א. כתוב ושמרתם את הַמַּצּוֹת, מכאן שצריכין לשמור את החטים
לשם מַצּוֹת מצוה שלא יבואו עליהם מים. ולדעת רבינו הרמב"ם ועוד מגדולי
הפוסקים ז"ל, צריכין שמירה זו מיד משעת קצירה ואילך, ולא סגי להו בשמירה משעה
שמוליכין אותן לטחון ואילך, וכן הוא מנהגינו. ולפי־כך פסק מהרי"ץ שאם אירע
שלא נמצאו חטים משומרים משעת קצירה, אין לברך "על אכילת מצה" על מה שעשו
משאר חטים. ויש מקילים וסוברים שאפשר לברך בשעת הדוחק:
ב. ואופן השימור כך הוא. יהא הישראל נוכח בקצירתה, ולא יקצרנה בעוד הטל עליה, ולא
יקצרנה אלא מחצות היום שכבר נתייבש הטל ממנה, ולא יהיה אותו היום מעונן. ואחרי
שיקצרנה לא ישאירנה תחת אויר הרקיע, שמא ירד עליה מטר או טל, אלא יניחנה תחת תקרה.
ולא ידושנה בבהמה, שמא תשתין עליה או ירד רוקה מִפִּיהָ, אלא חובטה במקלות:
ג. מצד הדין, מספיק לקחת מצה שמורה (משומרת) משעת קצירה, עבור ליל הסדר
(ובחו"ל לשתי הלילות) בלבד, לצורך כזית הראשון, ושל־"כורך",
ושל־אפיקומן לכל הפחות. וכן הוא המנהג דרך־כלל. אלא שהמחמיר לקחת מצה שמורה גם
לסעודה שבליל הסדר ואף לכל שבעת ימי הפסח, הרי זה משובח:
ד. לא יעמדו השבלים במחובר עד שיתיבש כל צרכם וילבינו, כי אז אם ירדו עליהם גשמים
יחמיצו אפילו במחובר, כיון שאינם צריכים עוד לקרקעו:
ה. חטים שנמצאו בהן מבוקעות או מצומחות, השאר מותר, ובלבד שיבררו אותן. או שידקדקו
היטב אם יש שם על כל פנים ששים כנגד המבוקעות והמצומחות. ולכתחילה יש להדר לברור גם
מן החטים שאכלו מהן עכברים, או שיהיה ששים כנגדן. וכל זה לפי דעת הסוברים שבתערובת
לח בלח אינו חוזר וניעור, ואליבא דמאן דאמר שקמח בקמח נחשב לח בלח. אבל למנהגינו
שמחמירין בחוזר וניעור, אפילו בדיעבד אסור אם לא ביררו אותו דגן שצמח, ואפי' טחנו
ואפו אותו קודם פסח אפילו יש ששים כנגדו, מטעם דחוזר וניעור. וכל שכן אם נאמר שקמח
בקמח נחשב יבש ביבש. וכן נהגו לברור היטב את החטים אחת לאחת להסתלק מכל חשש. ויש
נזהרין גם־כן אפילו שלא לדבר אז, שמא ינתז רוק עליהן, מפני שהרוק מחמיץ:
ו. חטים שבאו בספינה או שהיו מונחין בבורות, אם הן יבשות וקשות ולא נשתנה מראיהן,
כשרות. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ואם היו מונחות בעלייה וירדו עליהן גשמים דרך
הגג בקצת מקומות, אסורות. אבל אם נפל עליהן קצת שלג או קצת מים במקום אחד, מסלק את
אלו שיש להסתפק בהן, והשאר מותרות:
ז. שק עם קמח שנתלחלח ממים, אם הוא במקום אחד, בין שהוא עדיין לח בין שנתיבש,
יאחוז את המקום הזה בידו ויריק השאר ומותר, ורק זה שנתלחלח אסור. ואם נתלחלח בכמה
מקומות שאי אפשר לו לעשות כן, אז אם עדיין לח ירקד את הקמח, ומה שנשאר על הנפה
פירורין, זהו לבד חמץ והשאר מותר. וכן אם אכלו עכברים מן הקמח, ירקדנו. אבל אם כבר
נתיבש, לא מהני ליה הרקדה וכל הקמח אסור לאכלו בפסח, אלא ירקדנו וישמרנו עד אחר
הפסח:
ח. ביום שטחנו את הקמח אסור לאפותו, מפני שאז הקמח הוא חם וממהר להחמיץ כשנותנין
בו את המים, על כן ישהה אחר הטחינה לכל הפחות מעת לעת, דהיינו כ"ד שעות:
ט. השקים שׁשׂמים בהם את הקמח, טוב לעשותן חדשים. או לכל הפחות להתיר את התפירות
ולכבסן היטב בחמין ובאפר ובשפשוף וחביטה:
י. אסור להניח שק עם קמח על גבי בהמה אלא אם יש עור עבה תחתיו, דאם לא כן יתחמם ויתלחלח
מן הזיעה. ואם אפשר, יזהר גם כן שלא להניח הרבה שקים זה על זה, מפני שעל ידי זה
מתחמם ויחמיץ בלישה:
יא. הריחיים שטחנו בה קמח לשאר ימות השנה, נהגו לנקר עד שמסירין ממנה כדי־קליפה,
וטוחנים בה תחילה מיני קטניות וכיוצא. ואם טחנו קמח, אין משתמשים בו לפסח: