ספר שפתי מלך
שיחות מוסר מאת מו"ר הגאון רבי
שלמה קורח שליט"א
תוכן העניינים
יראת ה' ראשית דעת, הכללים בהם
פועל שכל התורה, כוחה של תורה, שובה ישראל עד ה' אלוקיך, הכרעת הדין
פתח דבר
ברגשי גיל ושבח להשי"ת מתכבדים אנו להגיש לציבור שוחרי התורה
ומוסר את שיחותיו של מורנו ורבנו הגאון הגדול הרב שלמה קורח שליט"א רב ואב"ד
דבני ברק.
שיחות אלו נאמרו במסגרת ישיבות בין הזמנים בבני ברק, וברחבי הארץ. כפי
שקיבל ממרן הגאון האדיר ר' אהרון קוטלר ומרן הגרי"ש כהנמן זלה"ה, ומסבו
ראש גולת תימן האחרון הרע"מ קורח זלה"ה.
קובץ זה יוצא לאור לרגל שמחת כלולות נכדו של מו"ר שליט"א,
החתן המופלג בתורה וי"ש הרב יאיר בן הרה"ג יצחק צדוק שליט"א, עב"ג
שתחי' בת הגאון הרב מרדכי ברזילי שליט"א רב בישיבה הגדולה אוהל משה.
וקמיה מורנו ורבנו שליט"א המדריכנו בדרך ישרה במסילה העולה בית
אל נשגר בזה כסא דברכתא שיאריך ימים על ממלכתו בבריאות גופא ונהורא מעליא עם רעיתו
הרבנית תליט"א.
"ימים על ימי מלך יוסיפו שנותיו כמו דור
ודור"
ישיבות בני הזמנים איגוד בני הישיבות
בני ברק, קרית עקרון, אשדוד, רמת השרון
****************************************************************
ספר שפתי מלך
יראת ה' ראשית דעת*
כששמעתי שאומרים שבכוונתי לומר דברי חיזוק,
הייתי קצת במבוכה, כי אני צריך להיות חזק על מנת לחזק. לכן נקרא לדברים שבכוונתי
לומר בפניכם שיחה. אני אבנה את השיחה בצורה ששמעתי מגדולי עולם בסגנון מיוחד,
בעיקר ממ"ו הגר"א קוטלר זצ"ל, אצלו למדתי לפני כ-50 שנה. באותה עת
נערכה אזכרה להגר"א זלמן מלצר זצ"ל, ואמרו שראש הישיבה יגיד שיחה. חשבתי
שהגר"א קוטלר זצ"ל יאמר שיחת מוסר או דברי אזכרה. לבסוף התברר שזה היה
שיעור בשיחה. על כן, דברי לא יהיו דרך תוכחות וכיבושין, והמבין יבין לבד.
קיום מצוות מתוך יראת שמים
המילדות במצרים קיבלו שכר על יראת
שמים
מו"ר הגר"א קוטלר זצ"ל בספרו "משנת אהרון" ביאר
על הפסוקים: "ותיראן המילדות את הא-להים ולא עשו..." (שמות א',
י"ז), "ויהי כי יראו המילדות את הא-לוהים ויעש להם בתים" (שם,
כ"א), שלא על עצם ההצלה קיבלו המילדות את השכר, אלא על המניע של ההצלה. המניע
של ההצלה היה יראת ה', על זה מקבלים שכר. המעשה עצמו זה כבר ביטוי, אבל העומק
שבדבר הוא, מה הביא אותן לקיים מצווה של הצלה. התורה מגלה מה הביא אותן להצלה –
"ותיראנה", זאת אומרת, יש כאן מעשה המצווה, אבל יראת ה' זה המניע
לעשייתה. השכר הוא על המניע, שהוא יראת ה'.
ומביא רבינו יונה ב"שערי תשובה" על הפסוק: "וירא מצווה הוא
ישולם" (משלי י"ג, י"ג). לא על המצווה משלמים לו, אלא על שעשה את
המצווה מחמת המניע של יראת שמיים. למעשה המצווה זה רק מכשיר עשייה, אבל המניע ותשלום השכר הוא על
"וירא מצווה הוא ישולם". ובזה מפרש רבינו יונה מה שכתוב: "כל היושב
ואינו עובר עבירה כאילו עשה מצווה", ופשוט שהרי אינו עושה עבירה, משום שהוא
ירא לעשות! על היראת שמים של האי עשייה הוא מקבל שכר. שכשישב ולא עשה, פירושו שהיה
במצב של יראת ה'. וכל התורה וכל המצוות על "וירא מצווה הוא ישולם" הם
עומדים. לא שהוא לא עשה כלום, אלא עשה היראת שמים, והמניעה - בעשיית מצווה, המונעת
עשיית עבירה, יש כאן עשיית קיום יר"ש, וכך בונה ר' יונה את העיקרון הזה, למה
כל היושב ואינו עושה עבירה הוא עושה מצוה. מהי המצווה? שהוא יושב בתוך יראת שמים.
יראת שמים גורמת
לירידת גשמים
ועל דרך זה יש להבין הא דאיתא בסנהדרין (קו:):
"בשני דרב יהודה
כולי תנויי בנזיקין, ואנן קא מתנינן טובא בעוקצין. וכי הוה מטא רב יהודה "אשה
שכובשת ירק בקדירה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים" אמר - הויות דרב
ושמואל קא חזינן הכא. ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת סרי מתיבתא. ורב יהודה שליף
מסאני, ואתא מיטרא. ואנן צוחינן ולית דמשגח בן. אלא, הקב"ה ליבא בעי, דכתיב,
ו-ה' יראה ללבב."
ומפרש רש"י שבשנים של רבי יהודה למדו
בישיבות רק מסכת נזיקין, ואנו כבר הגענו ללמוד במסכת עוקצין. וכאשר היה מגיע רב
יהודה לדין של אישה שכובשת ירק בקדירה, ויש שאמרו בעת שהגיע לדין של זיתים שכבשן בטרפיהן (בעלים) - טהורים, היה
אומר "הויות דרב ושמואל קא חזינא
הכא", דלא הווא ידע מאי טעמא הן טהורין. "ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת
סרי מתיבתא"- ואצלנו יושבים תלמידים ב-י"ג ישיבות ועוסקים במסכת
עוקצין. "ורב יהודה שליף מסאני ואתא
מטרא", היו מכנסים עצרות תפילה בעת עצירת גשמים, אומרים לרב יהודה לגשת
להתפלל כשליח ציבור, וכשהוא היה רק מוריד את הנעליים, היה מתחיל לרדת גשם.
"ואנן צווחינן וליכא דמשגח בן"- אנחנו צועקים וצועקים, ומי משגיח עלינו?
מי שם לב אלינו בשמים? "אלא הקב"ה ליבא בעי". - נכון הקב"ה
רוצה "ושננתם", שיהיו מחודדים בפיך, וכן "אמור לחכמה אחותי
את" (משלי ז', ד'), לדעת את כל התוספתא והספרא והגמרא. אבל הקב"ה
"ליבא בעי". מה שהקדמנו בהתחלה, יראת שמים. התורה צריכה לימוד כמכשיר
מצווה, והמצווה היא יראת שמים. ובשני דרב יהודה היה מצב של ליבא בעי.
לפני ט"ו שנים הלכתי עם הרה"ג עזרא
אדמוני שליט"א לזקנים מכל המחוזות, והחתמנו אותם בשבועה שהם עדים שכאשר בתימן
לא היו גשמים והשלטון היה מחייב אותם להוריד גשמים, היו מתכנסים לעצרות תפילה והיו
מורידים גשמים. ואני גם זוכר את זה ואיך היה ה"ליבא בעי". וזהו מה שלמדנו
ממו"ר הגר"א קוטלר כי המצוות הם הכלי ליראת שמים. קודם כל להתחיל ביראת
שמים, אחרי שיש לך יראת שמים תעשה את המצווה, מצווה ביראת שמים, לימוד תורה רק
מתוך יראה. איך מגיעים לזה? רק מתוך יראה. אפילו יאכל לחם יבש ומים במשורה, הוא לא
יזוז מעמדתו.
לימוד תורה שלא מתוך
יראת שמים ולא מתוך עמלה של תורה הוא סם מוות!!!
אבל אם לומדים תורה בשביל הישגים, לא זאת מהות
התורה. וכבר לפני שנים כתבתי מאמר שהיום גדול הדור זה המחשב. שמעתי על המחשב שכל
סוגיה שאתם רוצים, לוחצים על כפתור ומוציא לך גליונות של ירושלמי, בבלי, תוספתא, ראשונים,
אחרונים. אז הוא גדול הדור. אבל אם תגעו בו אין בו שום חמימות, לפי שתורתו אין בה
יראת שמים, הוא אוטומט. אדם יכול להיות מחשב בלי יראת שמים. יש פרופסור ערבי מרצה
למשנה, הוא יודע ישר והפוך, מחשב ערבי מכובד ופרופסור. ועל זה חכמים דרשו:
"ושמתם את דברי אלה (דברים י"א, י"ח) - פעמים שהתורה סם חיים
ופעמים שהתורה סם מוות", לפי שרק אם יש הכנה של לימוד מתוך יראה, והלימוד
הינו פועל יוצא של יראת שמים, זה סם חיים. אם לימוד התורה הוא רק הישגים ולא פועל
יוצא של יראת שמים, זה סם מוות. יש לך רק מצבור גדול של ידיעות, ואתה אך ורק
פרופסור לתורה. אבל זו לא התורה שמוצאה מתוך יראת שמים. לכן נבין, אמנם בשני דרבי
יהודה לא היה להם כל הש"ס, אבל גמרת הנזיקין שהיתה להם היתה פועל יוצא של
יראת שמים. היה להם את ה"ליבא בעי", בזה יכולים להוריד גשם גם בלי שידבר
אלא כד שליף מסאניה.
התנהגות זקן
ביראת שמים
כתבתי באחד מספרי שהיה זקן שהיה מתפלל אצלי רק
ביוה"כ. הייתי בא הראשון לבית הכנסת והוא אחרי, כשבית הכנסת ריק מציבור.
ובכניסתו היה הזקן אחוז אימת הדין, עד שהיה מתפרץ בבכי בלי מילים, עד שהרגשתי את
עצמי אפס לעומתו. אפילו מסכת אחת בנזיקין הוא לא ידע. ברגע שהוא נכנס, היתה לו
אימת הדין איומה והתפרץ בבכי, ודרכו הבנתי מה זה "רב יהודה שליף מסאני, הוה
מטי מטרא", אומרים לרב יהודה תיגש להתפלל, וכשמתחיל להתכונן, כבר כל גופו
רעד. תחושה זאת של היראת שמים מביאה גשם. ודרך התנהגותו של הזקן יכולתי להסביר כיצד
הוי יראת שמים.
יראת שמים אמתית
כהכנה לכל התורה כולה
וכמובן, ביראת שמים אמיתית נמצאת הכנה לכל
התורה כולה, ואם הוא יודע רק סוגיה אחת יש לו יראת שמים של סוגיה אחת, אם הוא יודע
מסכת שלמה אז יש לו יראת שמים של מסכת אחת. כי אמרנו שגם הלימוד כמצווה, הוא פועל
יוצא של יראת שמים, ומבטא את העומק של יראת שמים. ככל שאתה לומד יותר, אתה מגלה את
העומק שביראת שמים שיש לך, כי היא נקודת המוצא. במה שאתה מוסיף, מתגלם הפועל היוצא
של יר"ש, וממילא כשאתה לומד פחות, כשיש לך רפיון, ודאי זה מחסרון של נקודת
מוצא, חסרון של יראת שמים. ופשוט מאוד, אני מסביר את זה בעמקות, לא בהטפת מוסר, זה
יוצא מסברא.
כיצד מגיעים
ליראת שמים
איך מגיעים להיות כמו הזקן שבכניסתו לבית כנסת
נכנסת לו אימת הדין ומתפרץ בבכי. התשובה היא לדעת שיש בורא עולם, להכניס את זה
לראש, ולחוש את ה"שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים ט"ז, ח'). אני זוכר
זקנים וביניהם אבי ואימי ז"ל ועוד מאות ואלפים שדיברו עם בורא העולם.
"יא יתברך יא יתברך". הדבר הזה חסר לנו, ח"ו. קודם כל יש להאמין
במציאותו של הבורא ו"לית אתר פנוי מיניה"-"מלוא כל הארץ כבודו",
ואותו בורא אדיר ונורא שלח מכתב אלינו- זו התורה. פניה אישית אלינו, לכן כתוב:
"אנוכי ה' א-לוהיך" (שמות כ', ב') בלשון יחיד. ובזה נבין איך חכמי הגמרא
"ר' יוחנן כד הוה מטי להאי קרא הוה בכי, ר' יוסי כד הוה מטי להאי קרא הוה
בכי" (חגיגה דף ה' ע"א). בכו, כי חשו שהם לא סתם קוראים חומר, אלא מכתב
א-להים דיבר אתם, לכן כד הוי מטי להאי קרא בכי..
זכיתי ללמד קבוצה של מבחר זקנים בני תורה, בני
ע'-פ' שנה. אני אמנם נתתי שיעור, אבל הרגשתי את עצמי אפס לעומתם. כשהיינו מגיעים
לענין של שמחה, ראיתי את פניהם צוהלות כאילו מישהו אמר להם דבר שמחה, וכשהיינו
מגיעים לענין של צער, ראיתי איך הם נכנסים לדיכאון והתכנסות פנימית. זה בא להם
מהיסוד של הגר"א קוטלר "וירא מצווה הוא ישולם", שהזכרנו לעיל.
מהות התורה
התורה-דבר ה'
שקבלנו לעשותה ואח"כ ללמוד אותה
מה זה תורה? אחרי שהגענו לשני יסודות, ואחד
מהם לדעת שזאת תורה מן השמים, מאת הקב"ה שברא את כל העולמות והוא שלח לנו
מכתבים, זו העצה וזו הדרך. אנחנו קיבלנו את העובדה הזאת בלי שנבין, וזה נתבאר
במסכת שבת דף פ"ח ע"א:
"אמר רבי אלעזר:
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה רז זה לבני שמלאכי
השרת משתמשין בו, דכתיב ברכו את ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו.
ברישא - עושי, והדר - לשמוע."
זה היה המצב של קבלת
התורה. אין שאלה למה ה' ציווה. אם אתה לא מבין זו בעייתך וזה לא מעניין, כי זו
פקודה של ה'. אתה צריך ללמוד, כי נעשה קודם לנשמע.
ולפי זה נבין את הסיפור המרטיט המובא במסכת
שבת דף פ"ח ע"א ו-ע"ב:
"ההוא צדוקי דחזייה
לרבא דקא מעיין בשמעתא , ויתבא אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו, וקא מבען
אצבעתיה דמא. א"ל: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו
קיימיתו. ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו - קבליתו, ואי לא - לא קבליתו.
א"ל: אנן דסגינן בשלימותא כתוב בן תומת ישרים תנחם, הנך אינשי דסגן בעלילותא
כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם."
ורש"י מפרש את המלים "וקא מייץ
בהו":
"היה ממעכן ברגליו ואינו מבין,
מתוך טרדא."
צדוקי לא יבין איך מגיעים למצב כזה שאפשר
למעך את האצבעות, לפצוע אותן ולהוציא דם ולא להרגיש. ההסבר הוא שהיתה לרבא האימה
ש-ה' מדבר אתו עכשיו. במצב כזה לא שייך שישים לב לפצע ולדם, כי יראת שמים פרושה
עליו. ואצל הצדוקי "עמא פזיזא אתון"- אתם עם פזיז. "דקדמיתו פומיכו
לאודניכו"- הקדמתם את פיכם לאוזניכם. קודם כל היה עליכם לשמוע, אם זה מתקבל
על דעתכם- תקבלו, ואם לא - אז אל תקבלו. גם עכשיו רואים את הפזיזות שלך ואת
ההתלהבות שלך. אתה פוצע את עצמך ולומד, קודם כל תברר. אמר לו רבא: "אנן
דסגינן בשלימותא", אנחנו קיבלנו את זה בתום לב. נאמר עלינו: "תומת ישרים
תנחם"- אנחנו לא ביקשנו הסברים. אנחנו יודעים ש-ה' מדבר, ואיזו חוצפה אם נאמר
לו תוכיח לנו, תשכנע אותנו, תסביר לנו. איך אתה צדוקי לא מבין את זה ש-ה' ציווה,
הלא איננו בני שיח עם הבורא שנעיז לבקש ממנו שישכנע אותנו בצדקת דבריו? כשיש יראת
ה' אז אין שום קושיה בכל הדברים הללו.
התורה-אש ממש
מה זה תורה? אחרי שאמרנו מאיפה היא באה, נלך
ונעמיק ביסוד השלישי הזה. הרמח"ל כותב בספר "דרך עץ חיים" (שנמצא
בסוף ספר "מסילת ישרים"):
"וזה תראה כי שנים
הם בתכונה אחת נבראו: שכל האדם והתורה המשכלת אותו. על התורה נאמר (ירמיהו
כ"ג, כ"ט) "הלא כה דברי כאש נאום ה' "! והודיענו בזה, כי אמת
הדבר שהתורה היא ממש אור אחד ניתן לישראל לאור בו, כי לא כחכמות הנכריות וידיעת
החול, שאינן אלא ידיעת דבר מה אשר ישיג השכל בטרחו! אך התורה הנה קודש היא, אשר לה
מציאות גבוהה בגבהי מרומים, וכאשר יעסוק בה האדם למטה – אור היא אשר תאיר בנשמתו
להגיע אותו אל גנזי מרומים, גנזי הבורא יתברך שמו, בדרך הארה ופעולה חזקה אשר היא
פועלת בה! והוא דבר החכם (משלי ו', כ"ג) "ותורה אור" – אור ממש ולא
חכמה לבד! ולא שמראה – אור בדרך דמיון, אלא אור ממש, כי זו מציאותה למעלה, ובהכנסה
בנשמה, יכנס אור בה כאשר יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים.
ואף גם זאת, הנה בדקדוק
גדול נמשלה לאש ובהשוואה מדוקדקת. כי כאשר תראה הגחלת שאינה מלהבה, והשלהבת היא
בתוכה כמוסה וסגורה, אשר בהפיח בה אז תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת, ובשלהבת ההיא
נראים כל מיני גוונים, מה שלא נראה בתחילה בגחלת, והכל מן הגחלת יוצא - כן התורה
הזאת אשר לפנינו, כי כל מלותיה ואותיותה כמו גחלת הן, אשר בהצית אותם כן כאשר הן,
לא יראו כי אם גחלים וגם כמעט עמומות! ומי שישתדל לעסוק בה, אז תתלהב מכל אות
שלהבת גדולה ממולאה בכמה גוונים – הן הידיעות העומדות צפונות בתוך האות
ההיא..."
העובדה שאתה לא רואה את האש, נובעת מכך שאין
לך עיניים ומשקפיים לראות אותה, אבל זו אש ממש. בשלב ראשון כשאתה נוגע ומתחיל
לפתוח את הסוגייה, היא גחלת עמומה. העמקת בהבנה ראשונה, נהיית אש. העמקת עוד יותר
בלימוד, נהיית אש אדומה. העמקת עוד יותר, נהיית להבה. העמקת עוד יותר, נהיית
שלהבת. העמקת עוד יותר השלהבת קיבלה מגוון צבעים כחול ואדום וכו'. זו התורה, לא
משל אלא מציאות. כשאנחנו יוצאים מתוך אמונה של תומת ישרים תנחם, כל דבר אחר מתגמד.
כמו דוחק הפרנסה וכל קושי אחר. עד כאן הבנת הרמח"ל.
דבריו אלו של הרמח"ל מסבירים מדוע
חז"ל הגדירו את חמשת חומשי תורה "תורה שבכתב" ולא "התורה הכתובה". המונח "תורה
שבכתב" משמעותו התורה המצויה בתוך הכתב. שכן ככל שאתה לומר יותר ויותר בתורה
נגלים לך רבדים נוספים על אלו שהבנת בלימוד שקדם לאותו לימוד.
גם הרמב"ם אומר לנו מה היא תורה. יש שטעו
לטעון שכביכול הרמב"ם לא דבר בנסתרות, ואין הדבר כן. בפרוש המשניות בפרק חלק
שבמסכת סנהדרין, כותב הרמב"ם:
"ואין הפרש בין
ובני חם כוש ומצרים ושם אשתו מהיטבאל ותמנע היתה פילגש, ובין אנכי ה' א-להיך ושמע
ישראל, כי הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת...
...אלא כל דיבור ודיבור
מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותה. ולא הושג תכלית חכמתה, ארוכה מארץ
מדה ורחבה מני ים, ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח א-להי יעקב, שהתפלל גל עיני
ואביטה נפלאות מתורתך."
ראו בין אלו פסוקים עשה הרמב"ם השוואה.
