דף הבית / רפואות תימן

רפואות תימן

סגולות רפואיות בצומח

מחבר המאמר רחמים עדני קליניקה "מאור הטבע" :054:7743383

נרד

תיאורו:

אחד מצמחי הבשם הריחניים שנזכרו במקרא: "נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל ראשי בשמים" (שיר השירים ד' י"ג), ואחד מי"א סממני הקטרת. סבורים, כי הצמח הוא זה שמכונה בלטינית NARDOSTACHYS ממשפחת הולריאנים. משרשיו ומגבעוליו היו מפיקים את החומר הריחני. מולדתו בהרי ההימלאים באסיה, ומשם נפוץ דרך פרס בארצות העולם. הצמח גדל בתימן לרוב, ועשו בו שימוש רפואי. כינו את הצמח בשם "ורס".

שימושיו הרפואיים:

בנרד היו משתמשים להפגת צער ולהסרת כאב לב, במיוחד על מות אהוב. הצמח היה משמש גם לעצירות ולמטרות קוסמטיות. נשות עדן ודרום תימן היו משתמשות בו כסממן יופי המרחיק קמטים. השימושים הקוסמטיים של הצמח בדוקים ומנוסים, ותוכחנה זאת הנשים התימניות שהשתמשו בו בקביעות בעדן ובארץ, שפניהן היו מעודנות וכמעט ללא קמט על אף היותן זקנות.

סולנום שחור

תיאור הצמח:

צמח עשבוני חד שנתי רעיל, בעל פרי ענבה ירוקה, הנהפכת בעת הבשלתה לשחורה. חומר הרעל העיקרי הוא סולנין, הפוגע במערכת העצבים. מצוי בבתי גידול עשירים בחנקן, במזבלות, בשדות מזובלים ובגינות.

שימשיו הרפואיים:

הסולנום השחור על אף רעילותו היה משמש למטרות רפואיות בעיקר למחלות עור. במקרה של גרדת קשה היו מרתיחים כמות של כ100- גרם (מלא חופן) בתוך כליטר מים במשך כ10- דקות, מסננים, ובמים האלו היו מערבים חלבוני ביצה עד שנוצר קצף כעין ג'ל, ואותו היו מורחים על גוף המגרד. במקרה של כוויות היו נוטלים פירות, כותשים אותם מעט, וכן תרמילי חרובים משהים אותם במים למשך כשעה, ואח"כ סוחטים את התרמילים והפירות, מסננים, ואת המים היו מקציפים עם חלבונים של ביצים עד שנוצר ג'ל, ואותו היו מורחים על מקום הכוויה. על טיפול זה היו חוזרים יום יום פעמים או שלוש פעמים, ואחר מספר ימים החולה היה מבריא לגמרי ולא נשאר לו שום סימן של צלקת או גירוי.

כשיש כאבים חיצוניים בעצבים, היו מעסים את המקום הכואב במי עלים שבושלו.

סלק מצוי

עלי הסלק המצוי היה מכונה בפי יהודי תימן בשם "תרד", כדרך שקראו לו חז"ל, והיה משמש על ידי בישול רב לריכוך המעים ועצירות קשה.

סבונית השדה

סבונית השדה היתה מכונה בפי יהודי תימן בשם "סָבּוּנָה", והיא היתה משמת למחלות עור.

כיצד היו מפיקים סבון ממנה?

היו עוקרים את השורשים, מנקים אותם ושורפים, ומשנעשתה קלויה- היו מזקקים אותה עד שנעשית כעין מלח, ואותה היו מערבים עם מים ומכבסים.

מזקני תימן היית יכול לשמוע את הקשר בין טיפול במחלות עור לשימוש בסבונית בדרך אסוציאטיבית. כשם שהבורית מכבסת את הכתמים, כך בודאי פעולתה על גוף האדם. ובנשימה אחת הזכירו את הפסוק: "כי אם תכבסי לך בנתר ותרבי לך ברת נכתם עונך לפני" (ירמיהו ב' כ"ב).

כיצד היו משתמשים בסבונית השדה לריפוי מחלות עור?

היו נוטלים מעט שורשים ומניחים בתוך כליטר מים, משהים אותם במשך לילה, ואת מי המשרה היו מספיגים ברטיות ומשפשפים במקום הנגוע.

במי משרת השורשים היו גם משתמשים למקרה זיבת הלובן או מחלות מין אחרות הקשורות לפליטה וגינלית, על ידי הזלפתם באותו מקום.

עזרר קוצני

בפירות העזרר היו משתמשים נגד שלשול, וכשמצרפים לו את פירות שיזף מצוי- היה משמש כתרופה נגד סחרחורת. לדעת מרפא מסורתי, הבקיא בתרופות תימן, הצירוף של פרי השיזף הידוע בשם דוֹם והעזרר, מחזקים את הגוף וגורמים לאריכות ימים.

עירית גדולה

מפי ידידי ומדרכי יאיר הר-סיני הי"ד שמעתי, שבמחוזות אחדים בתימן היו משתמשים בשורשי עירית גדולה לטיפול בעוברי דרכים, שבאו ממסע או הולכים למקומות שונים, שבעקבות הליכתם התנפחו רגליהם, התבקעו, התקשו, נסדקו או שהעלו יבלות ואקזמה.

כיצד היו עושים?

היו עוקרים שורשים כעין אצבעות, מסירים את קליפתם החיצונה, חותכים אותם לחתיכות קטנות ומבשלים אותם במים למשך שעה ויותר; ובמי המשרה היו עושים אמבטיה לרגלים. על טיפול זה היו חוזרים מספר פעמים עד לשיפור.

טיפול זה היה יעיל ביותר.

עכובית הגלגל

עכובית הגלגל היא קוץ רב שנתי ממשפחת המורכבים. ניתן לזהות אותו ולהבדילו ע"י גוון הפרחים וצורת עריכתם. הפרחים צבעם צהוב-סגלגל והם פורחים בחודשים מרס-מאי. הפרחים ערוכים על קרקפות, הנישאות מראשי הגבעולים.

על פי המסורת זהו צמח "גלגל" המוזכר התנ"ך ובתהילים פרק פ"ג,י"ד: "אלהי שיתמו כגלגל כקש לפני רוח", כלומר עשה אותם כמו הצמח גלגל, שבעת הבשלת זרעיו הוא ניתק מן הקרקע בשלמות ומתגלגל ברוח.

הצמח הטרי ועליו הצעירים טעימים לחך ויכולים להוות מרכיב בסלט או להיאכל לבדם. השורשים- לאחר התקנתם הם טעימים. "אצל הפלאחים הערביים נחשבת העכובית לירק המאכל המשובח ביותר. עם רדת הגשמים הראשונים, כשעלי השושנה של הצמח מתחילים לצוץ מתוך האדמה, יוצא הפלאח אל השדה, עוקר את הצמח, ואת שורשו המעובה הוא מבשל עם בשר ובצל" (ניסים נרקיס, המדריך השלם לצמחי מרפא).

שימושיו הרפואיים:

חמי ז"ל היה מעריך מאוד את הצמח הזה, והיה מחשיב אותו כתרופה ראשונה במעלה למערכת העיכול. בתימן היו משתמשים בצמח לבעיות שונות של מערכת העיכול. אפשר לומר לכל סוג של מחלה פרט לשילשול.

לבחילות ולהקאות, לעצירות ולגזים, לצרבת ולחומציות היו נוטלים את הצמח בעודו רך עם רדת הגשמים הראשונים, והיו אוכלים אותו. בכל הצמח היו משתמשים, הן בזרעים והן בעלים או השורשים והגבעולים. כשהשתמשו בשאר חלקי הצמח, היו שולקים אותו ואח"כ שותים את המרתח.

הצמח גם היה נחשב כמרפא מחלות כבד. כיצד ידעו "לזהות" מחלות בכבד זהו סיפור בפני עצמו, שעליו תוכל לקרוא במבוא.

עלש מצוי

בעלש מצוי היו משתמשים להגברת התיאבון, לניקוי מערכות העיכול ולחיזוקה, לחומצות בקיבה ולחיזוק פעילות הכליות.

מתי החליטו המרפאים התימנים שצריכים לחזק את הכליות?

כאשר היה לחולה דלקת בדרכי השתן, המתבטאות ביציאה תכופה, בצריבה, בקשיים בהטלת שתן, בבריחת שתן, בכאבים עמומים או חדים בכליות, בירידה תכופה בפעילות המינית וכדומה- היו אומרים שאדם זה צריך ליטול מוצרים שמחזקים את הכליות, והיו נותנים לו כל מיני צמחים, שהמשובח שבהם הוא הזענגויל.

העולש בפי יהודי תימן מכונה עולשין כלשון המשנה, וגם הִנְדְבָּא בפי מקצת העם.

ער אציל

ער אציל, הידוע גם בשם עלי דפנה, היה נחשב יחד עם רוטה כמרכיב טיפולי בסיסי לכל בעיות הגב, הפרקים והשרירים, אצל מטפל ערבי שאזכירו להלן.

מפי זקן בא בימים דליתי, שבמחוז חביל היה ערבי כפרי, שהיה נחשב כמומחה לבעיות גב ופרקים, שרירים תפוסים, נפיחויות ברגלים ועוד מרעין בישין.

כל הנכנס אליו היה יוצא אדם חדש. לא היה ידוע במה היה משתמש כדי לרפאות את החולים. מה שכן היה ידוע, שהוא היה עושה "תַּהְבִּילֶה" (=מרחץ אדים) לחולה עם צמחים בלתי ידועים לו, מרכך את הגב והפרקים, ואח"כ לוקח עלי סרפד יבשים או טריים והיה חובט את גב, הירך או כל אבר אחר, ולבסוף הי מורח שמן שהיה עשוי מרוטה ומעוד צמח עגול בצבע זית או שחור, ונותן אבקה מוכנה משרפים שונים כמו מַסְטִיקָה לוּבַּן ועוד. הוא היה מבקש להרתיח כפית אבקה בתוך צ'יני קטן (כד קטן המכיל ככל הנראה כשלוש כוסות) ולשתות יום יום שלוש פעמים. לאחר כמה ימים האדם היה בריא וחדש עוד יותר ממה שהיה בעבר. "זה ראיתי במו עיני" הוסיף אותו זקן "ועל זה אני יכול להעיד".

אני חושב, הוסיף אותו זקן, שהם היו פרות אַלְעַ'אר, או אלעַ'רְעַ'ר.

כששאלתיו: באיזה צבע הם? השיב: צורתו מִתְלאל זֵיתוּן.

ללא ספק הצמח שממנו הפיק את השמן הטיפולי הוא ער אציל ולא ערער שצבעו כתום-אדום ועגול. שמן זה גם כיום ברפואה המודרנית משמש לטיפול בפרקים כואבים, כאבי גב, ראומטיזם ועוד, ואופן הכנתו היא זו אשר מעלה את דרגת האיכות שלו.

ערבה לבנה

מחמי הרב שלמה צפר ז"ל שמעתי מספר פעמים ש"ערבה" גימטריה "זרע", ואי לכך אשה שלא נפקדה היתה נוטלת עלים וענפים של ערבה, עושה מהם תה, ואותו שותה יום יום פעמיים ביום עד לתוצאות ברוכות. הטובים ביותר הם עלי ערבה שעשו בו שימוש מצוה בארבעת המינים בלולב, או בחיבוט הערבה מפני סגולתם.

בעלי ערבה השתמשו גם לבטן רכה, זאת אומרת נטיה לשלשול, וכן מי שסובל מהגרת שתן בלתי מספקת.

על פי מידע בלתי מאושש השתמשו בו גם כמרתח לטיפול באקזמות או בסדקים ברגלים. דרך טיפולית זו נמצאת יעילה מאוד לטיפול בתרכיז עלי ערבה וענפים לטיפול באקזמות של הידים והרגלים בצורת אמבט.

פיגם מצוי

בתימן כינו את הפיגם בשם "רוטא". הצמח שימש למטרות קוסמטיות וכסגולות הגנה מפני עין רעה ומרעין בישין. את הכלות והחתנים, היולדות והתינוקות היו מקשטים בצמח הפיגם על ידי נעיצתם בגורגוש ובדש הבגדים או היו נותנים להם לאחוז בצמח, כדי שלא ישלוט בהם עין הרע, והרוחות רעות ירחקו מהם.

ברוטה היו משתמשים גם לבשמים והבדלה וכן להצהלת הפנים על ידי סחיטת המוהל ומריחתו על הפנים.

לעינים מטושטשות היו סוחטים זרעים, ואותו היו מטפטפים לעינים (עפ"י יחיא אקצע') או היו נוטלים מעט מי פלורגניום ריחני ומעט מי רוטא, מערבים, ומעסים קלות את שמורות העין, ויש גם שמטפטפים.

תרופה זו יעילה מאוד להרפית שמורות העינים ולמיקוד הראיה.

השדאב היה פופולרי מאוד לטיפול בכאבי אוזנים של ילדים קטנים. ילדים שסבלו מכאבי אוזנים- היו נוטלות אמהותיהם שדאב ולזאב ומרתיחות אותם במעט שמן, ואת השמן הזה בעוד הוא מעט חם היו מטפטפות לאוזן, בכל פעם שתים עד שלוש טיפות. טיפול זה היה יעיל.

במקרה של כאבי ראש היו נוטלים ענפים, עלים ופרחים, חותכים אותם לחתיכות קטנות, שמים אותם ברטיות, ומצמידים למצח. יש שהיו נוטלים מעט שמן שדאב והיו מעסים בעדינות את הצדעים עד להקלה.

מקדמא דנא שמן זה היה משמש לעיסוי גב ומפרקים כדי להרחיק מהם את הכאבים. שמן זה היה ראשון במעלה לטיפול בהתקררות.

במקרים של הרעלות קיבה, הרופאים המסורתיים היו משתמשים בעלי שדאב רתוחים לטיפול.

פְּלַרְגוֹנְיוּם ריחני

הצמח פלרגוניום היה חביב מאוד בעיני יהודי תימן. הם היו מכנים אותו בשם עוּטְרָה. בתימן היתה תעשיה להכנת בושם ריחני ממנו, שבו היו משתמשים גם למטרות רפואיות.

שימושיו הרפואיים:

עלי פלרגונים מעורבים בפיגם, אזוב, כורכום ומלח היו משמשים בקרב יהודי תימן לטיפול בדלקת הרחם וחום גבוה (ניסים קריספיל, המדריך השלם לצמחי מרפא).

מי פלרגונים וורדים היה משמש כרטיה לדלקות עינים ע"י הנחתם על שמורות העין. היו משתמשים בו גם למטרות קוסמטיות. בו היו משתמשים לנקות הפנים מכתמים ולרחיצת שיער כדי לחזקו ולהבריקו. נשות תימן במחוזות שונים היו מאמינות , שמי הגרניום גורם להברקת השיער ולהחלקתו, ויש שהיו מערבבות אותו עם עלי הדס ואשחר על מנת למנוע את המשך הלבנת השיער.

נשים שרצו להרחיק מעצמן את ריח הפה, היו מגרגרות בו מספר פעמים ופולטות, ואח"כ לועסות כפתורי צפורן או קנמון.

פואה מצויה – RUBIA TIKTURA

סגולותיה הרפואיות של הפואה

הפעם נקדיש את מאמרנו אודות צמח הפואה המכונה בפי יהודי תימן ובפי, להבדיל בין טמא לטהור, הערביים, פֻוָה. עיקר התיחסותי הוא לצמח פואה מצויה הנקרא בלטינית RUBIA TENUIFOLIA , ולא לפואת הצבעים המכונה RUBIA TIKTURA , אשר גם היא בדומה לפואה מצויה, יש בה סגולות מרפא כמעט דומות, אלא שבכל הקשור לפוריות היא חלשה, כל זאת בהמשך.

תיאור הצמח:

מטפס רב שנתי ממשפחת הפואתיים, בעל פרחים שצבעם ירוק-צהבהב, הערוכים בתפרחות קצרות, ויוצאות מחיקי העלים. פריו- ענבה כדורית קטנה, המשחירה לעת הבשלתה. הוא גדל בכל ימות השנה באזורי הגליל, הגולן, החרמון, הכרמל, ובמיוחד בחורשים שמבדילים בין הגליל התחתון לעליון. עליו גלדניים, משוננים בשפתם ומסתיימים בחוד קצר.

פולקלור ומסורת

מקדמא דנא גידלו צמח זה כגידול חקלאי על מנת להשתמש בשרשיו לצבע, ולהשתמש בפירותיו למטרות שונות. יעידו על כך המשניות במסכת שביעית פ"ז משנה ב' ובפ"ה משנה ד', ששם מדבר אודות צמח זה לענין שביעית, אם נוהג בו דין שביעית אם לאו, וכיצד עוקרים את הצמח הזה ומשתמשים בו בשביעית למטרות שונות; והמשנה במסכת שבת פ"ט משנה ה' לענין שיעור הוצאה מרשות לרשות כדי להתחייב בשוגג קרבן חטאת ובמזיד מיתה: "איסטיס ופואה כדי לצבוע בהם בגד קטן". בצמח זה השתמשו גם כקמיע וכסגולה, וככל הנראה נגד מחלת הנפילה. זכר למסורת זו נראה בדברי הרמב"ם בפרקי משה מאמר כ"ב דף 270 "שורש פאוניה (=פואה, ראה בביאור שמות הרפואה להרמב"ם אות פ' 304) אם יקשר בדבר ויתלה על צוארו של הנער הנכפה יבריאהו וכבר ניסו זה ובחנהו".

