? ועוד, הרי גם בעתיד לבוא כשהקב"ה יתן לגויים הזדמנות נוספת לקבל עליהם את מצוות התורה, ה' ינסה את הגויים דוקא במצוה הקלה של סוכה והם יכשלו במבחן, כמובא בגמ': "כל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא...מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן" (ע"ז, ב:), א"כ מדוע ה' יעניש את הגויים על שלא יבואו לחגוג את חג הסוכות? ועוד, הרי במצות סוכה ישראל שוכנים "תחות צלא דמהימנותא" (זוהר, ויקרא, קג.), ומשה רע"ה "בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו, שנאמר: 'ונפלינו אני ועמך' (ברכות, ז.), א"כ מדוע מצוה ה' על הגויים לחוג את חג הסוכות?

אלא נלענ"ד כי בית המקדש וחג הסוכות מסמלים את מרכזיות בית המקדש שבירושלים ואת אחריותם של עם ישראל על שלומם של אומות העולם, כמובא בגמ': "א"ר אליעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות, פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך. א"ר יוחנן: אוי להם לעובדי כוכבים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר עליהן, ועכשיו מי מכפר עליהן?" (סוכה, נה:), וכן נאמר במשנה: "ובחג נדונין על מים" (ר"ה, פ"א, משנה ב'), דהיינו, כל אספקת שפע המים לאנושות נקבעת בחג הסוכות בזכות ניסוך המים במקדש בשבעת ימי חג הסוכות. לפיכך בעתיד לבוא כאשר הגויים יכירו בעובדה שה' בחר בישראל להנהיג את העולם מירושלים ע"מ להטיב עמהם, אז הקב"ה יחייבם לחגוג את חג הסוכות אשר בעבודת שבעים הקורבנות מתכפר להם, שנאמר: "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה, ג', ט'), אולם אם הגויים לא יכירו בעובדות אלה ה' יענישם בשל כך "ולא עליהם יהיה הגשם" משום שהדבר מוכיח כי הגויים מבעטים שוב בהשראת השכינה בחג הסוכות, וכן מצאנו שמלחמת של "גוג" (יחזקאל, ל"ט, א') ומגוג תהיה בחג הסוכות (רד"ק, ישעיה, ס"ו, כ"ג). כלומר, חגיגת חג הסוכות ע"י חסידי הגויים היא הכרה בעובדה שה' בחר בישראל להנהיג את העולם מירושלים, שנאמר: "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת... ובניתיה כימי עולם" (עמוס, ט', י"א). לפיכך נאמר בברכה האמצעית של יום טוב בערבית, בשחרית, ובמנחה: "אתה בחרתנו מכל העמים (בעת יציאת מצרים בפסח) אהבת אותנו ורצית בנו מכל הלשונות (בעת קבלת התורה בשבועות) וקדשתנו במצותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת" (בעת חג הסוכות).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי מצות סוכה מחזקת את בטחונם של ישראל לדורותיהם בהבטחת ה' לשמור על עמו ישראל בעבר בהווה ובעתיד, וגם מחזקת בקרבם את הכרת הטוב, לפיכך המגורים במבנה הארעי של הסוכה לאחר אסיפת רוב "כל הפירות" (סיפרא, אמור, יב) מן השדות ממחיש לישראל את ארעיות העוה"ז לעומת מבנה הקבע המובטח להם בעוה"ב, ומתוך כך תחושת הארעיות מקנה לישראל שמחה ואמונה בעתיד לבוא הנצחי. על כן מצות השמחה בחג היא מצוה גשמית ורוחנית הכוללת את חובת שיתופם של כל הרבדים בעם ישראל לשמחה, הן ע"י מצוות נתינת מתנות חומריות לעניים ברכוש, והן ע"י נטילת ארבעת המינים המסמלת את חיבורם הרוחני של כלל ישראל לאגודה אחת בכדי שיכפרו אלו על אלו. מטעם זה עתיד ה' לנסות את הגויים דוקא במצוה הקלה של סוכה והם יכשלו במבחן, כמובא בגמ': "כל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא...מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן" (ע"ז, ב:), דהיינו, ה' מציין לשבח את מסירותם של ישראל בקיום מצוות ע"י מבחן מצות סוכה. וכן מצאנו שבזכות חגיגת חג הסוכות ע"י חסידי הגויים בעתיד לבוא, ה' יוכיח לגויים כי הוא בחר בישראל לעם סגולה בכדי להנהיג את העולם מירושלים, כאמור בהפטרת יו"ט של סוכות: "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסכות" (זכריה י"ד, ט"ז).

יה"ר שיזכנו ה' לשנים רבות ולשמחה יתרה בחגים ובמועדים טובים ונזכה לראות "כהנים בעבודתם ולוים בדוכנן וישראל במעמדן" (ערכין, ד.), ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "כה אמר ה' עוד ישמע במקום הזה...קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אמרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו מבאים תודה בית ה' כי אשיב את שבות הארץ כבראשנה אמר ה'" (ירמיה, ל"ג, י'-י"א), "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה, י"ד, ט').

ראש השנה –שופרו של העבר והעתיד

מאת הרה"ג רפאל בר אשר חג'בי שליט"א

מבוא:

מצות עשה לשמוע תרועת שופר בר"ח תשרי המכונה במשנה ראש השנה, שנאמר: "ובחדש השביעי באחד לחדש...יום תרועה יהיה לכם" (במדבר, כ"ט, א'), וכן מצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני של ראש השנה משום "שמצות היום בשופר" (ר"ה, פ"ג, משנה ג'). השופר הוא למעשה קרן בהמה כשרה כאמור במשנה: "אמר רבי יוסי, והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר (יהושע ו): 'במשך בקרן היובל" (ר"ה, פ"ג, משנה ב'), אולם חז"ל קבעו לקוראו "שופר" משום שלמילת שופר ישנה משמעות לשונית יחודית, דהיינו, מלשון "שפרו מעשיכם" (מד"ר, ויקרא, פרשה כט) לקראת יום הדין והשנה החדשה. וכן נאמר: "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא, כ"ג, כ"ד), ופירש הרמב"ן: "וגם יש בזה אות בשמים, שהחדש הזה מזלו מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה'" (שם). לפיכך תקיעות השופר ביום הדין הקובע את גורלו של כל אדם לשנה הקרובה נועדו בין היתר לעצור את שגרת החיים של האדם, ע"מ שיזכור את תכלית בריאת העולם בר"ה, ואת מהות חייו עלי אדמות, ואת תלותו הבלעדית בחסדי שמים, וכל זה דוקא בעת סיומה של השנה החקלאית ובטרם בואם של גשמי השנה החדשה. על כן בכדי לעורר את הרחמים גם בעת השובע והשמחה מצוה התורה להמליך את ה' בשופר ע"מ להזכר לטובה, כפי שנאמר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם" (במדבר, י', י'). וכן מצאנו שקולו של השופר מבטא מחד גיסא חגיגיות ותקוה לעתיד טוב יותר לצדיקים, שנאמר: "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" (תהילים, פ"א, ד'), ומאידך גיסא מבשר השופר רעות לשטן ולרשעים, שנאמר: "יום צרה ומצוקה...יום שופר ותרועה" (צפניה, א', ט"ו-ט"ז), בנוסף לכך קולו של השופר גורם לטלטלה המנערת את האדם משוויון הנפש ומעוררת אותו לחזור בתשובה, שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"? (עמוס, ג', ו'). מורכבותה של מצות תקיעת השופר בראש השנה מבוארת להלן בהרחבה:

א.      הכוונות במצות השופר – התעוררות להמלכת ה' ע"י קיום מצוותיו עד כדי מסירות נפש.

ב.      מצות תקיעת שופר – מורכבת משני חלקים: תקיעה ושמיעה אשר אופן קיומן שונה.

ג.       תקיעות בשבת – אין תוקעים משום שהשבת מעידה על מלכותו של ה' בעולם.

ד.      צורתו של השופר -  שופר כפוף כדי לבקש להידון במידת הרחמים ע"י הזכרת עקדת יצחק.

ה.      ערבוב השטן – כוונת "ומלכותו בכל משלה" מצרפת את השטן להמלכת ה' בעולם.

ו.        זכרון תרועה – השופר מזכיר למשכיחים מלבם מי הוא המלך השופט את כל הארץ.

ז.        מורכבות ראש השנה – שילוב של שני הפכים: שמחת יום טוב ויראת יום הדין.

הכוונות במצות השופר:

ראש השנה הוא יום תחילתה של השנה החדשה והדבר המרכזי ביום חג זה היא גזרת הכתוב לתקוע בשופר, משום שקולו של השופר הוא קול מאיים, מרגיז ומפחיד, וכל שכן כשהוא מחולק לקולות התקיעה השברים והתרועה, שהם כקולות צעקה יללה וגניחה. לפיכך הגמ' לא נתנה לתקיעת שופר בר"ה טעם מפורש אלא כתבה רק את הכוונות שבמצות השופר. הכוונה הראשונה מובאת בגמ': "א"ר יהודה משום ר"ע...אמר הקב"ה:..ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר" (ר"ה, טז. לד:), כלומר, השופר אינו משמש ככלי נגינה אלא ע"י תקיעת השופר ישראל מכריזים בכל תחילת שנה כי הם ממליכים את ה' עליהם. וכן אמר דוד המלך ע"ה: "עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר" (תהילים, מ"ז, ו'), "בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" (תהילים, צ"ח, ו'), ללמדנו שהתקיעה בשופר מבטאת את קבלת מלכות ה' על ישראל ומזכירה את קולו של השופר במעמד הר סיני. הכוונה השניה מובאת בגמ': "אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל (כבש בוגר ממין זכר), כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ר"ה, טז.). כלומר, ע"י השופר של איל ישראל מזכירים לפני ה' את עקידת יצחק בן אברהם, וע"י זה ישראל מקבלים שתי זכויות: גם את זכותו של העוקד וגם את זכותו של הנעקד, משום שהתקיעה בשופר של איל מבטאת את המשך קבלת מלכות ה' על ישראל עד כדי מסירות נפש, ומוכנות להעקד על קדושת שמו יתברך כיצחק אבינו ע"ה.