אין הבדל בין שמע ישראל וכו' שזה פסוק שיא השיאים של קדושה, של יחוד ה' שיעקב
אבינו קרא את זה כשנפגש עם בנו, וכשהולכים להיעקד אומרים אותו, לבין הפסוק
"ואחות לוטן תמנע"- למה? הרמב"ם מגלה: כיוון שיצא מפי הקב"ה,
כל דיבור ודיבור בתורה יש בו פלאי פלאות וסודות. ואז נבין מה שהגר"א אומר:
מכל אות נברא מלאך, מכל מילה שאנו לומדים נבראים מלאכים. כי כל מילה זה דבר שיצא
מפי הקב"ה, שנא': "הלא כה דברי כאש נאום ה' " (ירמיהו כ"ג,
כ"ט). הרמב"ם כותב שביטלו טבילת בעלי קריין שתיקן עזרא, מכיוון שלא יכלו
לעמוד בתקנה. אמרו חז"ל שאין התורה מקבלת טומאה, שנא': "הלא כה דברי כאש
נאום ה'". מה אש מצרפת, אף תורה מצרפת טומאתו של אדם. כשאדם לומד, תורה
מצרפת. וכמובא במדרש תנחומא כתוב "וזאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם
ולמילואים ולזבח השלמים"- ר' תנחומא אומר "זאת התורה"- אתה לומד
תורה, כיפרת. אם אתה צריך להקריב עולה הקרבת עולה, אם אתה צריך להקריב חטאת הקרבת
חטאת, אם צריך להקריב אשם הקרבת אשם, אם צריך להקריב מילואים הקרבת מילואים ואם
צריך להקריב זבח השלמים הקרבת זבח שלמים. התורה היא המקור לצרוף את האדם, אך אנשים
לא יודעים זאת. רק אלה שטועמים טעם לימוד תורה והבנה עמוקה, כשמגיעים לרמה של
שלהבת, יודעים מה זה, ואז בזים לכל מה שרואים ברחוב. כל התענוגות כל התפאורות.
ע"כ דברי הרמב"ם והרמח"ל.
עכשיו גם מובן למה עד כדי כך הגדילו חכמים
במשנה ואמרו במסכת אבות פרק ו' משנה ג':
"הלומד מחבירו פרק
אחד, או הלכה אחת, או פסוק אחד, או דבור אחד, או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו
כבוד. שכן מצינו בדוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו
אלופו ומיודעו..."
הסיבה לכך היא שאני
הקרנתי אליך דבר ה', אני אמרתי לך דיבור שיצא מפי הקב"ה שמכיל פלאי פלאים.
אני טבלתי אותך בתוך אש, הכנסתי אותך
לכבשן וצרפתי אותך. אז אני האלוף המיודע שלך. אם לימדתני אות או מילה, אתה
רבי אלופי ומיודעי. משום שזה דבר ה', דיבור שיצא מפי הקב"ה, כביכול, העברת
אלי.
ולפי הבנה עמוקה זו של דברי הרמח"ל נבין
דרשות חכמים על הפסוק במסכת סנהדרין דף ל"ד ע"א:
"דבי רבי ישמעאל
תנא: "הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיהו כ"ג,
כ"ט)- מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד מתחלק לכמה טעמים."
וההבנה היא, כי הלא התורה אש, התורה זה דבר
ה'. התורה היא שלהבת. אתה רק נוגע בזה, ואז כשתגיע למצב שהרמח"ל אמר לך, אתה
רק תדפוק בפטיש ואתה תראה שיתפוצץ סלע. ואני בטוח שלכל אחד מכם, יש רגעים ושעות
שמבריקה לו הבנה, נכנסים להנאה גדולה מזה. וזה מפורש ברמב"ם ב"מורה נבוכים" שיש במוח מין ברק.
אגב, כתבתי מאמר ארוך, ואפשר לומר הדרכה לבני
ישיבות, בספר: "תשובה כהלכה". המאמר הזה נקרא "סיני ועוקר
הרים". שם הבאתי עשרות רבות של הקדמות של כל מיני סוגי חריפויות מכל
הש"ס, כי אנחנו רוצים לימוד בעמקות. אגב תדעו לכם שאת הדברים שכתבתי שם,
קיבלתי מזקני ראשי ישיבות, שכבר הלכו לעולמם.
השפעת התקופה על
שיטת הלימוד בישיבות
כפי שאתם רואים אותי ב"ה אני כבר זקן.
בדורות הקודמים, כפי שסיפרו, לא היו ישיבות כמו שיש עכשיו. לא היו פנימיות ולא
היתה הספקה של אוכל. היו מכניסים את בחורי הישיבה לבעלי בתים בצורה עלובה שיאכלו.
היו מחפשים מי בעד יום, בעד שבוע, בעד חודש. היה מצב נוראי. ואז באה תנועת ההשכלה
הארורה ופוררה את כל עולם הישיבות. אגלה לכם משהו מבהיל. אחד שמעתי מרבותי, ואחד
ראיתי במו עיני. מה ששמעתי היו כאלה שחיברו ספרים ועזבו את היהדות, הספרים האלו
נמצאים אפילו בספריות של ישיבות כמו ישיבת פוניבז'. לפני ארבעים שנה לקחתי קונטרס
גדול בהלכות כלאיים וקראתי בו. מרוב שהיה עמוק, למדתי. כשאני מגיע לחתימה מי כתב
את זה, חשכו עיני לראות שהיו אלה ביאליק וסוקולוב. נכנסתי להלם. הם היו למדנים
עצומים ועזבו את הישיבות. למה? כי נקודת המוצא של הלימוד, ואני חוזר ליסוד הראשון,
לא היתה מתוך שקיבלו מ-ה' מכתבים, הלימוד לא היה מתוך יראת ה' "וירא מצווה
הוא ישולם". הם למדו בשביל להשכיל. ראו השכלה יותר מבריקה, עזבו את התורה.
כשראו זאת ראשי ישיבות של אז, החליטו לבנות פנימיות, כדי שבחורי הישיבה יסתופפו
בישיבה ולא יושפעו מאנשי תנועת ההשכלה שהסתובבו ברחובות. ר' ישראל סלנטר הקים
תנועת מוסר כדי לבסס את האמונה, לא רק ללמוד. ואז הקימו המושג הזה
"המשגיח", כדי להכניס לא רק סוגיות בגמרא. הכניסו את לימוד מסילת ישרים
לעולם הישיבות, כי ראו שזו ההצלה היחידה. ולכן צמחה המסגרת הזו שאתם רואים, שהיא
חדשה, ואינה בת מאות שנים. אז החליטו גם ללמוד מתוך פלפולים (דברים אלו מביא גם
החיד"א בשם הגדולים), כי הם עשו חשבון, שאם יעמיקו בלימוד ויטעמו טעם של
לימוד, שום רוח לא תזיז אותם. לכן שיטת הלימוד בישיבות היום היא כמו שהיא היום.
וכאשר אני פוגש את כל החברים שלי בני הישיבות, אני שם להם את הדגש על זה, לדעת
שתפסיקו את כל הטיפולים בדברים קטנים, ואז אני יכול לבחון מידת העמקות.
כגודל יראת
השמים כך מידת העמקות בלימוד ובקיום מצוות
מידת עמקותך ויגיעתך היא רק פועל יוצא של יראת
שמים. ככל שיראת שמים גדולה יותר אז יש יותר חשק ליגיעה, כי יודעים שיש פה רצון
ה', יודע שמדברים איתו. ה' שלח לו מכתבים. אבל אם הלימוד הוא בריפרוף, עדיין לא
הקדימו את שאמרנו, שמקדימים את המכשיר מצווה לפני היסוד של המצווה עצמה. המצווה
עצמה היא "וירא מצווה הוא ישולם". כל מצווה ומצווה, מהנחת תפילין, סוכה
וציצית, כל מה שאתה עושה, המצווה היא יראת שמים, הנחת תפילין וציצית היא פועל
יוצא. הפועל היוצא מזה הוא שככל שנקודת המוצא היא יותר עמוקה, כך איכות הלימוד
ואיכות המצווה גדולה יותר.
עריכת שפתיים -
חוסר בהסבר חוסר בהבנה
המשנה במסכת אבות פרק ו' משנה ו' אומרת:
"גדולה תורה יותר
מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלושים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה
נקנית בארבעים ושמונה דברים. ואלו הן: בתלמוד, בשמיעת האוזן בעריכת שפתים, בבינת
הלב, באימה, ביראה, בענוה ..."
הקנין השני בקנייני התורה שברצוני לעמוד עליו
הוא "עריכת שפתיים". מה זה עריכת שפתיים? אני מסביר זאת על פי מה שהגר"ח מבריסק
אומר, כשחסר בסברא חסר בהבנה. אם אחד לא יכול להסביר את הסוגייה בצורה בהירה
וברורה באופן היורד עד השיתין, לא בגלל שאתה כבד פה וכבד לשון ואתה לא יודע עברית.
אלא חסר בהבנה זה חסר בעריכת שפתיים. אינני יודע מה כולם מפרשים, אבל זה הפירוש
לעניות דעתי. עריכת שפתיים – משמעותה, שאם אתה יכול לערוך בשפתיך את הסוגיה בצורה
בהירה וברורה, אז אני מבין שאתה מבין את הסוגיא. אך אם אתה לא יכול לערוך את
הסוגיא בשפתיך בצורה בהירה וברורה, אז אני מבין שיש לך חסר בהבנת הסוגיא. דברים
אלו מוכחים.
בינת הלב
דבר שלישי "בבינת הלב", זה דבר
עצום. מה זה בינת הלב? הגמרא בבא בתרא דף י"ב עמ' א' ו-ב' אומרת כדלקמן:
"אמר אביי, תדע דאמר
גברא רבה מילתא , ומתאמרא משמיה דגברא רבה אחרינא כוותיה. אמר רבא, ומאי קשיא
ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו. אלא אמר רבא, תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא
משמיה דרבי עקיבא בר יוסף כוותיה. אמר רב אשי, ומאי קושיא דילמא להא מילתא בר
מזליה הוא. אלא אמר רב אשי, תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא הלכה למשה מסיני
כוותיה. ודילמא כסומא בארובה ולאו טעמא יהיב?"
ומסביר רש"י במקום בד"ה "ולאו
טעמא קאמר" כדלקמן:
"וכיוון דאמר טעמא,
אין זה כסומא שמכוון לירד בארובה במקרה בעלמא, אלא סברת הלב היא הבאה לו בנבואה,
וזכה להסכים להלכה למשה מסיני."