הרמב"ם החשיב מאוד את הפואה, וראה בה סם חם מהסמים החמים ביותר (ראה מאמר כ"א עמוד 255).

הפואה עשירה מאוד בסידן ובהמרצת העצמות לייצור כדורי דם אדומות, זאת אומרת טובה היא נגד אנמיה וחיזוק העצמות וכן נגד אוסטיאופרוזיס. הפואה מכילה כ40%- סידן, ומספיקה כמות של 1.5 גרם ליום בכדי להיות בטוחים, שקבלנו את המנה היומית. הקליטה שלה היא גבוהה במיוחד, ועל כך יעידו עצמותיהם של כת האיסיים שנמצאו במערות קומראן והיו צבועות באדום, מפני שהשתמשו בצמח זה כדי לחזק את עצמותיהם.

יהודי תימן השתמשו בצמח זה למטרת פוריות, מעיד על כך יחיא אקצ'אע, שהיטיב להכיר את הריפוי בתימן, במיוחד בעירו צנעא, בספרו "מדע הריפוי בתימן" דף ל"ג אות נ': "נשים שאין מקבלות הריון, לא מתעברות, ויש שרשים של עץ באדמה וקוראים לשרשים בערבית פֻּוָה, וממנה משתמשים לצבוע כל מיני אריג צובע אדום על אש ומים מבשלים וצובעים, לכן האשה שמעוניינת לקבל הריון משתמשת במים של הפוה עם חמאת בקר, מערבבת יחד ושותה כמה פעמים בבוקר לפני האוכל וזה מועיל".

מידע זה, שהוא לא יסולא בפז, אמת ויציב, והוא יעיל ביותר, כפי שהעידה אחת האחיות בפתח תקוה שהשתמשה לצורך פוריות בצמח זה ובקליפת ערבה, לחמי היקר הרב שלמה צפר ז"ל. חמי הביא את דברי יחיא אלאקצע בספרו "רפואות תימן", והוא הגביל את השימוש רק לתקופת הוסת עד ליום הטבילה, שזה בד"כ תקופת הביוץ.

הוא מביא בספרו, שבצמח זה השתמשו למניעת כאבי וסת ולתקופת הבלות. הוא מציע להשתמש בשיעור שתי כוסות ליום. הוא מוסיף: "ויהיו רגועים כי זה החומר מרגיע, ומי ששותה מזה התמצית יהא במצב רוח מרומם, זהו שקבלתי מכמה זקנים וזקנות מזקני תימן הי"ו וכמבואר לעיל".

נשים חיוורות, שנראות אנמיות, היו מציעים להן להשתמש כתה מצמח זה על מנת להשיב את הסומק הטבעי ללחיים. בפי זקני תימן הכפריים, היה שגור "אַלְפֻוָה ביזיד אלדם"- הפואה מרבה את הדם.

מסורת זו- ללא ספק יש לה ערך אמיתי ומדעי. גם כיום ברפואת הצמחים משתמשים ברוביה טיקטורה נגד אנמיה. ככל הנראה ריבוי הסידן שבו עם הברזל וחומרים בלתי מזוהים ראויים להצטרף על מנת לפעול נגד אנמיה.

בקליניקה שלנו ניסינו מספר רב של פעמים להשתמש בפואה נגד אנמיה, ותמיד היתה הצלחה גדולה. AENEMIDAN- התרופה הפיטו הומיאופתית של קליניקה "מאור הטבע" עשויה על בסיס פואה.

RUBIATIKTURA בפוטנציה של D3 או CH3 עם צמחים אחרים עושה נפלאות בריפוי מחלת הנפילה ובהקלה רבה במקרה של פרקינסון, כמובן עם מספר מרכיבים אחרים.

בצמח הפואה השתמשו בתימן גם למטרות קוסמטיות וגם לצביעת בגדים, בנוסף לתרופות הנ"ל.

צמח הצבר בין יהודי תימן

הצבר, על אף מוצאו באמריקה, מצא את דרכו בכל חבל המזרח התיכון, ואף לתימן הנחשלת הגיע. בפירות הצבר לא נעשה שימוש רב בקרב יהודי תימן, על אף שהוא חביב עלינו, אנו ילידי ארץ ישראל.

בתימן השתמשו בפרקי השיח הבשרניים לטיפול בכאבי גב. יחיא אקצ'ע בספרו "מדע הריפוי בתימן" מספר, שאת פרקי השיח היו מנקים מקוצים, חותכים מספר חתכים לרוחב הפרק, מחממים על האש עד שנתרכך, שמים על גב הסובל, ואחר מספר דקות חובשים.

בדרך שונה אך קרובה היה משתמש ערבי אחד בתימן, שיצא לו שם של מומחה בריפוי כאבי גב. זהו תוכן הריפוי: את החולה היה משכיב אותו ערבי באוהל חמים, נוטל אגודות של סרפד קוצני , וחובט בהן על גב החולה ועל אזור המפרקים; מורח במהירות רבה תוך כדי עיסוי מהיר שמן שדאב (=רוטא) כשהוא מחומם מעט; משהה את החולה בתוך האוהל למספר דקות כאשר הוא מכוסה, ותוך כדי שהוא מוודא שהאוהל סגור מכל פינותיו כדי שלא יתקרר ומחלתו לא תגבר; אח"כ היה מניח את עלי הצבר על הגב תוך כדי חבישה.

שיטת טיפול זו היתה יעילה מאוד, וכמדומה שלא היה יוצא שום מטופל מבלי לחוש בריפוי, אם מעט ואם הרבה.

יהודי תימן היו עושים שימוש גם בג'לטין של הצבר. עיקר השימוש היה למחלת הגזזת. כיום אנו יודעים שג'לטין זה יעיל מאוד לטיפול בעצירות ולהמרצת פעולת מיעים.

לא ניתן להבין את סוד פעולת הג'לטין על המעים, בזמן שהפרי עצמו גורם לעצירות קשה עד כדי חסימת מעים, אך זו עובדה.

אכילת תמרים וג'לטין זה על קיבה ריקה, ואח"כ שתית גביע יוגורט עיזים, פועל ישועות אף על עצירות קשה וכרונית. הכמות הרצויה היא שתי כפות ג'לטין. על מנת לקבל ג'לטין זה עליך לחשוף את תוכנו הבשרני, למעוך אותו ולקבל ג'לטין טרי. עם ג'לטין זה יכול אתה להשתמש גם למקרים של כויות שמש או כויות רגילות, פצעים עם מוגלה, עור מודלק, ובשימוש פנימי להקלה על טחורים.

צלף קוצני

הצלף הוא שיח קוצני, שגובהו 1-2 מטרים, בעל עלים עגולים בשרניים ומכוסה שעוה, שמחיקם נישאים קוצים מעוקלים. תקופת הפריחה היא באמצע חודש ניסן. בצלף מבחינים בשלוש חלקים עיקריים, המשמשים למאכל והם: תימורות, אביונות וקפרס. במסכת מעשרות ישנה מחלוקת לענין מעשרות, אם כל החלקים הללו מתעשרים, על אף שמבחינה בוטאנית התימורות והקפרס אינם פרי. "רבי אלעזר אומר: הצלף מתעשר תימורות אביונות וקרפס, רבי עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות מפני שהן פרי". (מעשרות פרק ד' משנה א').

תימורות הם ענפיו הצעירים של הצלף, המלבלבים באביב, ועיקר שימושם היה בעבר וגם בין ערביי ארץ ישראל הכפריים בתיבול מוצרי חלב, חמאה ולבן. הטעם העדין בחריפותו גורם להדגשת הטעמים של מוצרי החלב. התימורות מכונות בפי ערביי ארץ ישראל לַבְּלוּב אֶל קַבָּר.

האביונות הם פירות הצלף, ומכונות בפי ערביי ארץ ישראל חָבּ אֶל קַבָּר. ערביי ארץ ישראל לא השתמשו בזה, פרט לשימושים רפואיים, ואילו יהודי עדות המזרח פרט ליהודי תימן השתמשו בהם גם לאכילה. ככל הנראה, שימוש זה ממשיך את המסורת המקובלת על ידי אבותינו התנאים והאמוראים.

הקפריסין הם פקעי הפרחים הסגורים.

הן האביונות והן הקפריסין טעמן מריר, ולצורך הפגת מרירותם השרו אותם במים ובמלח או בחומץ. ככל הנראה עיקר השימוש היה בקפריסין, ולצורך זה גדלוהו כגידול חקלאי. הראיה לכך הוא המשפט "והרי צלף דנטעי אינשי אדעתא דפרחא".

בתימן לא השתמשו כלל בצלף לאכילה, ועיקר שימושו היה לרפואה.

יהודי תימן כינו את הצמח בשם "כַּבָּר" בדומה לערבים שכינו את הצמח בשם "כֻּבָּר". שם זה הוא שיבוש השם הלטיני CEPERS והשם האנגלי CAPER. טעות זו נובעת מאחר שהערבים אינם יכולים להגות את האות פ"א כתקנה. כינוי אחר לצלף הוא לַצַ'ף, השומר את השם צלף.

עיקר שימושו הרפואי בתימן היה נגד כאבי שינים. אדם שהיה חש בשיניו, היו לוקחים ענף של צלף, שורפים אותו ונותנים לסובל לשאוף את העשן תוך כדי התמקדות על מקום הכאב, ואחר כמה שאיפות היה יורק הסובל את העשן, ואח"כ חוזר על סגנון זה שוב ושוב עד שהיו שיניו מתרפאות ומתחזקות. כך סיפר לי מורי חמי הרב שלמה צפר ז"ל, והוא העיד שהוא ראה במו עיניו את הטיפול הזה בבית אביו.

שיטה אחרת לריפוי כאבי שינים היתה בלעיסת עלי הצלף או בגירגור חומץ בן יין, שהושרה בו הצלף.

עוד שימוש חשוב שנעשה בתימן הוא לחיזוק כח גברא. העיד לי יהודי זקן, שהגיע לגיל שמונים שהוא עדין בשיא אונו, כיון שהוא השתמש בצלף באופן קבוע מאז שנות העמידה שלו. כששאלתי אותו כיצד עשה זאת, הוא מאן בכל עוז להשיב לי. אחר שיכנועים רבים ודברים המתקבלים על הלב פתח לי את סגור ליבו תוך כדי בקשה שלא אגלה לאף אחד את הסוד שמתגלגל במשפחתו במסורת.

כשתמהתי על בקשתו, וכמוכיח בשער הוכחתי אותו, על כך שהוא מונע טוב מאחיו ובני עמו ובכך חוטא לה', כיון שמידע זה יקבר עמו במותו, הסכים לומר לי את סודו ולפרסמו. בכל יום ויום מאז פריחת הקפריסין (הפרח היפה של הצלף) הוא ממסמס בידיו ומשפשף את הפרח, וכשאין פרח אז את לבלוב הצלף באזור התחתון של עמוד השדרה, בפי הטבעת ובאותו מקום, ובתקופת החורף; כאשר הצלף נעלם, הוא משתמש בשמן שבשל בו עלי צלף, ושמר אותו באותו אופן.

הוא הזהיר שאין להשהות את העלים והפרח זמן רב באזורים אלו, כיון שהם עלולים לגרום לכעין כויה.

השימוש החשוב ביותר שקבלתי הוא לחיזוק הברכים והסחוסים.

יהודי זקן בן שבעים, שראיתי אותו עומד על ברכיו מבלי להראות שום סימני זקנה ספר לי, שבכל יום הוא מושח שמן שמעובד עם צלף וצמחים אחרים את אזור הברכיים והגב התחתון, ועד היום אינו סובל משום כאבים ומיחושים, לא בברכיו ולא בגבו.

כיצד הוא מכין שמן זה?

הוא קוטף פרחים ועלים של צלף, דוחס אותם לתוך צנצנת, ואח"כ ממלא את הצנצנת שמן זית מאיכות טובה ושם אותו לנגד השמש למשך שבועים, מנער אותו בכל יום, ואח"כ מסנן ושומר את השמן לעת הצורך.

כדרך זו עושה גם עם צמח ההדס וגם עם צמח הרוטא. משלושתם הוא מכין שמן, ומחשתמש בכל יום, במיוחד אחר מקלחת חמה.

הסבר מענין נתן לי יהודי זה: "אחר מקלחת איבריך רופפים, העצמות מתרחבות, והשמן שאתה מחדיר נכנס ישירות לתוך העצמות, כעין מה שאמר הכתוב 'וכשמן בעצמותיו'".

פָרָג אַגָסָנִי

בפרג אגסני, המכונה בפי יהודי תימן "כִשְכאש" או "אַבּוּ אָ-נוּם", הידוע כמקור לאופיום, היו משתמשים לריפוי שעלת. היו נוטלים זרעי פרג, מרתיחים אותו בחלב ושותים אותו. טיפול זה היה יעיל. יהודי עדן היו משתמשים בו לטיפול בסינוסיטיס ע"י לעיסת השורש, להבאת שינה לתינוק ע"י הנחתו תחת הראש, ולהשחרת השיער וחיזוקו ע"י סחיטת מימיו ועירובם בשמן זית. הסגולה להבאת שינה לתינוק היתה מדהימה ביעילותה. לפי עדות יהודי עדן ולפי עדותו של הרב יוסף ישועה עדני בספרו "נחלת יוסף" היתה השינה תוקפת את התינוק מיידית.

צפצפה מכסיפה

נסים קריספיל מספר, שיהודי תימן משתמשים בתערובת של עלי אקליפטוס וצפצפה לטיפול בעקרות. מידע זה לא אומת. יתכן שיהודי תימן הראשונים, שהגיעו בשנת תרמ"ב, ובניהם אחריהם עשו שימוש זה.

צתרה ורדה

הצתרה היתה מכונה בשם "זַעְתַּר רוֹמִי" או "זעתר אַל-חַמִיר", והיתה משמשת כתבלין. היו מכינים ממנו תה לטיפול בכאבי בטן, להרגעת העצבים, לפתיחת מערכת הנשימה, לכאבים בלב ולחיזוק מערכת החיסון.

ככל הנראה, המקור לשימוש בצתרה כתרופה לכאבים בלב מקורה בדברי חז"ל מסכת עבודה זרה כ"ט ע"א: "אמר רב אבא: אסמכתא דלבא מאי אסוותא? מיותי כמונא, כרוויא, וניניא, ואגדנה, וציתרי, ואברתא ללבה בחמרא. וסימנך: ויין ישמח לבב אנוש".

קורנית מקורקפת

בקרב יהודי תימן הילכה מסורת, ששתית מירתח קורנית מחזקת את הלב. סקרים שנערכו אודות הצמח מלמדים על תוצאות טובות לטיפול במחלות לב שונות.

הצמח היה משמש כעזרה ראשונה לטיפול בכאבי שינים חריפים. לצורך זה היו לועסים את עלי הצמח כפי שלעסו קאת, והיו פולטים את השארית.

דן פלביץ' וזהרה יניב בספרם "צמחי המרפא של ארץ ישראל" מספרים, שבעלים הכתושים היו משתמשים לטיפול בכוויות ולשיכוך כאבי עקיצת עקרב. מרתח מעלי קורנית היה מומלץ לשטיפת הרחם ולריפוי דלקות. בעלים ראו סגולות מרפא לשיעול, להצטננות, להסדרת הנשימה ולריפוי תחלואי מערכת העיכול.

הצמח היה משמש גם לריפוי כאבים ברגלים.

כיצד היו עושים? "לוקחים קצת עלים ושוחקים אותם היטב ומערבים בין זה שמן זית ומלח, ומורחים על המקום הכואב, ולפעמים עושים כמו תחבושות אם יש נפיחות ברגלים או בחלקי הגוף, וחובשים המקום עם העלים בתוספת שמן וקצת מלח, ומשאירים למשך כמה שעות אם זה ביום, ואם זה בלילה אפשר להשאיר התחבושת כל הלילה, והכאב יוסר, ותראה פלאות". (רפואות תימן ח"ב ערך קורנית)

קַחְוָן מצוי

יהודי תימן כינוהו בשם אַקַחְוואן. בקרקפות הצמח עשו שימוש לשטיפת הפה ולריפוי דלקות בחלל הפה, חניכים או התנפחות בו. היה משמש גם כאמצעי להגרת השתן ולריפוי דלקות בכליות, ולדעתם שימוש מתמיד ורב בו יפה להרחקת אבנים בדרכי השתן או הכליות. היה נחשב כצמח שמחזק את המח, מרגיע עצבים, נוגד כאבי ראש וסחרחורות, מחזק את הזכרון ומחדד את השכל.

רִבַּס המדבר

בשורש רבס המדבר, שכינוהו יהודי תימן בשם "ראוונד", עשו שימוש לריפוי דלקת ושטפי דם בריאה, להסדרת הנשימה, להסדרת פעולת הכליות ולהמסת אבני כליה על ידי בישול שורשים במים וסינונם. שתית שלוש כוסות מירתח ביום היה נחשב כמספיק לריפוי מחלות אלו. באותו אופן היו משתמשים לטיפול בטחול, אלא שהדרך היתה גם בשימוש חיצוני ע"י הנחת רטיות על מקום הטחול.

כשהיו אנשים מתלונים על עיכול רפוי, שהיה גורם לגזים, אוכל "תקוע" ורפיון בסוגרי הקיבה והחלחולת, היו מרפאים המסורתיים מציעים לו טיפול יעיל, שיפה הוא גם כיום, וכדאי לאמץ אותו. יש ליטול שורשים ולבשל אותם במשך כשעה, ואח"כ להוסיף חומץ יין ולשתות בכל יום כחצי כוס שלוש פעמים ביום. בדרך זו היו מטפלים גם בשטפי דם פנימיים.

ריסוק ריבס, פיזור חינה בתוכו ועירוב חומץ- היה משמש כרטיה לריפוי גרב או עור סדוק ומבוקע מחמת הליכה.

רְגֵלַת הגינה

רגלת הגינה היה מכונה בפי יהודי תימן רִיגְ'לֵה, והיה משמש כירק חי לאכילה או בתוך סלט. טעמו הוא חמצמץ ועדין, והיה נחשב כצמח חשוב לריפוי וניקוי דרכי השתן.

יש שהיו משתמשים בו לכאבי שינים או דימום בחניכיים על ידי לעיסת העלים ופליטתם. הוא היה נחשב כצמח מרפא, שמזקק את הדם וממית תולעים שבמעים.

דרך טיפול יעילה בגרדת נעשה על ידי סחיטת מוהל הצמח מהגבעול והעלים, ערובן בלַבַּנה של עיזים ומריחתם על הגוף. דרך זו היתה משמשת גם לטיפול בפטריות, אלא שיהודי תימן לא ידעו לכנות אותו בשמו וכינוהו בשם כולל גרדת.

רוזמרין רפואי

הרוזמרין הרפואי נחשב בעיני יהודי תימן כצמח מזקק ומזכך את הדם, מנקה את הכליות ודרכי השתן, מחזק את הלב וטוב לשיפור הזיכרון והפעילות המוחית.

במקרה של נפיחות בגוף או מיימת היו נוטלים ענפי רוזמרין, קוצצים אותם דק ומבשלים אותם במשך שעה עם שעורים. שילוב זה לדעתם, אם מתמידים בו, מסיר את הנפיחות או את המיימת.

ריחאן מצוי

ריחן מצוי היה מכונה בפי יהודי תימן רַיְחַאן, והוא היה חביב עליהם מאוד. בו ברכו ברכת הבשמים בהבדלה. הוא היה מתלווה אליהם בערבי שבתות בבתי כנסת. בהרחתו היו מפיגים את מעוקת הצום ביום הכיפורים, ובשעת שמחה בין בברית ובין בשמחת חתן וכלה הוא היה מככב.

עיקר השימוש בתימן היה בריחאן תימני, המכונה ריחאן צנעני, שעליו היו קטנים, עגולים ויפים, ומוציא מתוכו שבולת, שריחה חזק יותר ומיוחד יותר מהריחאן המצוי. יהודי תימן החשיבוהו כצמח שעל ידי הרחתו ניתן לחדד את השכל, להרגיע את העצבים ולחזק את הזיכרון.

השימוש הרפואי שנעשה בו היה על ידי ערובו עם צמחים אחרים.

לחיזוק השינים היו לוקחים צימוקים, עפצים, מנטה, שום ועלים של ריחאן, כותשים אותם ביחד, מערבים עם מעט חומץ ושוטפים את השינים שתי פעמים והשינים מתחזקות. (ע"פ עדותו של יחיא אקצ'ע)

לריפוי מחלות עור שונות ואקזמה היו כותשים שום, חינה וריחן ומערבים אותם עם מי נרגילה, עושים אותו כעין משחה ומורחים. (ע"פ עדותו של יחיא אקצ'ע)

שַבָּר לבן

יהודי תימן כינו את הבר בשם חרמל. בו השתמשו למטרות רפואיות אלו:

1.במקרה שיש נפיחות בכבד היו נוטלים חרמל, מרתיחים אותו ושותים מספר פעמים עד שמתרפא. (יחיא אקצ'ע)

2.כשיש כאב בארכובות, היו כותשים אותו, מערבבים עם חמאת בקר, מחממים אותם ביחד ושמים אותם בתוך תחבושת בעודו חם שבע פעמים, וזה מועיל ומרפא. (יחיא אקצ'ע)

3.לשיכוך כאבי שינים היו כותשים זרעים, מניחים על השן הכואבת ומהדקים אותו בפיהם.

שחלים תרבותיים

שחלים תרבותיים מכונים בפי יהודי תימן חִלְף או חַבּ אַרַשַאד, והיו משמשים לאכילה כירקות חיים בפני עצמם או בתוך סלט, כדרך שהשתמשו בהם אבותינו מלפנים. צמח זה מוזכר במשנה כצמח שגידולו היה חשוב, ואי לכך חכמים אומרים: "אין מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגר בלבד" (מסכת מעשרות פ"ד משנה ה').

מכאן משמע, שהשחליים הוא צמח בפני עצמו, ואינו זהה עם הגרגר. את הגרגר רגילים לזהות עם בן חרדל. שני הצמחים היו חשובים כירק, ושניהם היו משמשים לריפוי עינים. חשיבותם של השחלים אינה מוטלת בספק. יעיד על כך הכתוב: "כפר שחלים שהיה בהר המלך שהיתה פרנסתן מן שחלים" (גיטין נ"ז ע"א).

צמח זה היה נחשב כמפיג שכרות, אי לכך היו יהודים בתימן, כאשר הלכו להתארח בשמחות של חברם, היו נוטלים אתם את מאכלם כפי מנהג יהודי תימן בתימן, כדי שלא להטריח על בעל הבית או לביישו, אם אין לו מספיק תקרובת. הם היו לוקחים עם הערק שהיה נלווה אליהם לג'עלה גם רַשַד על מנת לאוכלו תדיר, כדי שלא יבואו לידי שכרות, אם ישתו למעלה מהמותר. השימוש ברשד למטרה זו היה נהוג במיוחד בין יהודי רדאע. השימוש בשחלים נעשה גם על מנת להגביר את התיאבון ולחזק את הגוף. המבוגרים, שהזרע אצלם היה מועט, היו משתמשים בו למטרה זו לחיזוק כח גברא. עיקר השימוש היה בזרעים.

למעשה השימושים הללו הם עתיקים. להגברת התיאבון כבר השתמשו בו חז"ל, יעיד על כך "שחלים שטרפן מערב שבת נותן לתוכו חומץ ושמן" (תוספתא שבת י"ד, י"ג). יתכן, שהם סברו שצמח זה אכן מחזק את הגוף, ולכן עשו בו שימוש רב.

יהודי תימן השתמשו בו גם לריפוי דרכי השתן והכליות מקדמא דנא. כתבים רפואיים קדמונים מבית מדרשם של יהודי תימן מספרים על כך.

השתמשו בו גם להסרת כאבים בכבד על ידי אכילתו בתדירות גדולה ובכמות רבה. למטרה זו השתמשו בצמחים.

יש שהיו משתמשים בו להסרת כיח וליחה צמיגה, שהצטברה במערכת הנשימה, בעיקר בקנה והסימפונות. למטרה זו היו נוטלים כפית זרעים, כותשים אותה, מרתיחים אותה למשך כ10- דקות ושותים. תרופה זו היתה יעילה.

מלפנים היו משתמשים בצמח לריפוי דלקות עינים ולחיזוק הראיה, אלא שבדורות האחרונים כמעט ונפסק שימוש זה. שמועה זו שזקני תימן אמתוה לא ידעו לומר כיצד עשו שימוש בה, וככל הנראה היתה בדרך שהשתמש בה אותו זקן, שעליו מספר חמי הרב שלמה צפר ז"ל בספרו רפואות תימן ח"ב עמ' 198: "וגם סיפר לי זקן אחד בשם סעיד צאלח מרחום ז"ל, שגם זרעיהם של שלחים טובים מאוד לריפוי עינים, ואם יש כאב בעינים לוקחים כמה זרעים ושוחקים אותם בכלי נקי ויכחול העינים כמה פעמים ביום ויתרפא במשך כמה ימים. הוא גורם להרבה דמעות בגין חריפותו, וזוהי התועלת המרובה שבסגולת השחליים, שהוא מנקה את העינים, והדמעות יוצאות מהם שכוחלים אותם באבקת הרשד".