נמצאנו למדים מכאן כי לשופר ישנן שתי סגולות: הסגולה האחת היא מן הקול הבוקע ממנו שמזכיר את מעמד סיני, והסגולה השניה היא בשופר עצמו שמזכיר את עקדת יצחק, דהיינו, הקול היוצא מתוך השופר מבטא את המשכיותו של אותו הקול ששמעו ישראל בעת מתן תורה בסיני, אשר שם קבלו ישראל עליהם את ה' למלך והתחייבו לקיים את מצוותיו לדורות, בנוסף לכך השופר משמש גם כמכשיר לתקיעה המזכיר את קרניו של האיל שנעקד במקום יצחק אבינו ע"ה. שילובן של שתי תכונות אלה בשופר, גורמות לכך שהשופר מבטא את המשכיות הדבקות בה' אשר החלה במעמד העקידה ובמעמד סיני ונמשכת מאז ועד היום הזה. כלומר, השופר מאחד את "מלכויות" עם "זכרונות" משום שקול השופר מבטא גם את המלכת הבורא וקבלת מצוותיו כבמעמד סיני, וגם את מסירותם של ישראל למצוות כבעקדת יצחק, לפיכך שיתופן של שתי כוונות אלה גורם להמלכת הקדוש ברוך הוא בראש השנה, ולהעלאת זיכרונם של כלל ישראל לטובה. מטעם זה פסק הרמב"ם (הלכות שופר, פ"א): "מצות עשה לשמוע קול שופר", דהיינו, אין מצוה לתקוע בשופר אלא עיקר המצוה היא לשמוע את הקולות הבוקעים מתוכו משום שהם גורמים להתעוררות, ולהמלכת ה' ע"י קיום מצוותיו עד כדי מסירות נפש. כלומר, עיקרו של יום ראש השנה הוא בהמלכת הקב"ה גם על היחיד וגם על כלל ישראל ואף על העולם כולו, לפי שההכרה באדנותו של ה' ביום שבו הוא שופט את כל העולם, היא עצמה זכות המעלה את זיכרונם של ישראל לפניו לטובה בעת המשפט. בנוסף לכך, גם הזכרת עקדת יצחק מבטיחה לישראל את הזכיה בדין, על כן מצות השופר בראש השנה הופכת לישראל את ר"ה מיום דין מפחיד ליום טוב.

הכוונה השלשית במצות שמיעת קול השופר היא: הרמז המובנה בקולו אשר הוא משדר את הצורך בהתעורות לב כל אדם לתשובה ולשיפור מעשיו, כמובא במדרש: "תקעו בחודש שופר'... בחדש זה תחדשו מעשיכם, בשופר בחדש הזה שפרו מעשיכם" (מד"ר, ויקרא, פרשה כט), וכן נאמר בנביא: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?" (עמוס, ג', ו'), דהיינו, האדם זקוק לטלטלה כדי שתנער אותו משוויון הנפש ותעורר אותו לחזור בתשובה, כפי שנאמר: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה...ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו" (דברים, ל', א'-ב'). לפיכך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג ה"ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה". כלומר, מטרת קול השופר היא: לעורר, לזעזע, ולהקיץ את הנרדמים בראשיתה של השנה החדשה ביום תחילתם של "עשרת ימי תשובה" (ירושלמי, ר"ה, ז.,פ"א, ג), על מנת שיתעורר כל אדם לתת דין וחשבון לעצמו, וע"י כך לא תהא כל שנה עבורו עוד שנה ישנה ללא שינוי, אלא שינוי מסלול לאדם אשר נע במעגל הסובב סביב ציר הרשע. לפיכך ציוותה התורה לשמוע דוקא את קולו של השופר שאינו ערב לאוזן משום שהוא כצעקה גדולה אשר אין בה מלים כלל, וע"י זה כל אדם שומע בקול השופר את הקול הנחוץ לו לשיפור עצמיותו, דהיינו, יש אדם ששומע בקול התרועה את השבר והיללה על מה שארע לו או שאבד לו, ויש אדם ששומע בקול התרועה קול של אזהרה, ויש אדם ששומע בקול התרועה קול של תקוה והבטחה לעתיד טוב יותר בשנה חדשה. על כן תרגמו אונקלוס ותרגום יונתן את המילים: "יום תרועה" (במדבר, כ"ט, א') - "יום יבבא", דהיינו, יום של בכייה, ללמדנו שעל כל אדם לבכות את מעשיו הרעים מן השנה שעברה ולקבל על עצמו לפתוח דף חדש, בבחינת "תכלה שנה וקיללותיה תחל שנה ובירכותיה".

הכוונה הרבעית במצות שמיעת קול השופר העשוי מקרן בהמה טהורה היא: להשפיע קדושה אף לנפש הבהמית של האדם הפרטי הנמצא במושבות ישראל המרוחקים מבית המקדש, וכן פסק הרמב"ם (שופר וסוכה ולולב, פ"א, ב): "במקדש היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד ושתי חצוצרות מן הצדדין, השופר מאריך והחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. ולמה תוקעין עמו בחצוצרות? משום שנאמר: 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'', אבל בשאר מקומות אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד". כלומר, התקיעת בחצוצרות מעשה ידי אדם בבית המקדש השפיעה קדושה אף על הדומם, אך מחוץ למקדש נקבעה ההלכה לתקוע רק בשופר טבעי ע"מ לרומם את אף הנפש הבהמית ביום הדין.

יחד עם זאת כל הכוונות הנ"ל נאמרו בכדי להעמיק את כוונות מצות השופר ע"מ שיהרהר בהם האדם בתקיעות חודש אלול ולפני שמיעת קול השופר בתפילת מוסף של ראש השנה, משום שבזמן תקיעות החובה בר"ה צריך שתהיה רק מחשבה אחת בליבו, והיא: הריני בא לקיים את מצות הבורא יתברך שמו ויתעלה לשמוע קול שופר, וכן מובא בגמ': "אמר רבי יצחק, למה תוקעין בראש השנה? - למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו!" (ר"ה, טז.).

מצות תקיעת שופר:

מחלוקת ראשונים היא: האם המצוה היא לתקוע בשופר או לשמוע קול שופר? ההכרעה בשאלה זו קובעת את נוסח הברכה, לפיכך "ר"ת כתב שיש לברך 'על תקיעת שופר', משום דעשיתה היא גמר מצותה" (הרא"ש, ר"ה, פ"ד, ס"י), מדיוק בלשונו של ר"ת שקבע כי "עשיתה היא גמר מצותה" משמע שהתקיעה היא גמר המצוה ולא השמיעה, לפיכך נוסח הברכה נקבע ע"פ הגדרת המצוה, וכן כתב הסמ"ג במפורש שהטעם לנוסח הברכה "על תקיעת שופר" הוא מפני שהמצוה היא התקיעה. לעומת זאת הרמב"ם סבור שהשמיעה היא קיום המצוה והתקיעה אינה אלא הכשר למצות השמיעה, כשם שעשית הסוכה היא הכשר למצות הישיבה בתוכה (שו"ת הרמב"ם, קמ"ב, ד"ה השאלה הכ"ד), לפיכך כתב הרמב"ם בספר המצוות: "המצוה הק"ע היא: שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי", מטעם זה פסק הרמב"ם כי נוסח הברכה הוא: "לשמוע קול שופר".

לשיטת ר"ת קשה מן המשנה האומרת: "התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפטם, אם קול שופר שמע, יצא. ואם קול הברה שמע, לא יצא" (ר"ה, פ"ג, משנה ז'), א"כ מדוע לא יצא התוקע ידי חובה הרי לשיטת ר"ת המצוה היא רק בתקיעה? ועוד, כיצד התוקע יכול להוציא את חברו ידי חובה במעשה התקיעה? הרי לא שייך לומר במעשה התקיעה "שומע כעונה".

גם על שיטת הרמב"ם קשה מן המשנה האומרת: "חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן, זה הכלל: כל שאינו מחוייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן" (ר"ה, פ"ג, משנה ח'), א"כ מדוע לא יצא השומע ידי חובה הרי לשיטת הרמב"ם המצוה היא רק בשמיעה? ועוד, הרי התקיעה לשיטת הרמב"ם היא רק הכשר מצוה כסוכה, והרי הרמב"ם פסק (הלכות סוכה, פ"ה, ט'): ש"סוכת עכו"ם וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן" (סוכת גנב"ך- גויים, נשים, בורגנין, כותים) כשרה, "אף על פי שלא נעשית לשם מצוה" ואע"פ שגנב"ך אינם ברי חיוב, למרות זאת סוכתם כשרה הואיל והיא רק מכשיר למצוה, והיושב בסוכה הוא המקיים את המצוה? ועוד, הרמב"ם פסק (הלכות שופר פ"ב ה"ד): "המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו. וכן השומע מן המתעסק לא יצא, נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו, או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע". לכאורה קשה לפי שיטת הרמב"ם: אם המצוה היא בשמיעת קול השופר, כיון שהתוקע תקע לשם מצוה והשומע שמע לשם מצוה, הרי השומע מקיים את המצוה בעצמו, ומדוע הוא צריך שגם המשמיע יתכוון להוציאו?

נלענ"ד שאין מחלוקת בין ר"ת לרמב"ם, משום שבמצות תקיעת שופר ישנם שני חלקים: התקיעה והשמיעה אשר אופן קיומן שונה, דהיינו, דברי ר"ת מכוונים לתוקע יחיד התוקע לעצמו, לפיכך הוא מברך "על תקיעת שופר". כלומר, ר"ת אינו מתכוון לומר שאין מצוה לשמוע את קול השופר, אלא שכוונתו לומר שעיקר המצוה היא לתקוע בשופר, והשמיעה היא חלקה השני של המצוה, משום שבכדי לשמוע קול שופר צריך קודם לתקוע. לעומת זאת, דברי הרמב"ם מכוונים לתקיעה בציבור שבה האחד מוציא את הרבים, לפיכך הוא מברך "לשמוע קול שופר". כלומר, הרמב"ם אינו מתכוון לומר שאין מצוה לתקוע, אלא שכוונתו לומר שעיקר המצוה היא לתקוע ע"מ לשמוע, דהיינו, שהתקיעה גם היא חלק מן המצוה, לפיכך גם התוקע צריך להיות בר חיוב וגם צריך כוונת שומע ומשמיע. כלומר, ניתן לומר שהמחלוקת בין ר"ת לרמב"ם מקורה בעיקר הכוונה שבמצות השופר: ר"ת סבור כי כוונת מצות תקיעת השופר היא בעיקר להזכיר את קרני האיל מעקדת יצחק, לפיכך מעשה התקיעה חשוב יותר, והרמב"ם סבור כי כוונת מצות תקיעת השופר היא בעיקר להמליך את ה' ולהזכיר את מעמד סיני, לפיכך שמיעת התקיעה חשובה יותר.

וכן נאמר בתפילה: "כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך", דהיינו, שהקב"ה שומע בקול השופר גם את המלכתו, וגם מאזין בתרועה לבקשת ישראל שיזכור להם את עקדת יצחק. על כן מסיימים את הברכה במילים: "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים", דהיינו, גם כאשר ישראל אינם מתעלים לכוון את מכלול הכוונות של התרועה, ה' ברחמיו מקבל את קול התרועה כאילו התכוונו בה ישראל בכל הכוונות הצפונות בקול השופר.  

תקיעות בשבת:

נאמר במשנה: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין" (ר"ה, פ"ד, משנה א'), הגמ' מבארת את דברי המשנה כך: "אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא, כתוב אחד אומר: 'שבתון זכרון תרועה', וכתוב אחד אומר: 'יום תרועה יהיה לכם'? לא קשיא, כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות בחול. אמר רבא: אי מדאורייתא היא, במקדש היכי תקעינן? ועוד הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי...אלא אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה. דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר, והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה" (ר"ה, כ"ט:). לכאורה קשה קשה על ההסבר הזה: מדוע בטל רבה את מצות התורה לכלל דורות ישראל, רק מפני החשש שמא יהיה יחיד שיכשל בטילטול בשגגה וילך אצל בקי ללמוד?

אלא נלענ"ד שהטעם הוא משום שמטרת מצות תקיעת השופר בר"ה היא כדי להמליך את ה' בעולם, אולם שמירת השבת עצמה היא עדות לבריאת העולם ולמלכותו של ה' בעולם, לכן גם אין מניחים תפילין בשבת, לפיכך לכאורה אין  צורך בתקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת. למרות זאת חז"ל סברו שכל זמן שאין חשש שאחד מישראל יפגע בקדושת השבת צריך לקיים את מצות התורה לתקוע בשופר גם בשבת, משום ששמירת השבת מעידה על מלכות ה' אשר ברא את העולם בששה ימים, ותקיעת השופר בר"ה מעידה כי כלל ישראל מקבלים עליהם את מלכות ה' עליהם. אך עקב התמעטות הדורות לכשנוצר חשש כל שהוא לחילול השבת אשר על ידי זה כביכול מתערערת האחדות בעדות של מלכות ה' בעולם, גזרו חז"ל לבטל את התקיעות בשבת משום שהתקיעות מסמלות את קבלת מלכות ה' ע"י כלל ישראל. כלומר, חז"ל קבעו בגזרתם שהעדיפות העליונה היא: עדותם של כלל ישראל שהקב"ה הוא מלך העולם ובוראו, משום שללא יסוד זה אין טעם לקבלת מלכות ה' ע"י התקיעות, לפיכך כאשר ישראל שומרים את השבת ולא תוקעים בשבת, העדות של מלכות ה' בעולם שרירה וקיימת. לעומת זאת אם ישראל היו תוקעים בשבת כשקיים חשש שאחד מישראל יחלל שבת בגין כך, חילול השבת זה עלול לפגום באחדות העדות על מלכות ה' בעולם. על כן במקדש או במקום בית דין היו תוקעים גם בשבת משום שהמקדש מסמל את ארמונו של המלך שבו גם עבודת קרבנות הציבור הקבועים דוחה את השבת, ואף התקיעות במקדש דוחות את השבת, יען כי ה' ציוה שקדושת עבודתו במקדש היא כביכול למעלה מקדושת השבת, משום שהשבת היא בגדר עדות על בריאת העולם ועל מלכותו של ה', ואילו במקדש ישראל מצווים להמחיש במעשיהם את מלכות ה' בעבודת הקרבנות והשופר. לפיכך "משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין", משום שריב"ז סובר כי מחמת אימת בית הדין אין כל חשש שבמקום כזה עלול התוקע ליטול את השופר בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ד' אמות ברה"ר אפילו בשגגה, לפיכך התקין ריב"ז לקיים את מצות התורה לתקוע בשופר אף בשבת משום שהתקיעות במקום שיש בו בית דין מסמלות את קבלת מלכות ה' ע"י כלל ישראל.

לעומת זאת בזמן שאין בית מקדש ואין בית דין אין תוקעים בשופר בשבת "גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר" (ר"ה, כ"ט:), דהיינו, כלל ישראל נמצאים חשופים לקטרוג השטן בר"ה שחל להיות בשבת רק בגלל החשש שמא אחד מהם יעבור עבירה בשוגג. בגזירה זו לימדונו חז"ל את חומרת עונשו של החוטא בשוגג הן כלפי עצמו והן כלפי כלל ישראל, ומכ"ש למדנו מכאן את עונשו החמור של החוטא במזיד, וכן מובא בגמ': "ר' אלעזר ברבי שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: 'וחוטא אחד' כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (קידושין, מ:), לפיכך ביום הדין שבו נשקלים עוונותיהם של כל העולם כולו עלול אף חילול שבת בשוגג של היחיד להטות את כף העולם כולו לרעה ח"ו, מחשש זה גזרו חז"ל שלא לתקוע בשופר בשבת.

"שני ימים טובים של ראש השנה שהן מתקנת נביאים הראשונים" (ירושלמי, עירובין, כו., פ"ג, הלכה ט), גרמו לכך שמצות תקיעת שופר אינה מתבטלת אף אם יום אחד של ר"ה חל בשבת. האר"י ז"ל מלמד כי שני הימים של ר"ה הם שני ימי דין שונים: היום הראשון הוא בבחינת "דינא קשיא" והיום השני הוא בבחינת "דינא רפיא", דהיינו, היום הראשון הוא יום דין קשה משום שביום זה האדם נשפט על מעשיו, ואילו היום השני הוא יום דין קל משום שביום זה האדם נשפט עם הכלל.  וכן מצאנו בפסיקת הרמב"ם (תשובה, פ"ג, א): "כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע מחצה למחצה בינוני, וכן המדינה אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן הרי זו צדקת ואם היו עונותיהם מרובין הרי זו רשעה וכן כל העולם כולו"..."לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה" (תשובה, פ"ג, ד). יחד עם זאת מבאר הרמב"ם שאל לו לאדם לסמוך על הכלל שיצילנו מן הדין האישי, באומרו (תשובה, פ"ג, ג): "וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה". כלומר, אפילו אם האדם נותר "בינוני" אך לא חזר בתשובה בעשרת ימי תשובה דינו נחתם למיתה כרשע, משום שלא חזר בתשובה בימים הנוראים שבהם ה' הקל על ישראל לחזור בתשובה, ואף העירם מתרדמתם בתקיעות ר"ה. כלומר, מוזני הצדק האלהי רגישים לכל מעשה או חדלון של האדם. משל למה הדבר דומה: לאב שנסע אל מעבר לים לבקר את בנו וכשהגיע לבית בנו נקש בדלת ובקש להכנס, אך הבן השיבו מעבר לדלת הנעולה כי אין הוא מעונין בביקורו כעת, לפיכך כעס האב על בנו וחזר למקום מגוריו כלעומת שבא.

צורתו של השופר:

 במשנה מובאת מחלוקת בענין צורתו הרצויה של השופר: ת"ק סובר: "שופר של ראש השנה של יעל פשוט" (ר"ה, פ"ג, משנה ג'), "רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעין בשל זכרים, וביובל בשל יעלים" (ר"ה, פ"ג, משנה ה'), ובגמ' מובא: "אמר ר' לוי, מצווה (של שופר) של ראש השנה ויום הכיפורים בכפופין ושל כל השנה בפשוטין" (ר"ה, כו:). בהמשך מסבירה הגמ' את הסיבה למחלוקת בין ת"ק לרבי יהודה: ת"ק סבר שופר של ראש השנה של יעל פשוט (ישר), ורבי יהודה סבר בשל זכרים כפופים, דהיינו, ר"י סובר: "כמה דכייף טפי מעלי", ופירש פרש"י: "כמה דכייף' איניש בתפילתו פניו כבושין לארץ טפי עדיף, משום 'והיו עיני ולבי שם' (מלכים-א, ט', א'), הלכך בראש השנה דלתפילה ולהזכיר עקדת יצחק בא, בעינן כפופין". כלומר, לדעת רבי יהודה השופר בר"ה נועד להזכיר את עקידת יצחק על כן צריך שהשופר יהיה כפוף. ות"ק סובר: "כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי", ופירש הרש"י: משום "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים' (איכה, ג', מ"א), הלכך בראש השנה בפשוטין דלתפלה הוא", דהיינו, לדעת ת"ק השופר בר"ה הוא חלק מן התפילה על כן צריך שהשופר יהיה ישר.

נמצאנו למדים שמחלוקת הת"ק ור"י נובעת מן העובדה שתקיעות השופר של ר"ה נועדו להשגת שתי מטרות: לבקשת רחמים כדי לזכות בדין, ולהמלכת הקב"ה. לפיכך נחלקו ר"י ות"ק מהי הצורה העדיפה לשופר ר"ה, ר"י סובר: שהשופר מסמל את האדם הבא לדין כפוף ומבקש להידון במידת הרחמים הכפופה לחסדי אבות, ות"ק סובר: שהשופר מסמל את גילוי דעתו של האדם הממליך את הקב"ה אשר דן את העולם במידת הדין הישרה. הרמב"ם פסק להלכה כרבי יהודה: "ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף, וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש" (הלכות, שופר וסוכה ולולב, פ"א, א'). כלומר, הרמב"ם פסק שהשופר הכפוף "טפי מעלי" בראש השנה ואף ביובל, למרות שהיובל לכאורה אינו ענין לתפלה ולזכירת עקידת יצחק אלא לקרוא דרור לעבדים, אולם מאחר וגם בתקיעות היובל יש בהן כדי להראות את כניעות האדם והמלכתו את הקב"ה על העולם, כי כאשר השדות חוזרות לבעליהם והעבדים משתחררים ע"פ מצוות ה', הדבר מוכיח כי ה' הוא אדון הכל, לפיכך פסק הרמב"ם כי גם בשופרו של היובל "כמה דכייף טפי מעלי".

ודע, שאבי אב"י חגבי זצ"ל דרש את המחלוקת בין ר"י לת"ק כך: ת"ק סבר שתקיעות ר"ה צריכות להיות בשופר פשוט, דהיינו, כגזירת הכתוב ע"מ שהכוונות העמוקות הכלולות בסוד התקיעות לא יסיחו את דעתו של התוקע והשומע מעיקר המצוה, בבחינת "רחמנא אמר תקעו!" (ר"ה, טז.), לפיכך אמר הת"ק: שופר של ראש השנה של יעל פשוט (ישר), דהיינו, כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי. לעומת זאת ר"י סבר שתקיעות ר"ה צריכות להיות בשופר כפוף, דהיינו, שעל התוקע והשומע להעמיק ככל האפשר בכוונות העמוקות הכלולות בסוד התקיעות, לפיכך אמר ר"י: בראש השנה תוקעין בשל זכרים כפופים, דהיינו, כמה דכייף טפי מעלי. לפיכך  בכדי לצאת ידי חובת תקיעות ראש השנה גם לדעת הת"ק וגם לדעת ר"י, יש לבחור בתוקע מעולה אשר המסוגל גם לתקוע וגם לכוון את כל הכוונות העמוקות של תקיעות החובה של ר"ה, ועל ידי כך יוצא ציבור השומעים ידי חובה לכולי עלמא. וכך אכן נהג אבי אב"י חגבי זצ"ל ללמוד בכל שנה ושנה את הלכות השופר וכוונות התקיעות החל מר"ח אלול ע"מ שהציבור השומע את תקיעותיו בר"ה יצא ידי חובתו לכולי עלמא.

ערבוב השטן:

נאמר בגמ': "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן. וא"ר יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה (טור, או"ח, תקפה-דאיתיליד אונסא ולא תקעו, רמז לדבר אין שטן ואין פגע רע ראשי תיבות שופר, פירוש: כשיש שופר אין פגע רע), מ"ט דלא איערבב שטן " (ר"ה, טז.). דברי הגמ' מעוררים את השאלה: כיצד מתערבב השטן ע"י שחוזרים על התקיעות מיושב ומעומד? הרש"י פירש: "כדי לערבב' - שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצוות - מסתתמין דבריו", דהיינו, מפני שהשטן פועל במידת הדין ולעומת זאת ישראל מתנהגים לפנים משורת הדין בכך שהם מגלים חביבות למצוות, לפיכך ישראל מעוררים את מידת הרחמים כי ה' נוהג עמהם ב"מידה כנגד מידה", מטעם זה מסתתמים דבריו של שטן בעקבות התקיעות מיושב ומעומד. התוספות מפרש את הגמ' בדרשנות: "כדי לערבב את השטן' - פירש בערוך כדאיתא בירושלמי: 'בלע המות לנצח', וכתיב: 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול', כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע, ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא". אולם עדין קשה על פירושים אלה: כיצד מתערבב השטן מן מישיבה והעמידה של ישראל בזמן התקיעות?

נלענ"ד שמאמר חז"ל "כדי לערבב השטן", מתייחס לענין שבר"ה ישראל הופכים את השטן מיריב לידיד ע"י שילוב התקיעות בישיבה ובעמידה, משום שעיקר כוונתם של ישראל בתקיעות הישיבה היא להמליך את ה' על כל העולמות התחתונים, ועיקר כוונתם של ישראל בתקיעות העמידה היא להמליך את ה' על כל העולמות העליונים, לפיכך ע"י שילוב התקיעות בישיבה ובעמידה ישראל ממליכים את ה' בכל העולמות. על כן בעת שישראל משלבים את תקיעות הישיבה והעמידה הם מכריחים בזה גם את השטן המצוי בעליונים ובתחתונים, להתערבב יחד עם ישראל בעת המלכת ה' בשופר ובכך לא נותר לשטן מקום לקטרג על ישראל, משום שאם השטן יפרוש מישראל הממליכים את ה' ויקטרג, יהא זה כאילו אין הוא מקבל את המלכתו של ה' בעולם, בכך ישראל מקיימים גם את הכתוב: ואהבת את ה' אלהיך "בכל לבבך' בשני יצריך: ביצר טוב וביצר הרע" (ברכות, נד.). כלומר, היות והשופר מסמל את קבלת מלכותו של ה' בעולם ע"י כלל ישראל, כנאמר בתפלה: "ומלכותו בכל משלה", לפיכך לא נותר מקום לשטן להשטין אלא נאלץ הוא להתערבב עם ישראל ולהמליך את הקב"ה על כל העולמות. כך גם עתיד להיות מצבו של השטן בעתיד לבוא כאשר יתקע בשופר גדול ותתגלה מלכותו של ה' על כל העולם, ומתוך כך השטן יתבטל ולא יהיה קיים עוד בכדי לקטרג. לפיכך גם בר"ה כאשר ישראל תוקעים בשופר ומקבלים עליהם ועל העולם כולו את מלכות ה', השטן מתבטל ונאלץ להצטרף לממליכים את ה'.

זכרון תרועה:

ראש השנה מכונה גם בשם "יום הזכרון" כנאמר בתפילת ר"ה: "אתה בחרתנו..ותתן לנו...ואת יום הזכרון", ללמדנו שיום הזכרון הוא רק מנת חלקם של עם ישראל אשר ה' בחר בהם ונתן להם סגולה זו, כמובא בגמ': "אמר הקב"ה: אמרו לפני בר"ה... זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה? בשופר" (ר"ה, לד:). כלומר, למרות ש"בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון (ככבשים)" (ר"ה, טז.), ה' נתן  לישראל את יום הזכרון ע"מ לזוכרם לטובה באמצעות הכוונות של תרועת השופר בר"ה. לפיכך התורה מצוה: "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא, כ"ג, כ"ד), שימוש התורה במושג "זכרון" אשר הוא הפך המושג "שכחה", נועד לבטל באדם את טבע השכחה אשר הוא מכשיר נפשי הנתון בידי האדם לצורך הדחקה והסתרה של עניינים המטרידים את שגרתו, דהיינו, בשגרת השנה משכיח האדם מעצמו את יום הדין ואת הייעוד של נשמתו, בכדי לקיים את שגרת החיים שבה הוא בוחר לעצמו בכל ימות השנה. לפיכך תקיעות השופר בראש השנה נועדו בין היתר לעצור את שגרת החיים של האדם, ע"מ שיזכור את מהות חייו עלי אדמות ואת חובותיו לבורא עולם. על כן מצוה לתקוע בשופר דוקא ביום ר"ה שהוא יום בריאת האדם, ויום אשר נקבע ליום הדין אשר בו נקבע גורלו של כל אדם לשנה הקרובה, בעת סיומה של השנה החקלאית ובטרם בואם של גשמי השנה החדשה, כדי להזכיר לאדם את תלותו הבלעדית בחסדי שמים.

בדומה לכך מסופר מעשה בעני אחד שהיה מחזר על הפתחים לתור אחר פרנסה לו ולאשתו ולבניו הקטנים, העני היה מסתובב מבוקר ועד לילה ובקושי רב היה משיג אוכל מועט לתת לאשתו ובניו. פעם אחת נזדמן לעיר עשיר גדול והעני ניסה להגיע אליו ולבקש צדקה ורחמים, אך שומרי העשיר דחפוהו ולא הרשו לעני להתקרב לעשיר. ראה זאת העשיר וקרא לעני: יצחק! הביט העני ולא האמין שהעשיר פונה אליו, לפיכך שלח העשיר את עבדיו לקרוא לעני ולהביאו אליו. רצו עבדי העשיר אחרי העני והביאוהו לפני העשיר. אמר לו העשיר: שמך יצחק? אמר לו העני: כן!, שאלו העשיר: שם אביך אברהם? ענה לו העני: כן!, אמר לו העשיר: אני מכיר את אביך זצ"ל שהיה צדיק ואהבתי אותו אהבת נפש, ובזכותו אתן לך כל מה שאתה מבקש. אמר לו העני: אני מבקש רק שתתן לי מעט כסף כדי שאזון את בני ביתי, ואם תוכל להגדיל חסדך עמי ותתן לי לעבוד אצלך כדי שלא יבושו בי בני, ובשכר זה אני מבטיחך בזאת שלא אשכח לך את חסדך עמי עד יום מותי. אמר לו העשיר: אני נותן לך עכשיו כסף לקנית מזון בשפע לך ולבני ביתך, ולקנית בגדים חדשים, ולקנית בית חדש, ובנוסף לכך אני מעניק לך סכום כסף גדול כדי שלא תצטרך עוד לבריות, ולא זו בלבד אלא שהחל מהיום והלאה אתה תהיה אחד מעבדי, כך שתהיה  מוגן ושמור מכל רע. אבל יש לי גם בקשה ממך: שתבוא בכל יום לביתי ותעבוד בחצרי שעה כפי יכולתך, כי בראותי את פניך נזכר אני באביך הצדיק והדבר גורם לי נחת רוח יותר מכל הכסף והזהב אשר יש לי. שמח העני שמחה גדולה לקח מידי העשיר את הכסף, הודה לעשיר על חסדו עמו, והבטיח לבוא לביתו ולעובדו בכל יום בלבב שלם. למחרת חיכה העשיר שהעני יבוא לביתו והעני לא בא, שלח העשיר את אחד מעבדיו לשאול לשלומו, ולברר מדוע לא הגיע העני לעבודה. אמר העני לשליח: היום לא היה לי זמן הלכתי לקנות אוכל למשפחה, תגיד לעשיר שאני אבוא מחר. גם למחרת חיכה העשיר שהעני יבוא לביתו והעני לא בא, שוב שלח העשיר שליח להזכיר לעני את התחייבותו. אמר העני לשליח: היום לא היה לי זמן הלכתי לקנות בגדים לכל למשפחה, תגיד לעשיר שאני אבוא מחר. גם למחרת חיכה העשיר שהעני יבוא לביתו והעני לא בא, שוב שלח העשיר שליח להזהיר את העני שיקיים את התחייבותו. אמר העני לשליח: היום לא היה לי זמן הלכתי לקנות בית חדש לכל למשפחה, תגיד לעשיר שאני אבוא מחר. גם למחרת חיכה העשיר שהעני יבוא לביתו והעני אכן הגיע לבית העשיר, שאל העשיר את העני: למה לא באת מיוזמתך לעבוד בחצרי כמוסכם ביננו? ולמה לא נענית לתזכורות ששלחתי אליך? אמר לו העני: הייתי טרוד בקניות ובניצול מירבי של הכסף אשר נתת לי, עד כדי כך שלא נותר לי זמן למלא את התחייבותי כלפיך. שאל העשיר את העני: א"כ איך היום מצאת זמן לבוא אלי? אמר לו העני: תם הכסף אשר נתת לי בדיוק ביום שבו מצאתי עסק עם פרנסה בשפע, ובאתי אליך לבקש ממך עוד כסף כדי לקנותו, אנא רחם עלי ותן לי עוד כסף, ואני מבטיחך שלאחר קנית העסק אתבסס כלכלית ואהיה עשיר ובלי דאגות, ואז אבוא לחצרך לעבוד כפי שסיכמנו. אמר לו העשיר: אם לא באת לעבוד בחצרי כאשר אתה לא עשיר עדין, בודאי לא תבוא לעבדני כשתהיה עשיר, לפיכך אין אני נותן לך אלא שכר יומיומי לפי עבודתך.

והנמשל הוא לאדם מישראל שה' נותן לו את כל מבוקשו בזכות חסדי האבות, ומבקש ממנו בתמורה לכך רק לבוא להתפלל וללמוד תורה בכל יום, אך האדם לוקח את המתנות שה' נותן לו ומתעסק עמהם כל היום ואינו מפנה זמן לעבודת ה', למרות שהקב"ה שולח לאדם תזכורות. אולם כשחסר לאדם דבר מה הוא הולך להתפלל ולבקש את חסדי ה', ואז ה' אומר לו: כשנתתי לך שפע לא באת לעבוד אותי, רק כשחסר לך אתה נזכר לבא לבקרני?! על כן אין אני נותן לך אלא לפי עבודתך. על כן נאמר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם" (במדבר, י', י'), דהיינו, התקיעות במועדים ובראשי החדשים נועדו לעורר את האדם שלא יזכר רק בראש השנה לבוא להתפלל משום שר"ה הוא יום הדין הקובע את גורלו של האדם לכל השנה הבאה, אלא שהאדם צריך לזכור לכל אורך השנה גם בעת השפע והשמחה שהמקור לשפע הוא חסדי ה'. לפיכך קבעו חז"ל להתפלל בתפילת שמונה עשרה שלש פעמים ביום: "תקע בשופר גדול לחרותינו", כדי שזכרון התקיעות יעוררו את האדם לבקש רחמים על עצמו ולבקש את צרכיו מהקב"ה בכל יום תמיד.

מורכבות ראש השנה:

ראש השנה מורכב משני חלקים סותרים לכאורה, חלק אחד של שמחה: אין אומרים וידוי, אלא "לובשים לבנים, ומתעטפן לבנים, ומגלחין זקנם, ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים" (ירושלמי, ר"ה, ז:, פ"א, הל' ג'.), וחלק שני של עצב: אין אומרים הלל, ואין מזכירים בתפילה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", אלא "ישראל עושין עצמן רשין (עניים) בר"ה, לדבר תחנונים ותפלה" (רש"י- ר"ה, טז:). אולם בהתבוננות מעמיקה ניתן לומר כי אין סתירה בין שני חלקיו של ראש השנה, דהיינו, בעת הסעודות צריך לנהוג בר"ה כיום טוב ולקיים בכך את מצות שמחת החג, אך בזמן תפילות ר"ה יש לנהוג באימה ויראה כביום דין. לפיכך שילובם של שני ההפכים: שמחת יום טוב ויראת יום הדין כגזרת המלך, מראה הלכה למעשה את כניעות גופם ולבם של ישראל לרצונו של בורא עולם, כמאמר דוד המלך ע"ה: "עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה" (תהלים, ב', י"א). וכן כתב הרמב"ם (הל' דעות, פ"ג, ג'): "...ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב, וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל, נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן, ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו: 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". לפיכך אף בתפילות ר"ה שבהם ציוה ה': "כדי שתמליכוני עליכם" (ר"ה, טז., לד:) ישראל מבקשים בקשות לצרכיהם הגשמיים, משום שבקשת הצרכים הגשמיים נועדו לאפשר לישראל להתקיים ברווח בכדי להשלים את ייעודם בעוה"ז אשר הוא המלכת ה' יתברך על העולם כולו. וכן מצאנו שנהגו ישראל לאכל בר"ה מאכלים בעלי שמות המסמלים תקוה טובה לשנה הבאה, כמובא בגמ': "אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי" (כריתות, ו.).

וכן מצאנו שהחג מכונה גם בשם "ראש השנה" ולא ראשית או תחילת השנה, משום שהשם של "ראש" השנה מעיד עליו, כי ביום זה נגזר על האדם אופן חיותו במשך כל השנה, כמובא בגמ': "כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה" (ב"ב, י.), דהיינו, כשם שראשו של האדם הוא המעניק חיות והכוונה לכל האברים, כך גם יום "ראש" השנה מעניק חיות והכוונה לאדם למשך כל השנה. לפיכך מצאנו שתפילות ראש השנה מסוגלות לפעול ולעורר על האדם מציאות טובה יותר בעת שכוונתו היא לשם המלכת שם ה' בעולם, וכן מובא בגמ' שתפילותיהם שרה, חנה, ויוסף נענו ביום ראש השנה (ר"ה, י:). לפיכך נדרשים ישראל בר"ה מחד גיסא לאכל ולשמוח כביום טוב ומאידך גיסא נדרשים ישראל לחשבון נפש מעמיק ולעמידה רוחנית בנוראות יום הדין, דהיינו, כשם שלצורך פעילותו התקינה של ראשו של האדם נדרשים שני מרכיבים: אכילה גשמית והתעלות רוחנית. על כן "ראש" השנה מיועד בין היתר לניקוי הראש מן העבירות התלויות במחשבה כמובא בגמ': "הרהורי עבירה קשו מעבירה" (יומא, כט.), וכן כתב הרמב"ם (הל' תשובה, פ"ז, ג'): "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון: זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם, וכן הוא אומר (ישעיה, נ"ה, ז'): 'יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח".

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי קולו של השופר הוא קול ללא דיבור אנושי אלא הוא כצעקה אשר טמונה בתוכה יכולות על אנושיות, כשם שמצאנו בכיבוש יריחו, שנאמר: "ויריעו העם תרועה גדולה ותפל החומה תחתיה" (יהושע, ו', כ'), וכן נאמר בגמ' שתקיעת שופר "חכמה ואינה מלאכה" (ר"ה. כט:). לפיכך לא פירשה התורה טעם יחיד למצות התרועה בראש השנה, ועל כן ייחסו חז"ל למצות התרועה בשופר סגולות רבות בנסתר ובנגלה, כגון: המלכת ה', העלאת זכרון האבות, זכירת ההתגלות האלהית במעמד הר סיני, זכירת בריאת העולם בר"ה, זיכוי ישראל בדין, התעוררות לתשובה, וכו'. בנוסף לכך מובטחים ישראל כי תחילת גאולתם בעתיד לבוא תחל בתקיעת שופרו של המשיח, שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם" (ישעיה, כ"ז, י"ג).

יה"ר שנזכה לכך שה' ישמיענו את תקיעת השופר הגדול שיבשר את ראשית גאולתינו השלמה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "תקעו שופר בציון והריעו בהר קדשי ירגזו כל ישבי הארץ כי בא יום ה' כי קרוב"  (יואל, ב', א').

יום הכיפורים -                                         קבלת חסד ההטהרות במעמד על אנושי                            מבוא:  יום הכיפורים חל ביום י' בתשרי בסיומם של עשרת ימי התשובה שתחילתם ביום ראש השנה, שנאמר: "אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה לה'...שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא, כ"ג, כ"ז, ל"ב). הרמב"ם פסק כי יום הכיפורים כולל ארבע מצוות, שתי מצוות עשה ושתי מצוות לא תעשה: מ"ע לשבות בו ממלאכה, מל"ת שלא לעשות בו מלאכה, מ"ע להתענות בו, ומל"ת שלא לאכול ולשתות בו. מטרת יום הכיפורים היא: לכפר על החטאים של כלל בני ישראל "אחת בשנה" (ויקרא, ט"ז-ל"ד, ל'- י'), לפיכך כל פרט מישראל העומד ביום הכיפורים לפני ה' צריך להימנע מלראות בתפילות יום הכיפורים רק הזדמנות לחוות "קרבת אלהים" אישית-פרטית, אלא עליו להשתדל לעמוד בתפילה כשליח הציבור כולו. משום כך נודעת חשיבות רבה לתפילה הציבורית ביום הכיפורים, וכן מצאנו שהוידוי נאמר בלשון רבים, ואף מ'סדר העבודה' למדים כי במוקד יום הכיפורים עומדים צרכיהם הרוחניים והגשמיים של כלל ישראל. תחושת השליחות למען כלל ישראל מזכה גם את האדם הפרטי לחוות את קרבת האלהים בגין מסירותו למען טובתם של  כלל עם ישראל, משום תכלית יום הכיפורים היא ליצור מעמד על אנושי לצורך קבלת ההטהרות האלהית. מטעם זה נקבע יום הכיפורים לשבת שבתון וליום עינוי נפש אשר בכוחם לטהר את ישראל ואף לשנות את הגזרה רעה של האל על הפרט או על הכלל, כמבואר להלן בהרחבה:

א.      עינוי יום הכיפורים – יצירת מציאות על אנושית ושיוויון לצורך קבלת הטהרה מה' יתברך.

ב.      שבת שבתון - הזעזוע של היציאה מן השגרה מעורר את הניצוץ האלהי החבוי בעמקי נפשו של האדם וגורם לו לחזור בתשובה שלמה.

ג.       התשובה ביום הכיפורים – מותנית בסוג החטא או שהיא מכפרת או שהיא מטהרת או שהיא אינה מועילה.

ד.      כפרת יום הכיפורים – היא החלק הראשון בתהליך התשובה המותנה בקיום המצוות בעתיד.

ה.      חסד יום הכיפורים - אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה.

ו.        הפטרת יונה - מלמדת  שבכוחה של התשובה לשנות אפילו את גזרת האל מרעה לטובה.

עינוי יום הכיפורים:

הרמב"ם הכתיר את הלכות יום הכיפורים בשם "הלכות שביתת העשור" ופסק כי יום הכיפורים כולל ארבע מצוות, שתי מצוות עשה ושתי מצוות לא תעשה: מ"ע לשבות בו ממלאכה, שנאמר: "שבת שבתון הוא לכם" (ויקרא, כ"ג, ל"ב), מל"ת שלא לעשות בו מלאכה, שנאמר: "כל מלאכה לא תעשו" (במדבר, כ"ט, ז'), מ"ע להתענות בו, שנאמר: "תענו את נפשותיכם" (ויקרא, ט"ז, כ"ט),   דהיינו, לשבות מאכילה ושתיה "ומפי השמועה למדנו אי זה הוא עינוי שהוא לנפש? זה צום", מל"ת שלא לאכול ולשתות בו, שנאמר: "כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה" (ויקרא, כ"ג, כ"ט), "וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה" (שביתת העשור, פ"א, א, ד, ה). כלומר, מצד אחד יום הכיפורים דומה לשבת בענין השביתה והאיסור במלאכה, כפי שפסק הרמב"ם: "כללו של דבר אין בין שבת ליום הכפורים בענינים אלו, אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה וביום הכפורים בכרת" (שביתת העשור, פ"א, ב), ומצד שני יום הכיפורים שונה משבת בענין השביתה מאכילה ושתיה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המיטה, משום שתכלית איסורים אלה הוא: להגביר את הנפש השכלית ולהכניע את הנפש הבהמית שבאדם ע"י ההתנתקות מן הענינים החומריים המפריעים לכפרה, שנאמר: "שבעו וירם לבם על כן שכחוני" (הושע, י"ג, ו'), ונאמר: "לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם" (ישעיה, נ"ח, ד'), ופירש הרש"י: "לא תצומו כיום', כמשפט היום לשבור לבבכם כדי שישמע קולכם במרום", דהיינו, עיקר התענית היא: לגרום לאדם שיברון לב בכדי שתפילתו תשמע במרום, וכן מובא בגמ': "אגרא דתעניתא צדקתא" (ברכות, ו:), דהיינו, התענית גורמת לאדם לחוש את תחושת העני עד "שנותנין צדקה לערב לפרנסת העניים שהתענו היום" (רש"י-ברכות, ו:).