הגמרא מתחבטת בשאלה איך זה יכול להיות שאדם
אומר סברא ואח"כ מוצא ר' עקיבא אומר, ר' טרפון אומר, רבא, אביי. והגמרא
אומרת- לא, זה לא ראייה זה מקרה יכול להיות כסומא בארובה. ואח"כ הגמרא אומרת:
או ניתן לתרץ שמא מדובר בשני אנשים שהם בני מזל אחד. אבל יש מצבים שאנו אומרים
סברא ומכוונים להלכה למשה לסיני. ורש"י מסביר – סברת הלב. כשלומדים תורה
באיכות מתוך הקדמה של יראת ה' זוכים לדבר שנקרא סברת הלב. אי אפשר להסביר את זה,
זה לא שכל, פתאום נכנס לך הבנה.
במסכת מגילה דף כ"ד ע"א מובאת
מחלוקת במשנה אם סומא יכול לפרוס על שמע. לדעת חכמים סומא פורס על שמע, ואילו רבי
יהודה חולק ואומר שכל מי שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע. ואיתא התם בגמ':
"תניא, אמרו לו
לרבי יהודה: הרבה צפו לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם? ור' יהודה, התם באבנתא
דליבא תליא מילתא".
ומובא במסכת עבודה זרה
דף כ"ח ע"ב:
"ההיא אמתא דהואי
בי מר שמואל דקדחא לה עינא בשבתא. צווחא וליכא דאשגח בה. פקעא עינא. למחר נפק מר
שמואל ודרש: עין שמרדה, מותר לכוחלה בשבת. מאי טעמא? דשוריינו דעינא באובנתא דליבא
תלו..." וכתבו התוס' בד"ה "שורייני דעינא בליבא תלו":
"פ"ה מאור
העין תלוי בטרפשי דליבא. ולי נראה באובנתא דליבא תלו, כלומר, ראיית העין תלוי
בהבנת הלב. שורייני בשי"ן כמו (במדבר כ"ד) אשורנו ולא קרוב. א"נ
סורייני בסמ"ך, מלשון סייר נכסיה (חולין קה.) באובנתא בבי"ת, לשון הבנה,
כדאמרינן במרכבה (מגילה כד:) באובנתא דליבא הוי חזי."
בספרי "זאת אמונתי". שאלתי שאלה-
איך יכול להיות שני מדענים דגולים באותו
מקצוע, אחד ירא שמים מדקדק במצוות ואחד רשע, למה שאחד לא ישכנע את השני? איך נוצר
מצב כזה שאחד ירא שמים מדקדק במצוות ואחד
רשע מרושע? הסיבה פשוטה, למדען שומר המצוות יש בינת הלב. הוא זכה למה שנאמר:
"כי רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" (איוב, ל"ב, ח'). אני משוכנע
שלחלק גדול מכם, יש את בינת הלב. ככל שיגעים בתורה, רואים שלא רק השכל עובד. הם גם
נעזרים בבינת הלב שאנו לא יודעים איך להסביר אותה. זו עובדה, היא קיימת ועם עובדות
לא מתווכחים. מה שנקרא בינת הלב, וזה כשלומדים תורה לשמה. מה זה לשמה? כמו שאמרנו
מקודם, מכתבים מאת ה'. מכתב מאת הקב"ה. הרמב"ם אומר שכל דיבור ודיבור
הוא פלאי פלאים. אז זוכים לדבר מעל השכל, בינת הלב.
כתוב "ויבן ה' א-להים את הצלע"
(בראשית ב', כ"ב)- מלמד שניתנה בינה יתרה לאישה. אם אתה אומר שהאשה פחות
מבחינת מנת משכל, אז מה זה בינה. המדובר בשני דברים נפרדים. הבינה משודרת, היא לא
עבודה במוח. היא משודרת, "כי רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" (איוב,
ל"ב, ח') – יש לאישה התכונה הזאת, ובזה ישבתי קושיה גדולה מאוד, שהיא, איך
הגיעו נשים לנבואה? הלא להגיע לנבואה זה צריך הכנות רבות. מי שיעיין ברמב"ם
בהלכות יסודי התורה, יראה שיש לבצע הכנות
אדירות. קודם כל צריך להיות ת"ח גדול ובעל מחשבה עמוקה, דעתו עם דעת עליונים,
ולהיות פרוש. איך נשים הגיעו לנבואה? תשובתי הפשוטה היא שבינת הלב הביאה להן
לבכות. דמעות של האישה דילגו על כל ההכנות השכליות של הגבר. הגבר צריך לעבוד
בשכלו, לעשות מאמץ כדי להתרומם על מנת להגיע לנבואה. האישה כנועה לפני הבורא, ועל
כן יכולה להגיע לדרגת נבואה. אבא של סבי כותב בספרו משכיל דורש, ודע לך שהאישה
מטבעה רוצה לעבוד ה' והיא כנועה לפני הבורא יותר מהאיש. אבא של סבי היה מאחרוני
המקובלים, וזו קבלה ידועה איש מפי איש. חבל על הנשים שלנו איך הן מאבדות את זה.
שכלות הלב
הדבר הרביעי "שכלות הלב".
הגר"א, מוחק את המילה "שכלות הלב". אך נראה שאין סתירה בין בינת
הלב לבין שכלות הלב, מכיוון שבינת הלב ושכלות הלב- הם שני מושגים נפרדים. פה מדובר
על לב שיש לו גם תכונה שנקראת בינה, ויש לו גם תכונה שנקראת "שכל הלב"-
אלו דברים עמוקים שרק אפשר להפגיש אותם רק עם לימוד תורה. בכל חכמה אחרת אין דבר
כזה. רק מכוח העובדה שאנו לומדים את דבר ה', אז אנו משתנים בטבע שלנו. הייתי אומר
מוציאים מן הכוח אל הפועל דברים מופלאים המצויים בגופינו ובנפשותינו, הוא שכל של
הלב.
אימה
הדבר החמישי- "באימה". אם אתה לומד
לשם שמים, אם אתה מתייגע, ואתה מרגיש שאתה לא עולה, אתה לא מרגיש את "שיויתי
ה' לנגדי תמיד" (תהלים ט"ז, ח'). יש הבטחה שאם תלמד בצורה כזו, תיכנס בך
יראת שמים, תיכנס בך אימה. אגב כשלומדים בעמקות ובהבנה זה תופס את האדם לא רק
מבחינת התענוג של הלימוד, שכן אז אתה רואה פלאי פלאים ואת עומק התורה. אז אתה נתפס
לזה, אתה מתחיל להיכנס לתוך ההוד והאימה של העניין.
סיכום דברינו
בעניין היראה
לסיכום, אפשר לדעת רק מסכת נזיקין ואפשר להגיע
ל"ליבא בעי" ולהוריד גשמים, לפי כל ההבנה שהסברנו קודם. עכשיו אנחנו
נבין מה כתוב בשלושה פסוקים, המתקשרים עם הפתיחה. פסוק ראשון אומר: "תחילת
חכמה יראת ה' " (משלי ט', י'). פסוק שני אומר: " הן יראת אדנ-י היא
חכמה" (איוב כ"ח, כ"ח). פסוק שלישי עוד יותר חזק: "יראת ה'
ראשית דעת" (משלי א', ז')- כלומר ליראת ה' יש לה חכמה משלה. אתה יכול לדעת את
כל הש"ס ולייסד 13 ישיבות שילמדו בהן מסכת עוקצין, אך תצווח לשמים ולא תיענה.
הסיבה היא, כמו שאמרנו בשם מ"ו הגר"א קוטלר, לימוד התורה הוא רק מכשיר.
הוא רק פועל יוצא של יראת ה'.
על הפסוק "יראת ה' ראשית דעת" (משלי
א', ז') כותב רש"י כדלקמן:
"על כן פירש לצורך
מה עשה שלמה הספר הזה ועתה מתחיל הספר יראת ה' ראשית דעת. היא תרומת עיקר הדעת.
והיא תהיה לך הראשונה, לדעת: לפני חכמתך הקדם ליראה את יוצרך, והיא תתן בלבך לעסוק
בחכמה ובדעת..."
רש"י מסביר את המלה "ראשית"
מלשון "תרומה". יש בדעת מצב של עומק. יש דעת, זה כל הסל. מהסל הזה צריך
להוציא תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר, מעשר שני ומעשר עני. וזה שכתב
רש"י, ראשית דעת יראת ה'- זה תרומה של הדעת. זה נקודת המוצא. זה הפתיחה לכל
ידיעת ה', לכל תורה, לכל ידיעה.
כתוב בתהילים פ"ד: " כי טוב יום
בחצריך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלוהי מדור באוהלי רשע" (תהלים פ"ד,
י"א) . אומר רש"י- כי טוב יום שאני בחצריך ומחר אמות, יותר טוב משאני
אחיה 1000 שנה בלי תורה. אני מעדיף יום אחד של חיים ומחר אמות, ולא אחיה 1000 שנה
ואני לא בחצרות ה'. אז כשאתם תצאו ברחוב אחרי שאנחנו מעלים את זה על השולחן, הם
ברחוב נראים מסכנים עלובים. עם כל המותרות שלהם, עם הכל. מה הם מבינים מהחיים? אני
תמיד מדבר בכנסים ושואל מה אתה עושה? ומשיבים לי "אני עושה חיים". תעשה
חיים? קח צ'ק פתוח תקנה לי באיזה מפעל ארגז של חיים. אתה עושה מוות. הם לא יודעים
מה שהם מדברים. מי יכול לעשות חיים? אבי ז"ל היה אומר: לך למכולת, קנה סוכר,
חמאה, מרגרינה ו-
חותמת של יראת
ה'
דיברנו על יראת שמים, איך מקבלים יראת ה'.
מפורש בתורה, אמרו ישראל למשה רבינו: "דבר אתה עימנו ונשמעה ואל ידבר עימנו
א-לוהים פן נמות. ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא הא-לוהים
ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" שמות כ', ט"ז-י"ז). אני
אומר את זה בשפה פשוטה, כל אלו שעמדו במעמד הר סיני שמו להם חותמת של יראת שמים,
שהוטבעה בתכונתם של היהודים. כמו ששמעתם עכשיו, מוטבעים דברים של בינת הלב ושכל
הלב, כל מה שדיברנו. עכשיו, כך הוטבעה הדרישה הראשונה של יראת שמים ממנה יוצאת כל
מצווה, יוצא ממנה לימוד תורה. אין אתה יכול לומר אין לי יראת שמים, כי היא הוטבעה
בך. ההוכחה לכך היא ממסכת נדרים דף כ' ע"א, שם אומרת הגמרא:
"תניא, בעבור תהיה
יראתו על פניכם – זו בושה, לבלתי תחטאו – מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. מיכן
אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא,
ומי שאין לו בושת פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני."