שטה סלילנית

תיאור הצמח ותולדתו

השיטה הסלילנית הינה עץ קוצני בגובה 4-6 מטר ממשפחת המימוסיים, הגדלה בארץ בערוצי נחלים ובמניפות סחף, בערבה, בנגב הדרומי עד סואץ.

מקור השם העברי "שטה" הוא מצרי. המצרים כינוהו בשם "שונט" ושם זה בגלגולים שונים הפך לשוניטא. לדעת מאנדלקורן בקונקורדנציה שלו לתנ"ך, הדגש החזק של המילה "שיטה" באות ט' היא להשלמת האות נון החסרה כדוגמת "חטה" במקום חינטא, השם ארמי-סורי שהיה לו. ע"פ המקובל, צמח זה הוא עץ השיטה ששימש חומר גלם לבנית המשכן וכליו על ידי בצלאל ואהליהב למטה דן, המכונים "חכמי לב", כלומר בעלי מלאכה מדופלמים.

לדעת חז"ל במדרש תנחומא פרשת תרומה ט', "יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים. אמר להם: בני, עתידים אתם להיגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם, משאתם נגאלים עשו לי משכן. אלא עמדו ונטעו ארזים. בשעה שיאמר לכם לעשות משכן, והארזים מצוין בידכם. מיד עשו כשאמר להם אביהם עמדו ונטעו ארזים".

עץ השיטה הוא עץ מקודש בעיני הבדואי, לפי שממנו מתקין כלים ומתקנים המשמשים אותו בנדודיו, וצורך בנית האוהל. כאשר הבדואי זקוק לעצים לצורך קיומו, הוא לא ישתמש בעליו, בזרדיו , בשרביטיו ובענפיו הדקים של עץ השיטה אלא יכתת רגליו עד למרחק גדול כדי לקושש עצים. כל זאת, מפני ששימוש בעצי השטה יגרום לחסר במשך הזמן, וזה יתן את אותותיו בחייו.

בימות הקיץ החמים מפרישה השטה מגזעיה שרף, אשר בעת מגעו עם האויר צבעו הופך להיות חום. השרף מכונה בלשון יהודי תימן בשם "צ'מע" או "צ'מע ערבי" ובו היו משתמשים לצרכים רפואיים.

שימושיו הרפואיים:

הצ'מע המכונה גם בשם "אקקיא", שהוא שיבוש השם הלטיני "אקציא", היה נחשב כיעיל מאוד לטיפול בשינים מתנדנדות ובדימום בחניכיים. כל מה שעליך לעשות על מנת לטפל במחלות אלו הוא ללעוס וללעוס עד ששיניך מתחזקות. טיפול זה רווח גם בין ערביי המדבר. שימוש רפואי אחר למטרה זו: היו כותשים את השרף עם מספר צמחים, שביניהם היה ריחן, מערבבים אותם עם חומץ ומגרגרים מספר פעמים עד לקבלת תוצאות רצויות.

במרתח השרף בריכוז גבוה היו שוטפים פצעים, על מנת שלא יזדהמו, ואתו היו מחישים את איחויו ורפואתו.

מרתח השרף כשהוא מדולל היה נחשב כמחזק את הראיה וכמרגיע עינים מאומצות. הטיפול היה במי שרף חמימים, ששטפו את שמורות העינים.

לעיסת הצ'מע במקומות שונים היה משמש לחיזוק רחם האשה, ובמיוחד זו שיש לה נטיה להפיל.

מי השרף ותערובת מי שרפים אחרים בעודם חמים היו נחשבים כתרופה טובה לכאבי גב של נשים בהריון או שסובלות מכאבים ברחם. את המים היו מערבים באבקת שרפים ואותם היו מדביקים בגב התחתון ובאזור הכליות במשך לילה ובבקר היו רוחצים את הדבק.

נסים קריספיל מספר, שהצמח כשהיה מעורב בחלמון ביצה היה משמש לטיפול יעיל בדרך של רטיות. שימוש זה אינו זכור לשום תימני זקן, אלא שחזקה על ניסים קריספיל שלא יאמר דברים שלא ראה או שמע את מהימנותם.

לטיפול בטחורים היו כותשים שרף, מערבים אותו בסמנה ומורחים אותו בטחורים על מנת לכוף אותם. במקרה של טחורים חזקים, היו מערבבים בשרף תמצית רוטא ("שדאב") וחמאה. טיפול זה יעיל.

אגוז מוסקט

תאורו:

פריו העגול של העץ "מיריסטיקה פרגרנס", המורכב מקליפה וגרעין. מאגוז המוסקט מפיקים שני מיני תבלינים: מייס, העשוי מקליפת האגוז ומשווק בצורת אבקה בגוון צהוב-חום או בצורת חתיכות קרניות ושדירות בגוון חום-אדום; וראשי בשמים, שהוא פנים האגוז וצבעו אפור-חום.

ריחם ארומטי וחזק, וטעמם כשהם בפני עצמם מריר ותפל.

בתימן השתמשו בקליפת האגוז המכיל בממוצע 7% שמן ארומטי נדיף, הנמצא בתוך הורידים החומים שעל הקליפה.

שימושיו הרפואיים:

בתימן השתמשו בו לטיפול בשיהוק שנגרם ע"י אכילת יתר או על ידי ושט מלוכלכת, או נגד עיכול חלש עם נטיה מובהקת לגאזים, העולים כלפי מעלה לכיוון הלב, וכן לחיזוק המוח, לחיזוק כח גברא בצרוף תבלינים אחרים ולריבוי הזרע.

יש שהשתמשו בו עם זענגויל, קינמון, צפורן וקרדמון נגד כאבי ראש ונגד צינון.

כל השימושים הללו, יעילותם מוכחת וכדאי להשתמש בהם למטרות אלו גם היום.

אזהרה:

האגוז מכיל מיריסטיצין- רעלן הגורם לכאבי ראש, גירוי העצבים המוטוריים, עוויתות, בחילות ואלרגיות, כשהוא נאכל בכמות גדולה. בני אדם שהורעלו ממריסטיצין מתהלכים כשיכורים. אי לכך יש להשתמש בו בתבונה ובכמות מדודה. השימוש הרצוי הוא קורט תבלין עד ארבע פעמים ביום. האגוז מכיל גם פנולים, ואי לכך ילדים- עליהם להימנע מהם במידת האפשר. רצוי מאוד לא להשתמש בו במקרים של עצבים מגורים.

הערה:

אופן השימוש באגוז מוסקט מתאים לדברי הרמב"ם, שהיה רופא מעולה שהתרחק מכל "הסגולות" הבלתי בדוקות ובחן את הדברים בצורה מציאותית. הרמב"ם כותב בשם הרופא הערבי אל-תמימי, שהאגוז כשהוא מעורב בדבש דבורים ובזנגעויל, מועיל לזקנים, למצוננים ולכאבי פרקים. הוא מחזק את הקיבה והלב, מעורר התאוה ועוזר למשגל. בתימן לא ידוע לי שהשתמשו בו לכאבי פרקים.

רבי שמואל בן ישועה עדני בספרו "נחלת יוסף" כותב: "אגוז מוסקט יעיל מאוד למי שנפסק זרעו ונתרפה גידו (=אבר המין). וכה יעשה: יקח ב' או ג' אגוזים וישחקם היטב וישים ביין, ויחמם היין מעט, ויבשל מעט ורד במים, ויערב המים ביין הנזכר, וישתה ג' ימים רצופים אליבא ריקנא ולא יאכל מאכלים גסים".

כלמינתה CALAMINTHA

תאורו: צמח ממשפחת השפתניים, בן שיח ריחני משתרע, המגיע עד לגובה 30 ס"מ, הוא מיטיב לגדול בארץ ישראל בראשי ההרים, ביהודה, בשומרון ובגליל. הוא כמעט נכחד בארץ ע"י הערבים, המחבלים כל חלקה טובה בארץ הקודש ובתקופה זו מנסים לגדל אותה ולפזר את תפוצתה, במיוחד באזור גוש עציון, ששם מתפתחת יפה.

שימושים רפואיים:

יהודי תימן השתמשו בצמח להרחקת תולעים, להפגת גזים, לעיכול קל ולשיכוך כאבי בטן, כשהיא לבדה או בצרוף אזוב.

כל השימושים הללו רלבנטים ע"פ הרפואה הטיבעונית, ואי לכך כדאי להשתמש בהם למטרות אלו, במיוחד לשכוך כאבי בטן.

כמון תרבותי CUMINUM CYMINUM

תיאורו:

צמח חד-שנתי נמוך, ממשפחת הסוככיים, בעל זרעים קטנים וחומים, גבעול דק ומסועף מאוד ופרחים בצבע לבן-ורוד. מוצאו של הצמח מתורכמינסטן, ומשם נפוץ בעיקר במצרים ובארצות המזרח התיכון, וגם בארץ ישראל שגידלוהו כצמח תרבות, כפי שנזכר על ידי הנביא ישעיהו. בתקופת חז"ל השתמשו בו לנתינת טעם בפת מפני "שאין טעם כמון אלא ריח כמון" (תרומות פרק י' משנה ד')

שימושיו הרפואיים:

יהודי תימן השתמשו בו בתבלין הזחוג ובמיני מאפה שונים. לחסימה בדרכי השתן היו מערבים אותו עם חומץ בן יין ושותים כוסית בכל פעם ארבע פעמים ביום לטיפול בנפיחות הגוף, להפגת גזים ולקשיי נשימה.

הוא היה מצורף לגד השדה לטיפול במי שלקה בחוסר תאוות המישגל.

נשות עדן היו משתמשות בו בצרוף כורכום לטיפוח עור הפנים. לדעת מהלאל העדני שימוש זה הוא הגורם העיקרי לעור פניהן היפה והכמעט נטול קמטים של נשות עדן הזקנות.

רבי שמואל בן יוסף עדני בספרו "נחלת יוסף" מציע לשתות אותו בחומץ מזוג במים לטיפול באסטמא וייבוש הליחות שבריאות. אכילתו חי מומלצת להסרת עויתות בבטן.

כמנון האניס

יהודי תימן השתמשו באניס לחיזוק הגוף, במיוחד אחר שפעת או מחלה אקוטית אחרת, לריפוי כאבי כבד ולב, להפגת גזים ולשיעול. מי שהיה סובל מקצרת, היו מציעים לו להרתיח כפית בחומץ בן יין, לבשל אותו למשך כ10- דקות, ואח"כ לשתות אותו במינון של כוסית שלוש פעמים ביום.

פלפלת חריפה

תיאורה:

ירק עשבוני רב-שנתי ממשפחת הסולניים. גובהו 50-150 ס"מ. פריו בצורת קונוס בעל פירות קצרים או ארוכים, עתירים בקפסיצין או עניים בו - תלוי בזן, דפנותיו דקות מאוד, הגדל בתחילה כפרי בצבע ירוק ובהמשך כתום-ירוק או אדום או מעורב. הצמח- מקורו בדרום אסיה, ויש אומרים בהודו המערבית, ומשם התפשט בתקופת המשנה וחז"ל בכל ארצות המזרח התיכון ואפריקה. יש הסוברים, שמקור הפלפל באמריקה הטרופית, אך סביר להניח שתושביה הקדומים, שלפי חוקרים שונים הם ילידי הודו, נטלו את הצמח מהודו המערבית בשעת נדודם ונטעוהו לרוב באמריקה הטרופית. שם השתמשו בם למאכל ולתרופה להרבה מחלות, במיוחד נגד מחלת הקדחת הצהובה האיומה, שעשתה בהם שמות, אך גם בדלקות שונות בגוף, ואפילו לדלקות מעים. (ראה יתרו קלוס ז"ל, בספרו "חזרה לטבע" בהוצאת אור טבע עמ' 213)

שימושיו הרפואיים:

לשימוש המרובה בתבלין זה כמאכל וכרפואה יש עומק היסטורי ותבונתי. יהודי תימן לפי המסורת הכירו בו כצמח רפואי, המחזק את כח החיים והחיוניות בעקבות מאורעות החיים ותמורותיהם בתימן. ישנן שתי מסורות בענין השימוש בצמח זה:

יש אומרים, שפעם בתימן היה רעב גדול ולא היה ליהודים מזון לאכול, והם זנו את עצמם מעשבי בר שלקטו, ובמיוחד מעגבניות, גרגרנית יוונית ופלפל חריף. שלשת הצמחים הללו "החזיקו" אותם בתקופת הרעב, ועל ידם נצולו ממנו. בעקבות השימוש במאכלים אלו נוכחו לדעת, שצמחים אלו גורמים לכח סיבולת ולעמידת הגוף, ומאז הרבו להשתמש בהם.

מסורת אחרת מספרת, שפעם היה דבר, לא עלינו, שכילה ועשה שמות בתושבי תימן. היהודים, שהשתמשו בצמח זה לרוב, כמעט ולא נזוקו. הם הבינו, שצמח זה סגולתו רפואית בדוקה, ומאז הרבו להשתמש בו.

אחת המסורות הללו נאמרה בשם הרב יחיא אלשיך זצ"ל, ולעת עתה לא זכיתי לאמת אותה.

יהודי תימן הרבו לשבח אותה. שימושם הרב לימד, שצמח זה גורם לעמידות הגוף מפני מחלות, מגביר את החיוניות ומזרז את העיכול. לדעתם היא מונעת את התולעים, והיא גם ממיתה אותם אם ישנם.

הצמח היה נחשב בעבר וגם כיום כצמח רפואי, המזקק את הדם, מחזק את הגוף בתקופת החורף, מחממם וממריץ.

היו שהשתמשו בו בגרגור או בלעיסה, כשהשיניים כואבות, והיו שהשתמשו בו גם חיצונית כאבקה, בזמן שהדם צרור.

פֶּרֶג

תאורו:

צמח חד-שנתי ממשפחת הפרגיים, בעל פרחים ורדרדים-לבנים-ארגמניים גדולים. הוא בעל הלקט גדול דמוי רימון, המכיל זרעים שחורים, שהוא התבלין המוכר לנו.

שימושיו הרפואיים:

יהודי תימן כינוהו בשם "אבו-אלנום"- "אבי השינה", ועשו בו שימוש להרגעה ולשינה. לטיפול בשעלת היו מבשלים אותו עם חלב, ולחיזוק השיער ולהשחרתו היו מבשלים אותו עם שמן זית והדס ומורחים על השיער.

מאחד מזקני תימן שמעתי, שריבוי אכילת הזרעים גורמים לשיכוך התאוה המינית.

צפורן

מניצני הפרחים המיובשים (כפתורי הצפורן) של עץ הציפורן ממשפחת ההדסיים מכינים תבלין, שבו היו משתמשים לכיוח ולחיזוק הריאות, לטיפול בהצטננות ושפעת, לחידוד הפעילות המוחית, לחיזוק הזיכרון, לחיזוק כח גברא ולהסדרת פעילות המעים.

בד"כ היו משתמשים בו בצרוף זענגויל, קינמון, פלפל שחור, ומי שידו משגת גם קרדמון (הֵל). השימוש היה באבקה, אך גם בצמח עצמו. יש שהיו משתמשים בו גם לנקיות המעים מתולעים. במקרה זה השתמשו בו להרחקת ריח הפה על ידי לעיסת כפתורים, ובצורה זו היה משמש גם להשקטת כאבי שנים.

קינמון

תיאורו:

עץ גבוה ממשפחת העריים, בעל ריח חריף, הגדל באינדונזיה ובמערב הודו. קליפת הענפים הצעירים, העוברים תהליכי עיבוד, משמשים כתבלין.

שימושים רפואיים:

השתמשו בו לחיזוק הגוף, לשיפור הראיה ולהארכת החיים. שימוש זה הוא מסורת בין יהודי תימן, לפי המקובל, מלפני אלפי שנים. הקינמון, הזנגויל וההל, כשהם מעורבים יחד או לבדם, היו משמשים לטיפול בשיעול, בנזלת ובהצטננות, כשהוא מעורב בדבש ובתוך מעט קפה או קישר (תה מקליפות הקפה).

יש שהיו משתמשים בו לחיזוק מערכת העצבים, אך אין לזה סימוכין מדעיים, וספק אם מועיל.

בתימן, במיוחד הנשים, היו משתמשות בו ובציפורן להסרת ריח הפה.

קפה

תיאורו:

עץ ירוק-עד ממשפחת הפואתיים. פרחיו גדולים, לבנים וריחניים. פירותיו מכילים זרעים שממנו מכינים את המשקה שקרוי על שמו. מולדתו- אתיופיה, אך היה גדל בתימן על פני שטחים נרחבים. הקפה התימני נחשב כקפה משובח, שממנו זנים שונים גדלים בכל העולם, ובמיוחד בברזיל- יצואנית הקפה הגדולה בעולם. יהודי תימן הביאוהו בעלותם ארצה, וגידלוהו במקומות שונים באזורי מגוריהם.