לפיכך מכונה יום הכיפורים גם בשם "שבת שבתון" משום שביום זה חייב האדם להשבית כליל את העשייה ואת צרכיו האנושיים השייכים לחיי העוה"ז, ע"מ להתעלות לדרגת מלאך בעת בואו להתייצב לפני ה' לאמירת הוידוי, כפי שפסק הרמב"ם (הל' תשובה, פ"ב, ז): "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים" (הרמב"ם, הל' תשובה, פ"ב, ז), שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל'), דהיינו, בפסוק זה התורה מבטיחה כי יום הכיפורים בעצמו יכפר על ישראל כפרה אלהית ומצוה על הטהרות אנושית, וזאת בתנאי שישראל יקימו קודם את מצוות התשובה והוידוי, שנאמר: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". כלומר, עצם ההמצאותם של ישראל בדרגה טהורה ועל אנושית והתיצבותם כך ביום הכיפורים "לפני ה'" ממש, מבטיחה לישראל את הכפרה. נמצאנו למדים כי גם התשובה והוידוי הם בגדר של עינוי נפש, משום בחיי היום יום האדם לא נעצר לערוך חשבון נפש נוקב ע"י הכרה אמיתית במעשיו הרעים, התחרטות על חטאיו, וקבלה לעתיד, משום שהדבר הוא לעיתים מביך, מכאיב, מטריד וקשה לנפש. לפיכך הקלה התורה על כלל ישראל בקובעה שוויון מוחלט בין צדיק ורשע, עשיר ועני, נשוי ורווק, וכו', ביום בואם להטהר לפני ה' ביום הכיפורים.

שבת שבתון:

התורה הגדירה כ"שבת שבתון" את יום השבת (שמות, ל"א, ט"ו, ל"ה, ב', ויקרא, כ"ג, ג') וגם את שנת השמיטה (ויקרא, כ"ה, ד') ואף את יום הכיפורים, דהיינו, "שבת שבתון" הוא: שביתה גשמית ורוחנית מוחלטת מעבודה ע"מ לרפא את נפש האדם. אולם ביום הכיפורים נוספה למצות "שבת שבתון" גם מצות עינוי הנפש, שנאמר: "שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם" (ויקרא, ט"ז-ל"א, כ"ג-ל"ב), דהיינו, שביתת יום הכיפורים נועדה לאפשר לאדם להתרכז בחזרה בתשובה המרפא את חולי הנפש של האדם, והצום גורם לאדם להשיג סייעתא דשמיא להטהרות הלב מן העבירות ומן התשוקה לעבור עבירות בעתיד, שילובם של שני ענינים אלה והעמידה לפני ה' בטהרה גורמים לאדם לסלק את הטומאה מתוכו, ולקבל במקומה את הטהרה האלהית, כפי שהעיד ר"ע מנסיונו האישי: "אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל ל"ו, כ"ה): 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם', ואומר (ירמיה, י"ז, י"ג): 'מקוה ישראל ה'', מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" (יומא, ח', משנה ט). לפיכך יום הכיפורים אינו רק יום של מנוחה אלא בנוסף לכך הוא גם יום של התנתקות מכל צרכי הגוף, כגון: איסור אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, ותשמיש המיטה, אשר תכליתם אינו עינוי הגוף אלא טהרת הנפש מן המחשבות וההרהורים הרעים, שנאמר: "ועניתם את נפשתיכם". כלומר, צום יום הכיפורים גורם לאדם לצאת מן השגרה ולהתרכז יום אחד בשנה ברוחניות טהורה ע"מ להרגיש את ההתעלות למדרגת "קרבת אלהים" (תהלים, ע"ג, כ"ח), משום שמעמד מיוחד זה מחייב את האדם לשוב בתשובה שלמה בעת עומדו לפני ה' ממש. וכן מובא בזוה"ק (ויקרא, סז.): "תאנא: 'מכל חטאתיכם לפני ה'' כיון דכתיב מכל חטאתיכם אמאי לפני ה'? אלא א"ר יצחק (שמות, ק"ע:): לפני ה' ממש, דתניא מרישא דירחא ספרין פתיחין ודייני דיינין, בכל יומא ויומא בתי דינין אתמסרן לאתפתחא בדינא עד ההוא יומא דאקרי תשעה לירחא, בההוא יומא סלקין דינין כלהו למארי דדינא ומתקני כרסייא עלאה דרחמי למלכא קדישא, בההוא יומא בעאן ישראל לתתא למחדי בחדוותא לקדמות מאריהון דזמין ליומא אחרא למיתב עלייהו בכורסייא קדישא דרחמי, בכורסייא דוותרנותא, וכל אינון ספרין דפתיחין קמיה וכתיבין קמיה כל אינון חובין הוא מזכי לון ומדכי לון מכלהו, הדא הוא דכתיב: 'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו', לפני ה' ממש".

וכן מסופר במדרש (מד"ר, בראשית, ס"ה): "יקום איש צרורות היה בן אחותו של רבי יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיא בשבתא אזל קומי שריתא למצטבלא (בשעה שהוליכו את רבי יוסי להתלות), אמר לו: חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך (ראה שהלכתי בתאוות ליבי ואני רוכב על הסוס חופשי, ואתה שעמלת בתורה סופך להתלות). אמר לו: אם כך למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו. אמר לו: עשה אדם רצונו יותר ממך? אמר לו: ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו. נכנס בו הדבר כארס של עכנא הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק... נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פרחה באויר, אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן". כלומר, המפריע העיקרי להתעלות האדם היא ההתרגלות למצבו לפיכך רק הזעזוע של היציאה מן השגרה מעורר את האדם לחזור לשורש הניצוץ האלהי החבוי בעמקי נשמתו, ומתוך כך שב האדם בתשובה שלמה לבורא כל הנשמות, על כן פסק הרמב"ם (תשובה, פ"א, ג): "ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים, שנאמר: 'כי ביום הזה יכפר עליכם". מטעם זה בניגוד לראש השנה וליתר המועדים (בחו"ל) המתקיימים יומיים רצופים, יום הכיפורים מתקיים רק יום אחד אפילו בחו"ל "משום דיש לחוש שיבא לידי סכנה" (רמ"א, שו"ע, או"ח, תרכד, ה). כלומר, מטרת יום הכיפורים אינה להעניש את האדם בצום אלא רק לגרום לאדם זעזוע בדרך של יציאה מן השגרה המעוררת את הניצוץ האלהי החבוי בעמקי נפשו של האדם וגורם לו לחזור בתשובה שלמה.

התשובה ביום הכיפורים:

הרמב"ם פסק: "אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו ה' בהמצאו"...ו"יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים" (הרמב"ם, הל' תשובה, פ"ב,ו-ז), שנאמר: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל'), דהיינו, מצות יום הכיפורים היא להטהר מכל החטאים ע"י התשובה, למרות שהתשובה ביום הכיפורים לבדה אינה מסוגלת לכפר לאדם על כל עוונותיו, כמובא בגמ': "עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין, שנאמר: 'ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם'. אבל מי שיש חילול השם בידו, אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר: 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (סוטה, פו.). אולם אף על פי כן בכוחה של התשובה ביום הכיפורים לטהר את האדם אף מן העבירות החמורות עד לכפרה המוחלטת, שנאמר: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל'), "לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים" (הרמב"ם, הל' תשובה, פ"ב, ז).

לעומת זאת אין בכוחה של התשובה לפני ה' ביום הכיפורים אף לטהר את האדם מן העבירות שבין אדם לחבירו, כאמור במשנה (יומא, ח', משנה ט): "עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו. את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה: 'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל') עברות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו". וכן פסק הרמב"ם (הל' תשובה, פ"ב, ט): "עבירות שבין אדם לחבירו, כגון: החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו". משום שאדם המזלזל בכבוד חבירו מישראל למרות ציווי ה' הרי הוא חוטא הן כלפי ה' והן כלפי חבירו, לפיכך אף אילו ה' היה מכפר לו עדין היה נותר לאדם חוב כלפי חבירו.

כפי שמסופר על רבי שבאו לפניו שני חסידים לבקש את ברכתו ולהתודות לפניו על חטאיהם, אמר לו החסיד: חטאתי בעוון חמור מאוד ובקשתי אליך שגם אתה תתפלל בעבורי שה' יסלח לי. פנה הרבי לחסיד השני ושאלו: לשם מה אתה באת? ענה לו החסיד: באתי ללוות את חברי שהתוודה לפניך עתה, ובדרך חשבתי לבקש ממך ברכה. אמר לו הרבי: ברכתי נתונה לך אך תחשוב היטב אולי גם לך יש על מה להתוודות. ענה לו החסיד: אין לי חטאים גדולים ובטוחני שיום הכיפורים עצמו יכפר לי עליהם. פנה הרבי לחסיד הראשון ואמר לו: ראיתי כי נכנע לבך לפני ה', אך לצורך הכפרה צא אל ההרים והבא עמך אבן גדולה כגודל העוון שעשית. לאחר מכן פנה הרבי לחסיד השני ואמר לו: גם אתה צא אל ההרים והבא עמך אבנים קטנות כגודל החטאים שעשית. יצאו שני החסידים מלפני הרבי ועשו כמצוותו, האחד הביא אבן גדולה וכבדה והשני הביא שק ובו אבנים קטנות. אמר להם הרבי: עתה לכו והשיבו את האבן הגדולה והאבנים הקטנות למקום ממנו לקחתם אותם, ושובו אלי. שוב יצאו שני החסידים מלפני הרבי ועשו כמצוותו, האחד מצא מיד את מקומה של האבן גדולה וכבדה, הניחה במקומה וחזר אל הרבי לאחר שעה קלה, ואילו החסיד השני טרח שעות רבות להניח את האבנים הקטנות במקומן, אך לא הצליח להציבן במקומן וחזר אל הרבי עם השק כשבתוכו האבנים כפי שהיו קודם צאתו. אמר הרבי לחסיד הראשון: כפי שהנחת את האבן במקומה כי זכרתה מנין לקחתה אותה, כך גם זכרתה את חטאתך ואף עינית את נפשך וגם התוודתה על חטאתך לפיכך ה' יסלח לך. ולחסיד השני אמר הרבי: כפי שלא הצלחת להחזיר את האבנים הקטנות למקומן כי לא זכרתה מנין לקחתה אותם, כך גם לא זכרתה את חטאיך הקטנים ואף לא עינית את נפשך וגם לא התוודתה על חטאתך לפיכך ה' לא יוכל לסלוח לך, כי בראשית עליך לדעת למי חטאתה ולאחר מכן עליך לבקש את סליחתו ורק לאחר מכן יסלח לך גם הקב"ה.

כפרת יום הכיפורים:

עוצמתו של יום הכפורים מתבטאת בפסוק: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל'), דהיינו, התורה מבטיחה כי יום הכיפורים בעצמו יכפר לישראל השבים בתשובה, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" (ויקרא, ט"ז, ל'), וזאת בתנאי שישראל יקימו בעתיד את מצוות התורה, שנאמר: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" בעתיד. כלומר, כפרת ה' לישראל ביום הכיפורים היא רק החלק הראשון בתהליך התשובה, וכן פירש הרש"י: "ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן" (בראשית, ל"ב, כ"א), דהיינו, כפרת יום הכיפורים היא רק קינוח והעברת החטא מן החוטא בבחינת "סור מרע", אך לצורך השלמת התשובה על החוטא לקיים את מצוות התורה לאחר יום הכיפורים בבחינת "ועשה טוב", וכן נאמר: "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך" ולאחר מכן נאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע, י"ד, ב'-ג'), וכן נאמר בהפטרת יום הכיפורים: "הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו. הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים. ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמתיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו" (ישעיה, נ"ח, ו-י"א). כלומר, תחילת התשובה היא ההכרה בחטא ובקשת הסליחה, ולאחר מכן יש צורך לקיים את מצוות ה' ע"מ להשלים את תהליך התשובה.

לפיכך אם עשה האדם תשובה אמיתית ביום הכיפורים גופו ונפשו מזדכים עד שכדי כך שהאדם מרגיש כצדיק שאינו מתאוה לעשות עבירות אלא רק מצוות, וכן מצאנו שנפסק להלכה: "והמדקדקים מתחילים מיד במוצאי יום כפור בעשיית הסוכה, כדי לצאת ממצוה אל מצוה" (רמ"א, שו"ע, או"ח, תרכד, ה), דהיינו, לאחר ששעיר יום הכיפורים נשא עליו את כל עוונותיהם של ישראל, מיד ישראל נגשים לעסוק דווקא במצות סוכה, כפי שנאמר: "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה. ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת" (בראשית, ל"ג, ט"ז, י"ז), ופירש הרש"י: "דבית הוה בימות הגשמים וסוכות הוה בימות החמה". כלומר, מיד לאחר כפרת יום הכיפורים נגש האדם לבנות מחדש את הבית היהודי כשמצות בנית סוכה מסמלת את רצונו בהמשך השראת השכינה בביתו בדרך של "מצוה גוררת מצוה" (אבות, פ"ד, ב).

חסד יום הכיפורים:

חזרתו של יום הכיפורים מידי שנה בשנה היא חסד שעשה הקב"ה עם ישראל, דהיינו, גלוי וידוע לפני ה' כי למרות רצונו של האדם הוא איננו יכול לעמוד בפני פיתויי יצר הרע לאורך זמן, שנאמר: "כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו" (תהלים, ק"ג, י"ג-י"ד), לפיכך קבע ה' מראש את יום הכיפורים בכל שנה ע"מ לטהר את האדם מעוונותיו, ובלבד שכוונתו ביום הכיפורים היא: שלא לחטוא שנית, כאמור במשנה (יומא, ח', משנה ט): "האומר: אחטא ואשוב, אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה...אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל ל"ו, כ"ה): 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם', ואומר (ירמיה, י"ז, י"ג): 'מקוה ישראל ה'', מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". וכן נאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם...לפני ה' תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל'), דהיינו, הקב"ה מטהר את ישראל בתנאי שהם מקבלים על עצמם להטהר מכאן ולהבא. כלומר, תשובתו של האדם וכונותיו ביום הכיפורים נבחנות ע"י הקב"ה, כפי שכתב הרמב"ם (תשובה, פ"ב, ב): "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", דהיינו, אם חזר אדם בתשובה מתוך כוונה שלא לחטוא שנית, הקב"ה מקבל את תשובתו למרות ידיעת ה' שהאדם לא יעמוד בדיבורו. לפיכך התפעל ר"ע באומרו: "אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים", וכן מובא בגמ': "א"ר יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר: 'כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" (ר"ה, טז:). על כן בכל שנה ושנה עושה הקב"ה חסד עם ישראל בטהרו אותם מכל עוונותיהם ובכך מתאפשר לכל אדם לפתוח דף חדש ביחסיו עם האל יתברך שמו, משום שכאשר ניתנת לכל אדם הזכות לחוות את טהרתו מעוונות, הדבר מחזק את רצונו להשאר בטהרתו למשך כל השנה מתוך זכירתו את חווית טהרתו ביום הכיפורים, כפי שנאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעלם" (דברים, ה', כ"ו). כלומר, מטרת ה' יתברך לגרום לאדם להתעלות ברוחניות ביום הכיפורים ע"מ לזכותו בחיי העוה"ז והעוה"ב, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל'). לפיכך האדם אשר מוותר מרצונו על חסד כפרת העוונות של יום הכיפורים הרי הוא גוזר על עצמו להכרת מכלל ישראל, שנאמר: "כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה" (ויקרא, כ"ג, כ"ט).

וכן כתב בעל ספר "החנוך" (מצוה קפה): "שהיה מחסדי האל על בריותיו לקבוע להן יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו, שאילו יתקבצו עונות הבריות שנה שנה תתמלא סאתם לסוף שנתים או שלש או יותר ויתחייב העולם כליה, על כן ראה בחכמתו ברוך הוא לקיום העולם, לקבוע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחילת בריאת העולם יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום לכפרה, נתקדש היום וקבל כח הזכות מאיתו יתעלה עד שהוא מסייע בכפרה. וזהו אמרם זכרונם לברכה בהרבה מקומות: 'ויום הכפורים מכפר', כלומר: שיש כח ליום בעצמו בכפרה בעבירות קלות", וכן מובא בגמ': "ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש, אמר: שלשה הן ותשובה עם כל אחד ואחד, עבר על עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר: 'שובו בנים שובבים'. עבר על לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויוה"כ מכפר, שנאמר: 'כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם'. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין, שנאמר: 'ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם'. אבל מי שיש חילול השם בידו, אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר: 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (סוטה, פו.). כלומר, בכח חסד התשובה ויום הכיפורים לכפר על עבירות, והם אף תחילת הכפרה על כל הפשעים החמורים ביותר המצריכים מירוק, אשר ה' בחסדו נפרע מהם מהאדם מעט מעט ובכך מקיים ה' את עולמו בחסד.

לפיכך "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים" (תענית, פ"ד, משנה ח), דהיינו, חסד המחילה של יום הכיפורים שנקבע ליום שבו ניתנו לישראל הלוחות האחרונות, גורם לכך שסיום יום הכיפורים הוא במעמד של יום טוב לישראל החוזרים בתשובה שלמה וע"י כך מתקיים העולם כולו. וכן מובא במשנה: "ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש" (יומא, פ"ז, ד), ומובא בזוה"ק (ויקרא, סז.): "בההוא יומא בעאן ישראל לתתא למחדי בחדוותא לקדמות מאריהון דזמין ליומא אחרא למיתב עלייהו בכורסייא קדישא דרחמי, בכורסייא דוותרנותא, וכל אינון ספרין דפתיחין קמיה וכתיבין קמיה כל אינון חובין הוא מזכי לון ומדכי לון מכלהו, הדא הוא דכתיב: 'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו', לפני ה' ממש". כלומר, תחושת החסרון הנובעת מן החטא אינה מאפשרת לאדם לשמוח שמחה שלמה, על כן סיום יום הכיפורים הוא במעמד של יום טוב לישראל החוזרים בתשובה שלמה "כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות" (מצודות ציון, משלי, ט"ו, ל').

 הפטרת יונה:

חז"ל התקינו (מגילה, לא.) לקרוא את הפטרת יונה בתפילת מנחה של יום הכיפורים, משום שהמסר של ספר יונה הוא: שבכוחה של התשובה לשנות אפילו את גזרתו הרעה של האל, כאשר התשובה נובעת מחשבון נפש אישי ומתוך בחירה חופשית הניתנים להעשות אף לפני תפילת הנעילה. יונה הנביא מוזכר לראשונה בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, שנאמר: "הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר" (מלכים ב', י"ד, כ"ה), ומובא בגמ': "אמר מר: 'ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר', שנית דברה עמו שכינה שלישית לא דברה עמו... רב נחמן בר יצחק אמר: הכי קאמר, 'כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו' הנביא, כשם שנהפך לנינוה מרעה לטובה כך בימי ירבעם בן יואש נהפך להם לישראל מרעה לטובה". כלומר, יונה הנביא הוא סמל אונברסלי לאפשרות הפיכת גזרת האל הרעה לטובה, כמובא בירושלמי (סנהדרין, נו:, פי"א, ה): "א"ר יונה: יונה בן אמיתי נביא אמת היה, את מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה: 'קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני', אמר יונה: יודע אני שהגוים קרובים לתשובה הן והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה והקב"ה בא ופורע משונאיהן של ישראל, ומה עלי לעשות? לברוח! 'ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה". כלומר, יונה חשש שחזרת אנשי נינוה בתשובה תגרום לקיטרוג על עם ישראל לפיכך חשב להקריב את עצמו למען עם ישראל כמשה רע"ה, אך ה' החזירו בקיאתו הדג משום שהקב"ה דבק בגישתו להטיב עם בריותיו מתוך מחילה על כבודו, שנאמר: "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע. ועשה הרע בעיני לבלתי שמע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו. ועתה אמר נא אל איש יהודה ועל יושבי ירושלם לאמר כה אמר ה' הנה אנכי יוצר עליכם רעה וחשב עליכם מחשבה שובו נא איש מדרכו הרעה והיטיבו דרכיכם ומעלליכם" (ירמיה, י"ח, ז'-י"א). וכן מובא במדרש (תנחומא, מסעי, ז): "לא איש אל ויכזב', בטובה. כשהוא אומר להביא טובה אף על פי שהדור חייב אינו חוזר בו, 'לא איש אל ויכזב'. וכשהוא אומר להביא רעה חוזר בו, שנאמר: 'ההוא אמר ולא יעשה' (במדבר, כ"ג י"ט). תדע לך, שאמר לאברהם: 'הבט נא השמימה וספור הכוכבים' וגו' (בראשית, ט"ו ה'), ועשה כן, שנאמר: 'ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום' וגו' (דברים, א', י'). אמר לו לאברהם: 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך' וגו' (בראשית, ט"ו י"ג), ולא עינו אלא מאתים ועשר שנים. הוי, 'לא איש אל ויכזב' בטובה, אבל ברעה: 'ההוא אמר ולא יעשה'. אמר לישראל: 'כי אתם לא עמי' (הושע, א', ט'), וחזר ואמר: 'ואמרתי ללא עמי עמי אתה" (הושע, ב' כ"ה). נמצאנו למדים כי הפטרת יונה מלמדת  את ישראל לקראת סיומו של יום הכיפורים שבכוחה של התשובה לשנות אפילו את גזרה רעה של האל על הגויים מרעה לטובה, ומכל שכן שבכוחה של תשובה לטהר את ישראל בניו ולהפוך להם את הגזרה הרעה לטובה.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי הקב"ה העניק לישראל את מתנת כפרת יום הכיפורים לצורך המשך קיום העולם, ואף העניק כח מיוחד ליום הקדוש של יום הכיפורים עד אשר "עצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים" (הרמב"ם, תשובה, פ"א, ג), לפיכך יום הכיפורים הוא עת רצון למחילה וסליחה לעם ישראל בעבר בהוה ובעתיד, וכן כתב הרש"י: "ביום הכפורים בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה: (במדבר, י"ד, כ') 'סלחתי כדברך', לכך הוקבע למחילה ולסליחה" (רש"י- דברים, ט', י"ח), לפיכך מצוות יום הכיפורים יוצרות מציאות על אנושית ושוויון הנדרשים לצורך מעמד קבלת טהרת ישראל מה' יתברך ממש, משום שהזעזוע של היציאה מן השגרה והמעמד האלהי מעוררים את האדם לקבל עליו להמנע מן החטא ולקיים את כל מצוות התורה מעבר ליום הכיפורים עצמו, קבלה עמוקה זו מעניקה לאדם את חסד יום הכיפורים שהוא: מחילת האל על מעשי העבר למרות ידיעת השגחה העליונה שהאדם לא יעמוד בהבטחתו. בנוסף למחילה האישית-ציבורית בכוחה של התשובה לשנות גם את גזרת האל מרעה לטובה, שנאמר: "כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" (יונה, ד', ב').

יה"ר שיקבל ה' את תפילות יום הכיפורים של כלל ישראל, וימחול לכל חטאותם ויקרע רוע גזר דינם של הפרט והכלל מישראל, כשם שנעתר ה' לתפילתו של יונה ממעי הדגה: "ויאמר קראתי מצרה לי אל ה' ויענני מבטן שאול שועתי שמעת קולי. ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסבבני כל משבריך וגליך עלי עברו. ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך אך אוסיף להביט אל היכל קדשך. אפפוני מים עד נפש תהום יסבבני סוף חבוש לראשי. לקצבי הרים ירדתי הארץ ברחיה בעדי לעולם ותעל משחת חיי ה' אלהי. בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבוא אליך תפלתי אל היכל קדשך. משמרים הבלי שוא חסדם יעזבו. ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה" (יונה, ב', ג'-י').

        פרי החג

הקדמה:

יתברך הבורא ויתעלה היוצר כל אשר בחר בעמו ישראל באהבה ונתן לנו את תורתו תורת האמת, וקדשנו וציונו: "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם" (ויקרא, כ"ג, ד'), דהיינו, הקב"ה קידש את עמו ישראל מכח קדושה זו ישראל הם הקובעים מתי יחולו מועדי ה', כמובא בגמ': "ישראל דקדשינהו לזמנים" (ברכות, מט.), בניגוד לשבת בראשית שהיא "שבת קביעא וקיימא" (חולין קא:). כלומר, הקב"ה נתן בידי עם ישראל גם שותפות בשליטה הרוחנית על הזמן וגם שותפות בהשלמה ובתיקון מעשה הבריאה, כמובא בגמ': "אמר רבי אליעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות, פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך. אמר רבי יוחנן: אוי להם לעובדי כוכבים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר עליהן ועכשיו מי מכפר עליהן"? (סוכה, נה:). וכן מובא בזוה"ק (שמות, נט.): "דישראל בעי לנטרא לון ולמיהב שלמא בכלהו, ועל דא שבעים פרי החג למיהב שלמא לשבעין ענפין דבגו אילנא". לפיכך בזמן שבית המקדש חרב שאלתו של רבי יוחנן לגבי העכו"ם נותרה ללא מענה, ואף יתרה מזאת נשאלת השאלה: מי מכפר על עם ישראל בזמן שאין בית מקדש?, שאלה זו שאל אברהם אבינו ע"ה: "אמר לפניו: רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם" (תענית, כז:). נמצאנו למדים מכאן שבזמן שאין בית המקדש קיים עיקר עבודת ה' בחגים היא קריאה ולימוד קרבנות החגים מן התורה לצורך הכפרה על עם ישראל בגלותם, ולימוד ענין "פרי החג" נועד לצורך המשך הקיום והתיקון של מעשה בראשית. לכאורה הבנה זו עומדת בסתירה למחצית הראשונה של דברי רבי אליעזר בגמ': "דתניא רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, רבי יהושע אומר: חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש, ואמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר: 'עצרת לה' אלהיך' (דברים, ט"ז, ח') וכתוב אחד אומר: 'עצרת תהיה לכם' (במדבר, כ"ט, ל"ה), ר' אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ור' יהושע סבר: חלקהו חציו לה' וחציו לכם" (פסחים, סח:). כלומר, ניתן להבין מדברי רבי אליעזר כי תתכן שמחת יום טוב באכילה ושתיה בלבד מבלי לעסוק בתורה בכלל, והרי נאמר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי...אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם" (ויקרא, כ"ג, ב', ד'), דהיינו, המועדים נקראים "מועדי ה'" ויש לעשותם "מקראי קודש" ולא "מקראי חול", לפיכך העיסוק הבלעדי באכילה ושתיה שהם חיי שעה ותענוגות בני האדם בלבד, אינם בגדר "מועדי", אלא בגדר של "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" (ישעיה, א', י"ד).

אלא נלענ"ד שמחציתם הראשונה של דברי רבי אליעזר מכוונים לעשירים שאינם בני תורה, לפיכך אף עיסוקם באכילה ושתיה במועדות היא מצות עשה של הרגלים אשר כוללת בתוכה גם ברכות והודאות לה' יתברך ואף ריבוי במצות הצדקה. משום שכוונתם בהשתדלות לצרכי גופם היא לתחזק בכדי שיוכלו להתעלות ברוחניות, בבחינת "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (משלי, ג', ו'), וכן נפסק להלכה (שו"ע, או"ח, תקכט, ב): "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחן? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו. וחייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר עניים". הרמב"ם הוסיף על כך ופסק (דעות, פ"ה, א): "אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר: 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם' (הושע, ט', ד') ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי, ב', ג'): 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". לפיכך ציותה התורה: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים, ט"ז, י"ד), דהיינו, חלק משמחת החג היא שמחת הנתינה אשר היא משמחת גם את הנותן וגם את המקבל, ובכך מתאפשר לכלל ישראל לשמוח בשמחת החג. כלומר, לדעת רבי אליעזר גם העוסק רק בעניני אכילה ושתיה לצרכיו ולצרכי משפחתו ואף לצרכי הרבדים התחתונים של החברה, יוצא ידי חובת מצות השמחה במועד, וכן מצאנו שאף ישראל הקריבו את שבעים פרי החג "כנגד שבעים אומות" (סוכה, נה:) כחלק משמחת חג הסוכות. לעומת זאת "רבי יהושע אומר: חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש", וההלכה נפסקה כדעת רבי יהושע משום שבכל מקום שנחלק בו עם רבי אליעזר הלכה כמותו. חלוקת המועד לשני חצאים מנוגדים כביכול היא כחלוקת האדם לגוף ולנשמה, לפיכך סבר רבי יהושע כדברי רבי יוחנן בן זכאי: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות, כח:), דהיינו, כשם שכל אדם משתדל מאוד למען צרכי גופו כך צריך כל אדם להשתדל למען צרכי נשמתו ובפרט במועדי ה'. לפיכך אף מי שאינו בן תורה מחויב לקרוא או לשמוע דברי תורה ברגלים "ובזה תשרה שכינה על ישראל בלי ספק, כאמרו (תהלים, פ"ב, א'): 'אלהים נצב בעדת אל" (ספורנו, ויקרא, כ"ג, ב'). לכן ה' הבטיח לאברהם: "כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם" (תענית, כז:).

על כן סברתי בעניות דעתי "להקריב אשה (גימטריה "פרי החג") ריח ניחח לה'" (במדבר, ט"ו, י"ג) כי "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי" (תהלים, קט"ז, י"ב)? בשם ה' אקרא!, לפיכך למעני ולמען "אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר (גימטריה "פרי החג") ה'" (דברים, י"א, ב'), או לצורכם של "השוכחים את האמת בהבלי הזמן" או בעבור המתמעטים כפרי החג, פתחתי שביל נוסף במעלה לימוד מועדי ה' אשר הוא בבחינת "מעלין בקודש ואין מורידין" (שבת, כא:) וקראתיו "פרי החג" שהוא בגימטריה "דברי פי", ובגימטריה "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (משלי, ג', ו'), ובגימטריה "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהלים, צ"א, י"א). והוספתי על לימוד מועדי ה' מן התורה אף את לימוד ענין ימי המועדים שחז"ל קבעו במהלך הדורות, כגון: ט"ו בשבט, ל"ג בעומר, וכו'. משום שאף הם פרותיהם של מועדי ה' אשר תכליתם היא: להכין את לבם של ישראל ליום מועד "כי למועד מועדים", כמובא במדרש (ילק"ש, תהלים, ע"ה, סימן תתי): "א"ר אושעיא: אמר אסף: לא עשית לנו נסים והודינו לך?, עשה לנו נסים ושוב אנו מודים לך. הודינו לך בעולם הזה שוב אנו מודים לך לעולם הבא, 'הודינו לך אלהים הודינו וקרוב שמך' בין מכה בין מטיב הרי אנו מודים לך ושמך קרוב בפינו. 'ספרו נפלאותיך' אימתי אנו מספרים? 'כי אקח מועד' כשביא אותו מועד 'כי למועד מועדים' (דניאל, י"ב, ז') אותה שעה 'אני מישרים אשפוט".

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי

 

 

פרי החג - תוכן הענינים