חמי הרב שלמה צפר ז"ל בספרו "רפואות תימן" מספר: "ובתימן היה גדל בדרום תימן ובמזרח תימן בכמויות גדולות מאוד. וסוג הקפה בארץ יאפע, במזרח, היה מתוק ויפה בצורתו ופריו גדול כגודל הזיתים כאן בארץ, והיו מביאים אותו למכירה עם קליפתו לא כמו כאן שמשווקים רק החלק הפנימי בלי הקליפה מה שנקרא "קישר" בערבית. היה אפשר לאכלו יחד עם הקליפה שלו, במיוחד כשהוא רך וטוב, וטעמו כטעם הסוכר. בארץ תימן היו משתמשים בהרבה קפה, והיו שותים אותה בלי סוכר".

שימושיו הרפואיים:

לדעת יהודי תימן הקפה מחזק את הלב. בקפה הטחון עם קליפתו (הקישר) היו משתמשים לטיפול בכאבי ראש, כשהוא מעורב בקינמון, זענגויל, הל וציפורן. בצרוף זה היו מטפלים בהצטננות וחום גבוה ע"י שתית משקה חם מספר פעמים וכן להרחקת השינה. כשמישהו היה נפצע וזב דם לרוב, היו לוקחים כמות גדולה של קפה ומורחים אותה על מקום הפצע במטרה לעצור את זיבת הדם.

השתמשו בו גם לעצירת שלשול על ידי נטילת שתי כפות קפה טחון ועירובו במעט מים ושתייתו. אופן אחר: כפית קפה בחצי כוס לימון ללא סוכר ושתייתו (עפ"י יחיא אקצ'ע).

ניסים קריספיל מספר: "רטיות שהוספגו במרתח שבשלו בו קליפות פולים במי מלח משמשות אותם לטיפול בכאבים ראומטיים ובנקעים" (המדריך השלם לצמחי מרפא).

שימוש זה לא זכור בין זקני תימן.

בקישר (קליפות הקפה) היו משתמשים לזירוז העיכול ולשיתון. מי שהיה לו כאבים באזור הכליות היו מציעים לו להרבות בשתיית קישר.

קצח הגינה

שימושיו הרפואיים:

קצח הגינה היה מכונה בפי יהודי תימן בשם "חבה סודה" ו "קחטה". הם היו משתמשים בו במיני מאפה, במיוחד בכעכים. יהודי תימן קבלו ללא עוררין את דברי חז"ל "הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב" (ברכות דף מ' ע"א), ומשפט זה יכול היית לשמוע אצל ההמונים. יהודי תימן לא השתמשו בו אלא רק באפיה, וזאת גם על פי מסורת חז"ל, שהקצח נחשב אחד מסימני מות כל זמן שאינו אפוי.

השתמשו בקצח להמתת תולעים על ידי בישול הזרעים, וכנראה שמזה הסיקו, ששימוש רב בו גורם להפלה. דעה זו, שהקצח גורם להפלה שמעתי לראשונה משכנתי היקרה חממה צברי ז"ל. לדעתה נשים בהריון, אם ישתמשו בזה הרבה, עלולות להפיל. אני נוטה להאמין, שזו מסורת עתיקה, שאותה העבירה מתימן.

על הקצח כותב בספר "נחלת יוסף": "פותח השתן ומעביר הקרירות שבבטן".

שוש קרח

שימושיו הרפואיים:

הצמח היה משמש את יהודי תימן לטיפול בדיזינטריה. "מבשלים את הצמח הנקרא "עירק-א-סוס" ונותנים לסובל את המשקה כשהוא חם משך חצי שעה כוס אחד.

וגם מוסיפים לתת לו לשתות מים עם זענגויל" (יחיא אקצ'ע "מדע הריפוי בתימן")

הוא היה משמש גם במקרה של חומציות יתר. לסובל היו נותנים שתית שוש מבושל עם קישר. במקרה של הרעלת קיבה "לוקחים עירק-א-סוס, מבשלים עם מים ונותנים לסובל עד שלא נרגיש כאבים ומתרפא (יחיא אקצ'ע).

הוא היה משמש גם לטיפול בהטלת דם דרך השתן "נותנים לסובל כפית קטנה בבוקר וכפית קטנה בערב עם כוס תה והדם נעצר" (יחיא אקצ'ע).

שכנתי היקרה חממה צברי ז"ל סיפרה לי, שבעירק-א-סוס היו משתמשים לטיפול בעקרות. נשים שלא היו נכנסות להריון, היו נותנים להן הרבה מצמח זה.

מחקרים מודרניים מלמדים על היגיון רב בשימוש זה לריפוי עקרות. בשורשים נמצאו כמויות קטנות של הורמונים נשיים, אשר להם מיחסים חשיבות בתקופת הביוץ.

שת

תיאורו:

צמח בר, הגדל כגדר חי, מאחר שלא זיהתי את שמו העברי בברור הזכרתי אותו בשמו הערבי, כפי שקראוהו בתימן "שת" או "צבאר".

פולקלור:

בתימן היו משמשים בצמח כולו-עלים וגבעולים- כחומר לעיבוד עורות.

כיצד עשו זאת?

היו שוחקים את הצמח עד שיהא אבקה, מערבים אותו במים עד לכדי יצירת נוזל סמיך, מחדירים לתוכו את העורות, ומשאירים אותם כמה ימים עד לספיגה מירבית. כשהבחינו בכך, הוציאו מן המים ושפשפו אותו היטב היטב באבן או בבול עץ, הורידו ממנו את השכבה השומנית והבליטות שבעור וכן את השערות שנותרו, ולאחר מכן היו מיבשים אותו מעט ומעבירים אותו תהליך עיבוד נוסף, במקומות מיוחדים בתוך נקבות הרים, הנקראים בלשון יהודי תימן "מדבג'ה". עיבוד העורות היה נמשך עד לקבלת קלף בגוון ורוד-לבן. בשלב שלישי של העיבוד היו שוטחים אותם בשמש עד שיתיבשו לגמרי, אך לא היו מלטשים אותו בבול עץ חלק עד לתוצאה הרצויה.

בצמח השת היו משתמשים גם לתעשית הדיו וגם לצביעה.

שימושים רפואיים:

מפי חממה צברי ז"ל, שכנתי היקרה, שמעתי שימושים חשובים מאוד שעברו במסורת מאות ואולי אלפי שנים, ואלולא היא, ספק אם היו ידועים על ידי הדורות האחרונים.

היא כאשה מילדת בתימן ידעה את סוד השימוש שלו, ולא רק כיצד פעלו בו. היא ידעה, שהשימוש שלו כמריחה על פני הילדים ומצחותיהם הוא במטרה לחזק את העור הרך שלהם, ולא רק למטרות קוסמטיות כדלהלן. היא ידעה, שהשימוש הוא סגולתי כנגד עין הרע, ולמטרה מוגדרת לישוב הדעת, והיא הוסיפה שהשימוש שלו הוא גם לחיזוק הראיה והדעת.

להלן השימוש בצמח:

הדבק המתגבש שנוצר מאידוי הצמח הכתוש לאבקה והמבושל בשמש, היה משמש את האמהות האוהבות כמריחה על מצח התינוקות והצדעים כלפי מטה על מנת לחזק את עור התינוק ולחסן אותו, וכן על מנת להסיר את הפלומה העדינה של התינוק.

מריחת שכבה קטנה של דבק היתה נמשכת למשך חודש עד כמה חודשים. בעת הצורך היו האמהות מקלפות את הדבק הזה ומסירות אתו את השערות הדבוקות לו. לצמח היתה סגולה מיסטית נגד עין הרע ולמטרה מוגדרת של ישוב הדעת. חמי ז"ל הביא בספרו את אמרת ההמונים על ילד שאינו מיושב בדעתו "מה סוואת ליה אומו צבאר"- "לא עשתה לו אמו שת".

לפי הבנתה של חממה ז"ל זו הסיבה שהיו מורחות חלק מהיולדות את הדבק הזה אף הן.

עוד מסורת חשובה, שללא היא היתה יורדת לתהום הנשיה.

למבוגר, צעיר או זקן, שהיו נחשכות ונסתמות עיניו, היו נוטלים אבקה שחוקה הדק היטב מהדבק ומורחים בעיני הסובל. היא לא זכרה את מטרת השימוש באופן ברור אם כנ"ל או להרחקת תבלול (קטרקט) וכיצד בדיוק היו עושים את זה. היא רק זכרה, שהיו עושים את זה וזה היה מועיל מאוד והציל אנשים מעורון.

אי לכך הקורא היקר כדאי שלא ישתמש בסגולה רפואית זו עד שיבורר הדבר, ואם מישהו יודע אודות השימוש בזה למטרה זו מתבקש להודיעני ע"פ הכתובת בראש הספר.

חזרה לעמוד הראשי