מדוע אומרת הגמרא "בידוע"? כי
הוטבעה בך בושת פנים, שזה בא מיראת שמים. אם אין לך בושת פנים, אז אתה מזרע מרעים,
לא עמדו אבותיך בהר סיני. פסק הלכה, "בידוע". הוטבע בכוחות האדם ובבניו
יראת שמים. בתימן אם אדם לא היה מתבייש היו רומזים לו בשימת אצבע על הלחיים
"הרי מוטבע לך על הפנים יראת השמים. מדוע אתה חצוף? כיצד נעשית חצוף?"
אכילת
הלכות-ותורתך בתוך מעי
כתוב בתהילים: "ותורתך בתוך מעי"
(תהלים מ', ט'). איך קיימו בתימן את הפסוק "ותורתך בתוך מעי"? אני זוכר
כשהייתי ילד קטן, היו לוקחים ביצה, מבשלים אותה קשה קשה, מקלפים וכותבים
"תורה ציווה לנו משה" וכל מיני פסוקים,
ונותנים לילד לאכול אותה, שתהיה התורה במעיים. זה פירוש תימני חינוכי
לתינוקות של בית רבן. רש"י מפרש את הפסוק "ותורתך בתוך מעי" – אף
מאכלי הוא על פי תורתך. היינו: כשאני אוכל מעושר - הכנסתי הלכות מעשר למעיים שלי,
אכלתי דבר כשר - אכלתי הלכות כשרות, פשוט אנחנו אוכלים את התורה. התורה נהיית חלק
מגופנו. לא רק יראת שמים אלא כל קיום המצוות נהיים חלק מגופנו. זה תורתך בתוך מעי.
גדלות הענין
אשרינו שזכינו והבדילנו מן התועים ונתן לנו
תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. לא הטפתי מוסר, אלא נתתי שיעור בשיחה. בעז"ה
כולנו נחזור ללימוד במרץ, בעמקות ולראות את הדברים הגדולים ביותר. להיות בגדלות,
גדלות, גדלות. בלי גדלות זה לא טוב. לא גדלות של הגאווה, גדלות של תורה, בבחינת
"ויגבה לבו בדרכי ה' ".
הכללים בהם פועל השכל בתורה*
לכל אדם יש שכל ומידה מסויימת של חכמה טבעית ולימודית. וכבר רבותינו אמרו
(בתנא דבי אליהו) "חכמה בגויים תאמין, תורתם אל תאמין". שכיוון שהשכל
שלהם שרשי הבנתו היא חכמה אנושית, או נקרא לזה חכמת החומר, היא מנוגדת לאפשרות
שתינתן להם תורה. זאת אנו לומדים ממה שגילו לנו רבותינו, כשבא הקב"ה ליתן
תורה לישראל, אמרו נעשה ונשמע, וכבר דברנו בזה בשיחה קודמת. ובהתבוננות שכל אנושי,
הרי זה כמו שיאמר אדם: לפני שאבנה בית, אכנס לתוכו.
ואיך אפשר שיעשו לפני שישמעו? מה לעשות,
אלה שאלות הנובעות משכל אנושי חומרי, אבל בהשגות העליונות כך הוא החוק הא-להי. ועל
כן אמרו רבותינו שהקב"ה אמר "מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשים
בו, שנאמר: הללוהו כל מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו". מה פירוש
"גילה רז"?, וכי רק היה שימוש ברז מה להגיד? איזה ערך יש לזה? ועומק
הדברים, כשהקב"ה נגלה לכל ישראל בהתגלות זו, כבר יש עלייה רוחנית אדירה
והשגות רוחניות מלאכיות לכל איש ואשה. (וביסוד זה בעזה"י, יתן השי"ת
חיים, ונבאר בהרחבה משמעות מה שאנו אומרים בהגדת פסח "אילו קרבנו לפני הר
סיני ולא נתן לנו את התורה-דיינו". (ואכמ"ל עתה)
שרשים בלימוד
אלא ישראל קבלו עליהם התורה מנקודת על מנת לעשות , וזה עומק המשנה באבות
(פ"ה מ"ד) "הלומד על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד
על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות". עי"ש.
נשים לב שלא קיים הלומד על מנת ללמוד, כי אז פירושו ללמוד חכמה בלבד
רח"ל, וזה לא יכנס בשערי בתי המדרש והתלמוד.
המדרגה ההתחלתית היא הלומד על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד. ושים לב
שלא נאמר מספיקין בידו ללמד, אלא ללמוד וללמד. היינו, ה"ללמוד" איכותו
ועמקותו משרשי ה"ללמד". לפי זה, הלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד
וללמד לשמור ולעשות. מדרגה הכי גבוהה של איכות הלימוד והבנת ה"ללמוד"
שרשיו מללמוד, מלשמור ומלעשות – עולמות של הבנה ויראת שמים שונים זה מזה, של מי
גילה רז זה לבני, שעסק התורה וקבלתה הוא משרשי ה"לעשות".
נמצא שיש לנו שלוש איכויות, והן:
א)
ללמוד, וזה יורד מהפרק, כי היא ח"ו
במדרגת חכמה בלבד, חכמה אנושית ככל החוכמות החיצוניות;
ב)
איכות ללמוד וללמד;
ג)
איכות ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
נמצינו למדים דבר מבהיל. אם אדם מתקשה בהבנה,
זה לא רק קושי מוחי, אלא שחסר לו את נקודת שרשי הלימוד.
היגיעה
יסוד שני בשכר התורה הוא המפורש במסכת מגילה דף ו' ע"ב, האומר יגעתי
ולא מצאתי אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן. והנ"מ
בדברי תורה, אבל במשא ומתן (היינו, פרנסה) סייעתא היא מן שמיא. אין סייעתא דשמייא
בחדות ההבנה.
ולדברי תורה לא אמרן אלא לחדודי, אבל לאוקומי גירסא, מן שמיא היא.
ע"כ.
מבואר בפירוש כי מוצאים רק ביגיעה. ובעיון
נמרץ נתבונן, שלא נאמר יגעתי והבנתי וכיו"ב, אלא ומצאתי.
עומק הדבר שהבנות התורה, עומקה ורומה הם גלויים במציאות, והם כמציאה המונחת
באיזו פינה, וחסרה רק הידיעה איפה היא. (ובאופן זה יש לפרש בעמקות הגמרא ב"ב,
י"ב, ב, שאיך מכוונים להלכה למשה מסיני, אבל אכמ"ל).
יסוד שלישי
מבואר מדברי הגמרא שאין סייעתא דשמיא אלא לאוקומי גירסא, דהיינו לזכור מה
שלומדים. אבל לחדודי, היינו הבנה בחדות לעומקה, אין סייעתא דשמיא. אין מופתים.
על כן יובן למה אם יאמר לך אדם לא יגעתי ומצאתי אל תאמן. וכ"כ למה?
הרי רק לא יגע, אבל למד? אם כן, למה לא נאמין לו כי מצא מהר לחדודי? והביאור שאם
זה היה מסייעתא דשמיא היינו אומרים ודאי קבל מן השמיים סייעתא, ומופת היה לו. אבל
כיוון שאין כאן סייעתא דשמיא, אל תאמן לו, כי רק ביגיעה אפשר למצוא, כי בכללי השכל
הפועל בתורה, דווקא ביגיעה יש מציאות.
ולמרבה הפלא הכרח לומר כי בשאר חכמות יש סייעתא דשמיא, שהרי לומדים כדי
להתפרנס מזה, וזהו שאמרו שיש סייעתא דשמיא למו"מ.
חכמה שלא מתוך עידונים
ולא רק יגיעה, אלא יש ריקון המוח מן המותרות, כמו שנאמר "אף חכמתי
עמדה לי". ופירש הרמב"ם: חכמה שלמדתי באף, ולא מתוך עידונים, היא שעמדה
לי, היינו "ריקון". אם תרוקן
מחשבותיך מתענוגות ומותרות החיים, שם תמצא תורה. ועל כן נבין מה שאמרו:
"הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה." (נדרים פ"א, א').
ואם נשאל איך אפשר להגיע לחדות הבנת הסוגיא בלי סייעתא דשמיא, יש לזה
פירושים עמוקים עד להבהיל, אבל נסתפק בהבנה קטנה, היינו, היגיעה וביטול העידונים היא
מסירות נפש ממש, והנפש עצמה גוררת את הצלחתה, ואכמ"ל.
ועל כן אמרו אפילו בשעת מיתתו חייב אדם לעסוק בתורה, כי זו השעה הנשגבת
להשגות עליונות.
ודברים אלה מחזירים אותנו לשיחה הקודמת על הפסוק "וירא מצוה הוא
ישולם", וכפי שהבאתי יסודות לזה מאת מו"ר הגר"א קוטלר זלה"ה.
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים
ואותו יסוד שאין סייעתא דשמיא בהבנה כמו שמפורש לגבי יר"ש במגילה דף
כ"ב ע"א הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
ועל פי כל מה שכתבנו עד כה, כיוון שנקודת מוצא חכמת התורה היא מחכמת ה' היא
יראה (כמפורש במשלי), ממילא, זה כרוך בזה, למה אין סייעתא דשמיא בהבנת עמקות
התורה.
ובזה יש להבין מה שכתב אבי מו"ז שמותר לאדם לומר על עצמו ירא שמים
אני, שעה שצריך לכך, כפי שמצינו אצל עובדיא שאמר ועבדך היה ירא את ה' מנעוריו, וכן
יונה אמר עברי אנוכי ואת ה' א-להי השמים אני ירא. ועומק הדברים, כיוון שאין בזה
סייעתא דשמיא והכל מיגיעת עצמו, אין בו משום גאווה.
וכיוון שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אם כן, בכל יש סייעתא דשמיא, ואיך
תאמר אני ואני, הן זה שקר, כי בלי סייעתא דשמיא, האני שלך אין לו ערך.
נמצינו למדים שיסוד בעל הגאווה שהוא משקר.
אבל ירא השמים אינו משקר, כי הכל בידו ולא משמים. ומכאן נבין מה שנאמר ויגבה לבו
בדרכי ה'.
תורה שלא בעמל
ובדרך זאת נבין בדרך מבהילה שכל הצרות של עם ישראל, הגלות, ההרג, המחלות
וכל מה שנזכר בתוכחות בפרשת אם בחוקותי ובפרשת כי תבוא, לא משום שלא למדו תורה,
אלא מפורש בתו"כ ומובא בפרש"י, אם בחוקותי תלכו וכו', על מנת שתהיו
עמלים בתורה. היינו שח"ו הפרנו התנאי ללמוד תורה בעמל. וכיוון שאין עמל, יש
שם חוסר יראת שמים במלוא שרשיה, שהרי לא נאמר ע"מ שתלמדו או תעסקו בתורה. והתורה
עצמה מגלה למה אין עמלים, והוא במה שלא נאמר ואם בחוקותי לא תלכו, אלא ואם בחוקותי
תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם. ופרש"י ג"כ כאן ואם בחוקותי, שלא תהיו
עמלים בתורה.
וכאן יש גילוי מאת בוחן כליות ולב ונבכי הנשמות כי חסרון עמל התורה בא
מנקודה שמונחת במקום כלשהו בשכל ובנפש, גיעול ומיאוס התורה רח"ל.
וחכמת סופרים תסרח
ועומק בתוך עומק, נבין מה שאמרו בסוף מסכת סוטה בעקבתא דמשיחא
"...וחכמת סופרים תסרח". לא נאמר כי לא יהיו סופרים ולא תהיה חכמה. אלא
יש חכמת סופרים, אלא שהיא תסרח. ומה שמסריח, הוא מיאוס רח"ל.
ואיך מגיעים לדרדור כזה רח"ל? מפורש בפרשת בחוקותי כי זה הולך שלבים
שלבים. שבע ירידות. זה מתחיל קודם:
א)
לא למד;
ב)
לא עשה;
ג)
מואס באחרים העושים;
ד)
שונא את החכמים;
ה)
מונע את האחרים;
ו)
כופר במצוות;
ז)
כופר בעיקר.
וכמספר הירידות כך מספר העונשים, כמו שנאמר אף
אני וכו' שבע על חטאתיכם.
ואיך מגיעים לאשפתות כאלה? משום ששכל
הפועל תורה צריך לידע כי התורה היא, כמאמר דוד, הנחמדים מזהב ומפז.
חמדת התורה
ואנו אומרים בכל יום אמת ויציב וכו' ונחמד ונעים ונורא ואדיר וכו', וכל
דבריו חיים וקיימים.
כל חכמה אחרת אם תתאר אותה כנחמדה, תהיה מגוחך. אבל חכמת השי"ת היא
נחמדה, כיוון שהוא כביכול נחמד ונעים, על כן דבריו ג"כ נחמדים. ובעצם היינו
צריכים לומר, מתוך הרגשת אמת , יש לי קושיא נחמדה מאד, ועתה יש לי תירוץ נחמד
ונעים, כמו שבורקות עיניה של האם ואומרת יש לי בן כ"כ נחמד.
דרגתו של הרב המלמד
מדרגת ה"ללמד" נשגבה מאין כמוה, והלכה פסוקה היא בהלכות ת"ת
כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה"צ הוא. אם הרב דומה למלאך
ה"צ, יבקשו. ואם לא, אל יבקשו. וכבר כתבתי על זה בחיבורי למה לא נאמר ילך לרב
אחר? אלא אשמעינן שאפילו אין לו ממי ללמוד, אין לבקש תורה מפי רב שאינו מלאך.
ומי הוא זה רב הדומה למלאך ה"צ? מפורש במסכת אבות דרבי נתן פרק
י"ב מ"ו שם שאלו איך נדע, והשיבו מן המלאכים, בשעה שפותחים את פיהם אומר
כל אחד לחבירו אתה גדול ממני, תפתח אתה. וזה פירושו וקרא זה אל זה ואמר. אבל בני
אדם כל אחד אומר אני גדול ממך. עיש"ב.
כמה מרעישה דרישה כזאת, וח"ו
כמו שאין לנו מי ילמד אותנו, מ"מ זו הוכחה שאין תורת מלמד זה מסוד מי גילה רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו.
גם במשנה באבות תנן לא הקפדן מלמד. כי הקפדנות נובעת מגאווה ומעלבון.
כביכול: איך לא מבינים אותי? מה אני לא יודע להסביר? וכל כיו"ב. והרי אפילו
בהעלבה נאמר: "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב
אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". עי"ש. וזו חובה לכל ת"ח, וכל שכן
למלמד. לא נאמר ואוהבי, אלא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. היינו מידה זו מאהבת
השי"ת, שצריכה להיות זכה כטוהר צאת השמש בגבורתו.
אפסות העולם
ובקידושין מפורש, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והרמב"ם בהלכות תשובה מקשה
והרי יש הבטחות שכר לשומרי התורה ועונשין למחלליה. ומתרץ הרמב"ם שהכוונה היא
שאם תקיים ותעסוק בתורה, ימנעו ממך שלא תופרע ע"י יסורין וכו'. אבל אם
ח"ו לא תעסוק בתורה ומצוותיה, אין סיבה שנמנע ממך המקרים הרעים המזומנים
בחיים. כי א"א לשלם שכר בעוה"ז, וכל העוה"ז אינו מספיק לשלם שכר
לימוד סוגיא או מצוה אחת.
ואפשר קצת להבין איך קין הרג את אחיו, כי כל כדור הארץ היה לשני אנשים, וכי
קין לא הספיק לו חצי כדור הארץ? ועומק ההבנה, לפי שקין היה בבית אבא, יציר כפיו של
הקב"ה, והיו עוד במדרגות האדירות של בריאת העולם. וגם אם גורש מגן עדן, עדיין
ראו להט החרב המתהפכת לבלי ייכנסו לגן עדן. וכל העולם הזה היה בשבילו אולי כמו
אצלנו דירה, ופחות. וכגודל מעלתו כך היה גודל יצרו הרע, עד שהיה לרוצח הראשון
רח"ל.
ועמלי התורה והיגעים בה, עדיין יש להם הרגשת אפסיות של כל העולם לעומת אור
התורה.
כוחה של תורה
הדרכת האדם בכל פרט
הכוח שיש בתורה לשנות את האדם נובע מכך שהתורה מעורבת בכל צעד ושעל שעושה
האדם. לדוגמא, כשאדם מתרחץ, עליו להקדים את הראש, שהוא מלך על כל האיברים. התורה
מדריכה את האדם כיצד יישן, ואפילו אופן שכיבתו וכיוון מיטתו. כשנועל מנעליו, ינעל
מנעל ימין תחילה ואח"כ ינעל מנעל שמאל ויקשרנו, ואח"כ יקשור מנעל ימין.
כשחולץ נעליו חולץ קודם של שמאל ואח"כ של ימין. בלובשו חלוקו, לא יהפוך פנימי
לחוץ. ויקום ממיטתו כשהוא מכוסה. שלא ילך בקומה זקופה. שלא ילך בגילוי ראש. ולהיות
צנוע בבית הכסא. אפילו להטלת צרכיו יש הליכות התנהגות, ומפורטים בשו"ע
או"ח סימנים ב'-ג'. ההלכה גם קובעת שעל מת בוכים לכל היותר שלושה ימים
(רמב"ם הלכות אבל פר' י"ג הל' י"א). ההלכות שציינתי לעיל הן אך ורק
דוגמא, אך אין שום פרט ותנועה שאינם על פי התורה, ואפילו מה לדבר ואיך לדבר, לפי
שזו מהותה של תורה.
תורה בלועה בדם וחקוקה בעצמות
ובאיברים
ההדרכה שמדריכה התורה את האדם בכל פרט ובכל תנועה נובעת מכך שהתורה צריכה
להיות בלועה בדמו של האדם, כמפורש באבות ברבי נתן פרק כ"ד סוף מ"ד:
"הוא היה אומר: הלומד תורה בילדותו,
דברי תורה נבלעין בדמיו ויוצאים מפיו מפורשים. והלומד תורה בזקנותו, אין דברי תורה
נבלעין בדמיו ואין יוצאים מפיו מפורשים..."
ודברי תורה לא רק נבלעים בדמיו של האדם, אלא גם נחקקים בעצמותיו. ויוצא מכך
שהדם הוא הדיו והעצמות הם הלוחות. זאת לומדים מן העבירות, רח"ל, כמפורש במסכת
תענית דף ל' ע"ב:
"... תניא נמי הכי, כל האוכל בשר
ושותה יין בט' באב, עליו הכתוב אומר ותהי עונותם חקוקות על עצמותם."
ומפרש רש"י בד"ה "כל האוכל", שהכוונה למי שאוכל בשר
ושותה יין בסעודה המפסקת שלפני ט' באב. דבר זה מלמד כי גם דברי חז"ל נחקקים
בעצמות, וכן את גודל מעלתם של חז"ל.
דם מתורה
וכבר בשיחה א' הזכרתי פרש"י בתהלים על הפסוק "ותורתך בתוך
מעי" (תהלים מ', ט'), היינו, כשאדם אוכל דבר מעושר, נכנסו הלכות מעשרות לתוך
מעיו, כשאוכל בשר מנוקר, נכנסו כל הלכות חלב וניקור לתוך מעיו. והנה כאן מפורש שכל
התורה נבלעת בדמיו. היינו, דם של תורה. כמו, להבדיל בין קודש לחול, אלה המכורים
לאלכוהול או ח"ו לסמים, טועמים בדמם ממש אלכוהול או סמים.
הנפש משתבשת ממאכלות אסורות
ומפורשת דרשת רבותינו ביומא דף ל"ט ע"א על הפסוק "אל תשקצו
את נפשותיכם... ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא י"א, מ"ג):
"תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת
לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. אל תקרא ונטמאתם אלא ונטמטם."
מלמד שמאכלות שאינן כשרים מטמטמים את הלב, שפירושו סותמים את הלב, מלשון
"טומטום ואנדרוגינוס". וגדול הפשטנים, הראב"ע, כתב בפרשת ראה על
הפסוק "כי הדם הוא הנפש" (דברים י"ב, כ"ג) ועל הפסוק "לא
תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך..." (דברים י"ב, כ"ה) כדלקמן:
"שלא יאכל נפש בהמה שתשבש נפשו. גם
הנפש והצורה בדמות האב, על כן לבניך אחריך."
ריח של תורה
והריחו ביראת ה'
ומי שזוכה, יכול להריח את התורה ואת העבירות. וכבר מפורש במסכת סנהדרין דף
צ"ג ע"ב שאחד המבחנים שנבחן את המשיח, אם הוא באמת המשיח, אם הוא
"מורח ודאין", כפי שאומרת הגמרא:
"... משיח, דכתיב: ונחה עליו רוח ה',
רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה' וגו', וכתיב: והריחו ביראת ה'.
... רבא אמר, דמורח ודאין, דכתיב: ולא למראה עיניו ישפוט, ושפט בצדק דלים, והוכיח
במישור לענוי ארץ..."
ריח נבלות וטריפות נודף מן האוכלן
ורבי עקיבא היה מריח ריח נבלות וטרפות מאדם שאכלן, וכמובא במעשה הנורא
באבות דרבי נתן פרק ט"ז משנה ב':
"רבי עקיבא...כשהלך לארץ אוכילו
קורצא אצל שלטון אחד, ושגר לו שתי נשים יפות. רחצום וסכום וקשטום ככלות חתנים,
והיו מתנפלות עליו כל הלילה. זאת אומרת חזור אצלי, וזאת אומרת חזור אצלי. והיה
יושב ביניהם ומרקק, ולא פנה אליהן. הלכו להן, והקבילו פני השלטון ואמרו לו: שוה
לנו מות משתתננו לאיש הזה. שלח וקרא לו. א"ל: מפני מה לא עשית עם הנשים הללו
כדרך שבני עושים לנשים? לא יפות המה? לא בנות אדם כמותך הן? מי שברא אותך לא ברא אותם?
אמר לו: מה אעשה? ריחן בא עלי מבשר נבילות וטרפות ושרצים."
והמדקדק בלשון רבי עקיבא ימצא שלא נאמר ריחן בא אלי, או אני מריח מהן, אלא
אמר רבי עקיבא "ריחן בא עלי", דהיינו, בהתקרבן אליו נדבק בו עצמו ריח
מסריח, כמו אדם הנכנס לחנות לממכר בושם או לחנות לממכר עטרן, שריח הבושם או העטרן
נדבק בו.
חכמת סופרים תסרח
ויש מצב, רחמנא ליצלן, שהתורה תסריח באדם שאין תוכו כברו. ובזה יש לפרש
לשון המשנה בסוף מסכת סוטה (פרק ט' משנה י"ד): "... בעקבתא דמשיחא חוצפה
יסגי... וחכמת סופרים תסרח...", היינו שריחה יהיה מסריח.
וענין זה מובא גם באבות דרבי נתן פרק י"א משנה ב' בלשון זו:
"ושנא את הרבנות. כיצד? מלמד שלא
יניח אדם עטרה מעצמו בראשו. אבל אחרים יניחו לו, שנאמר (משלי
כ"ז): יהללך זר ולא פיך, נכרי ואל שפתיך. אמר רבי עקיבא: כל המגביה עצמו על
דברי תורה, למה הוא דומה? לנבלה מושלכת
בדרך, כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק ממנה והולך, שנאמר (משלי ל'):
אם נבלת בהתנשא, ואם זמות יד לפה..."
ונאמר במדרש ויקרא רבה פרשה א' סעיף ט"ו: "כל תלמיד חכם שאין לו
דעת, נבילה נאה הימנו". הרי, רח"ל, יש תורה שגורמת הסרחה. וכבר הזכרנו
שרבי עקיבא הריח ריח נבלות, והמשיח מורח ודאין.
מצב האדם יתגלה מרמת קורותיו
וכליו אם הם רשעים או צדיקים
וכן גילו לנו רבותינו שביום הדין אפילו קורות ביתו של אדם מעידין עליו. לפי
שיראו לאדם איך חקוקים מעשיו בקורותיו וכלי ביתו. ומצבו ורמתו של האדם יהיו ניכרים
ממצבם של קורות ביתו וכליו. כי גם ביתו וקירותיו ועצמותיו של האדם נעשים או רשעים
או צדיקים, והוא יראה את כליו ועצמותיו רשעים או צדיקים. וענין זה מובא בחגיגה דף
ט"ז ע"א:
"... שמא תאמר מי מעיד בי? אבני ביתו
וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו, שנאמר: אבן מקיר תזעק, וכפיס מעץ יעננה..."
גם בעלי החיים של האדם נעשים
כמותו
ואם יש לאדם בעלי חיים, כגון: גמל וחמור, גם החמור וגמל נעשים כמותו. וכמו
שהעידו רבותינו בבראשית רבה פרשה ס' סוף סעיף ז' על הפסוק "ואנוכי פניתי הבית
ומקום לגמלים" (בראשית כ"ד, ל"א), שלבן פינה את הבית מטינופת עבודת
כוכבים. דבר זה מלמד שהגמלים של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודה זרה, עד
שפינה לבן מפני הגמלים את כל הע"ז שהיתה בבית. ומובאים הדברים בפירוש באבות
דרבי נתן פרק ח' משנה ח' כדלקמן:
"כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים,
כך בהמתן היו חסידות. אמרו: גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת
כוכבים, שנאמר (בראשית כ"ד) ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים [ואנכי פניתי הבית
ומת"ל ומקום לגמלים], מלמד שלא נכנסו לבית לבן הארמי עד שפנו כל העבודת
כוכבים מפניהם."
בהמתן של צדיקים
באבות דר"ן פרק ח' סוף משנה ח' מובא מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא
בלשון זו:
"מעשה בחמורו של ר"ח בן דוסא
שגנבוהו לסטים, וחבשו את החמור בחצר, והניחו לו תבן ושעורין ומים, ולא היה אוכל
ושותה. אמרו: למה אנו מניחין אותו שימות ויבאיש לנו את החצר?. עמדו ופתחו לה את
הדלת והוציאוה. והיתה מושכת והולכת עד שהגיעה אצל ר' חנינא בן דוסא. כיון שהגיעה
אצלו, שמע בנו קולה. א"ל: אבא, דומה קולה לקול בהמתנו. א"ל: בני, פתח לה
את הדלת, שכבר מתה ברעב. עמד ופתח לה הדלת, והניח לה תבן ושעורין ומים, והיתה
אוכלת ושותה. לפיכך אמרו: כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים, כך בהמתן חסידות
כמותן."
וכנזכר בחמורו של רבי פנחס בן יאיר בגמרא חולין דף ז' ע"א
"... דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל
לפדיון שבויים... אקלע לההוא אושפיזא. רמו ליה שערי לחמריה. לא אכל. חבטינהו, לא
אכל. נקרינהו, לא אכל. אמר להו: דלמא לא מעשרן? עשרינהו, ואכל. אמר: עניה זו הולכת
לעשות רצון קונה. ואתם מאכילים אותה טבלים?"
ומה כל כך זכה החמור, שעד כדי כך נאמר על עמלי התורה "יששכר חמור
גרם" (בראשית מ"ט, י"ד)? וראיתי באיזה מקום שפירש שעני היינו
ענוותן. לפי זה אין כמו החמור כנוע, והוא השקט ביותר, כי ארי שואג, וכלב נובח,
וסוס צוהל. אבל החמור כשמשמיע קול, היינו כשהוא נוער, הינו מתעורר מכניעתו. ולא
פלא שהמשיח רוכב על חמור סמל ההכנעה. ותוך כדי כך אנו לומדים שהמשיח יהיה עניו עד
מאד.
אם ראשונים כבני אדם
כפי שהובא לעיל, נאמר באבות דר"ן פ"ח מ"ח:
"לפיכך אמרו: כשם שהחסידים
הראשונים היו חסידים, כך בהמתן חסידות כמותן".
הנה מדוקדק עד למאוד הלשון. שלא אמרו בהמתן חסידות, אלא גם כמותן. כלומר, יש מצב שחמור יהיה צדיק וחסיד יותר
מאתנו. ואפילו כאן מסר החמור את נפשו עד מוות כדי לא להכשל. וענין זה מסביר את
מאמר הגמרא בשבת קי"ב:
"אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא: אם
ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא
כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים."
ומכאן גם יובן מה שאמרו צדיקים וחסידים כמותן.
ועל פי כל מה שהקדמנו, שמהות רמתו של האדם נבלעת בדמו, ונדבקת בכליו
ובקורותיו, וגם בגמליו וחמוריו.
קצרו של הדבר, גם חמורים יכולים להשתנות ולהיעשות צדיקים וחסידים, כמו
החמורים של רבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר. אל תאבו ואל תשמעו לאנשי הרחוב
האומרים שחמור אינו משתנה, והרי ראינו שלא רק בע"ח משתנים.
בן תורתא (בן פרה) חכם בתורה
ונזכיר גם את הפרה, כמובא בפסיקתא רבתי י"ד, ב', מעשה בישראל שמכר
פרתו לעכו"ם. חרש עמה ששת ימים, ובשבת רבצה תחת העול. בא ישראל ולחש באוזנה
שעתה היא ברשות הגוי ולא ברשותו. קמה הפרה וחרשה. מיד בא הגוי והתגייר, והיו
קוראים את שמו יוחנן בן תורתא. ומשום שהפרה גרמה לו להתגייר, נקרא כמו בנה, יוחנן
בן תורתא. ורק בגיורו, זכתה הפרה להמשיך בשמירת השבת.
גם הדומם משתנה
ולא רק חמורים, גמלים ופרה משתנים, אלא גם הדומם. ומשום כך דרשו רבותינו על
הפסוק "ויקם שדה עפרון" (בראשית כ"ג, י"ז), מלמד שתקומה היתה
לו, שיצא מרשות הדיוט ונכנס לרשות מלך (ראה רש"י במקום וכן בראשית רבה פרשה
נ"ח סעיף ח'). הנה יש לנו קוממיות של הדומם מתוך הקוממיות של החי הצדיק.
וזה אחד מן הטעמים שמטבילים כלי הניקח מן העכו"ם, שיצא מרשות חולין
לרשות של קודש. ואם הישראל ח"ו משתמש בכלי לאיסור, אמלל את הכלי.
אדה"ר גרם בחטאו מוות לכל
הבריאה
וכל מה שהארכתי בזה, מקופל ומכונס במעשה אדם הראשון. שהרי לא רק עליו נגזרה
מיתה, אלא גם על בעלי החיים. ואפילו האדמה הדוממת נתקללה, וכלשון הפסוק
"ארורה האדמה בעבורך" (בראשית ג', י"ז). כי אדה"ר בחטאו לא רק
ירדה מעלתו, אלא הוא גלגל לתהום כל הבריאה, כולל בעלי החיים, הצומח והאדמה הדוממת,
ונעשו גם הם חטאים.
ובבראשית רבה פרשה מ"א סעיף ב' אמר רבי אחא אפילו קורות ביתו של פרעה
לקו בעת ששלח ה' נגעים על פרעה, לאחר ששרי פרעה לקחו את שרה אל פרעה.
כי השחית כל בשר
וגם בדור המבול כולם נענשו (לבד מהדגים) שנאמר: "כי השחית כל בשר את
דרכו על הארץ" (בראשית ו', י"ב), כי גם בעלי החיים באותו זמן נעשו רשעים
כמו בני האדם.
עדות השמים והארץ
ומכל מה שהזכרנו, יש לנו הבנה כפשטה במה שהעיד משה רבינו ואמר:
"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" (דברים ל"ב, א'). וכן
ישעיהו אומר: "שמעו שמים והאזיני ארץ" (ישעיהו א', ב'). כי כאמור כל
הבריאה מעורבת, וגורלה קשור במהות במעשה הבריות.
ומכאן אנו מתקרבים להלכה שפוסק הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ד':
"... לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו
כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם, חציו זכאי וחציו חייב.
חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה
מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה
והצלה, שנאמר: וצדיק יסוד עולם, זה שצדק והכריע את כל העולם לזכות והצילו. ומפני
ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד
יום הכפורים יתר מכל השנה."
קצרו של הדבר, כל אדם יתן את הדין, רח"ל, בפורענויות המתרחשות בעולם,
או יקבל שכרו בתקוני העולם.
כילה חמתו על עצי ואבני
ביהמ"ק לא רק במקום ישראל, אלא גם מחמת פגמן
ועתה יש לנו מושג מה שאמרו באיכה רבתי פרשה ד' סעיף י"ד על הפסוק
"ויצת אש בציון..." (איכה ד', י"א):
"כתיב (תהלים ע"ט) מזמור לאסף
א-להים באו גוים בנחלתך... אמרו לאסף, הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב
ומזמר?. אמר להם: מזמר אני ששפך חמתו על העצים והאבנים ולא שפך חמתו על ישראל. הדא
הוא דכתיב ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה."
ובהבנה זאת, אין כלוי החמה על עצי ואבני המקדש רק במקום ישראל. אלא בחטאם
של ישראל על ע"ז, ג"ע, ש"ד ושנאת חנם, נעשו גם העצים והאבנים של
המקדש כמו רשעים, וגם מדין עצמם חייבים איבוד. אלא שריחם השי"ת על ישראל
והענישם בגלות בלבד, אחרי שכילה חמתו על עציו ואבניו של המקדש.
כוחות ארי ונמר יש לאדם, ובבטלתו
הם יבטלו
ועתה נתבונן בפסגות של לימוד התורה, דרך כל מה שאמרנו עד כה. ומפורש באבות
דר"ן פרק כ"ט משנה ב':
"הוא היה אומר: כל השוקד עצמו על
דברי תורה, מוסרין לו שקדנים כנגדו. וכל הבוטל מדברי תורה, מוסרין לו בטלנין
כנגדו, כגון: ארי וזאב וברדלס ונחש והגייסות והליסטין באין ומקיפין אותו ונפרעים
ממנו, שנאמר (תהלים נ"ח): אך יש א-להים שופטים בארץ."
וכפי שאמרנו, כי מכח התורה נעשה גופו ודמו של האדם מתורה. ובמשנה אבות פרק
ה' משנה כ' נאמר:
"יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר,
וקל כנשר, ורץ כצבי וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים..."
והדברים הם כפשוטם, שבעבודת השי"ת גנוזים בכוחות האדם כל הכוחות
הגדולים, הקלים והעזים שבחיות, ובכח התורה לחשוף אותם ולהוציאם למעשה, דהיינו מן
הכח אל הפועל.
אבל אם האדם יתבטל , הרי הכוחות האדירים המצויים בו יבטלו אצלו, ויהיו
כנגדו. זאת ההבנה במשנה זו. היינו, שיתוק כל הכוחות והרצונות שטבועים באדם לעבודת
השי"ת, כוחות של הארי, והזאב, והנמר, והברדלס, והנחש, והגייסות והליסטים, יבטלו בו, ויהיה משותק ממש ומדולדל
באבריו, רח"ל.
לימוד בעמקות וביר"ש בהבנה,
מוצאים דעת א-להים
ובשקידתה ועומק הבנתה על השיתין, ומתוך יראת שמים צרופה, יבוא לאדם דעת
א-להים. וגם ענין זה מובא באבות דר"ן פרק ד' משנה א':
"... ותלמוד תורה חביבה לפני המקום
מעולות, לפי שאם אדם למד תורה, יודע דעתו של מקום, שנאמר (משלי ב'): אז תבין יראת
ה' ודעת א-להים תמצא."
קצרו של הדבר, תלמוד תורה מתוך יראת השי"ת, פירושו, כי דעתו של מקום
עליו. ועתה יובן מה שנאמר באבות דר"ן פרק ב' משנה ד' שחזקיהו מלך יהודה עשה
ארבעה דברים והסכימה דעתו לדעת המקום. גנז ספר רפואות והסכימה דעתו לדעת המקום,
כתת נחש הנחושת והסכימה דעתו לדעת המקום, הסיר את הבמות והמזבחות והסכימה דעתו
לדעת המקום, וסתם מי גיחון והסכימה דעתו לדעת המקום.וכבר קדמו דבריהם (אבות
דר"ן פרק ב' משנה ג') על משה רבינו, ששבר את הלוחות והסכימה דעתו לדעת המקום,
ופירש מן האשה והסכימה דעתו לדעת המקום.
חכם עדיף מנביא
ונוסף לזאת, דברי הגמרא ב"ב דף י"ב ע"א ו-ע"ב שחכם
עדיף מנביא וכו', אלא אמר רב אשי: תדע, דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא הלכה למשה
מסיני כוותיה וכו', ע"ש. וכבר דברנו על סוגיא זו בשיחה קודמת. והפעם לאור מה
שאמרנו כאן, עוד נבין בעומק יותר, שלימוד מתוך יר"ש טהורה, זוכים לפסגת הפסוק
"ודעת א-להים תמצא" (משלי ב', ה'). והיינו, שסברא ודעת שיאמר, היא, כביכול, נובעת אליו מהסכמת הבורא לומר את
האמת הא-להית ולכוין למה שנאמר להל"מ.
והיות ותורת קדשינו היא תורת השי"ת, וכביכול רצון ודעת השי"ת, הרי
הלומד מיר"ש, נבלעת במוחו ובדמו, כביכול, דעת השי"ת, בבחינת "אז
תבין יראת ה' " (משלי ב', ה'). נשים
לב שיראת השי"ת צריכה גם הבנה ואחריה "ודעת א-להים תמצא". שהרי לא
נאמר בפסוק אז תבין או תיעשה ירא ה'. וכבר הארכנו בשיחות הקודמות על היסוד הזה
שיראת ה' היא חכמה.
ואדם בלי עמקות תורה וחכמה, אין יראתו בהבנה, ומצוות אנשים מלומדה היא.
פרדס חיים נטוע בתוכנו
לפי זה נוכל להבין דברים כפשטן מה שאנו מברכים בלשון "וחיי עולם נטע
בתוכנו", היינו ממש פרדס שלם בתוכנו, בו נטיעות של תורה, כמו שהזכרנו
"ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ', ט').
הבה נתאמץ, כי כל תורה שלומדים תימהל בדמינו, וכל צדקה וחסד שאנו עושים
יחוקקו בעצמותינו, כדי שלא רק נהיה צדיקים וחסידים, אלא איבר ועצם יהיה צדיק וחסיד
ממהות עצמו.
ואם חמור יכול להיות צדיק וחסיד, כמו שהיה חמורו של רבי חנינא בן דוסא וכמו
חמורו של רבי פנחס בן יאיר, כל שכן אנחנו,
שאנו נזר הבריאה.
שובה
ישראל עד ה' אלוקיך*
מהות
העוון
בהמשך לשיחות שנאמרו בפני בני הישיבות, נקדיש
הפעם באותה דרך על התשובה. בשבת שובה אנו מפטירין "שובה ישראל עד ה' א-להיך
כי כשלת בעונך" (הושע י"ד, ב'). בפסוק זה עצמו יש פירוש גמור של מהות
העוון, וכמו שנאמר "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט,
י"ד), לפי כשישים לפני העור מכשול בדרכו, יפילו לארץ, ואוי לו אם הוא מהלך על
ראש הר. ומשמעות העוון היא נפילתו של האדם ממקום עמידתו. וישאל השואל מהו מימד
ועומק הנפילה? לזה באה תחילת הפסוק באומרו "שובה ישראל עד ה' א-להיך",
היינו כפשוטו, נפלת מ"עד ה' " ועד תהום התהומות.
גם לומדים ממה שנאמר
"שובה", כי מקומו הטבעי המולד של ישראל להיות בקרבה כביכול עד ה'. וכמו
שהרמב"ם פוסק בהלכות גירושין פ"ב הל"כ שרצונו הטבעי של כל אדם
מישראל להתרחק מן העבירות ולעשות המצוות, ורק גורם חיצוני, שהוא היצר הרע, תוקפו.
עיש"ב.
המצווה להידבק בדרכיו של
הקב"ה
נשאלת השאלה, איזו היא
הדרך להשאר במצב של עד ה"א? אענה על שאלה זו בשני אופנים. הפן האחד, הוא כפי
שאומרת הגמרא בסוטה דף י"ד ע"א:
"ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב
אחרי ה' א-להיכם תלכו. וכי אפשר לאדם להלך אחר השכינה, והלא כבר נאמר כי ה' א-להיך
אש אוכלה הוא? אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים... אף אתה
הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים... אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים...
אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים... אף אתה קבור מתים."
וכן יש מצות עשה של
"ובו תדבק", כפי שכותב הרמב"ם בהלכות דעות פ"ו הל"ב:
"מצות עשה להידבק בחכמים ותלמידיהם,
כדי ללמוד ממעשיהם. כענין שנאמר: ובו תדבק. וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה? אלא כך
אמרו חכמים בפירוש מצוה זו: הדבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת
תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא
לתלמיד חכם, ולהתחבר להן בכל מיני חבור, שנאמר: ולדבקה בו. וכן ציוו חכמים ואמרו:
הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם."
ואם נאמר שובה ישראל עד ה"א, פירושו להיות בגבהים שמימיים כמו מלאכי
המרום. מאחר והאדם, מעצם רצונו והיותו היה עד ה"א ונכשל, לכן עתה נדרשת ממנו
תשובת המשקל להיות עד ה"א.
אדם צריך לעלות לשמים
אבל הן רוב הבריות אינם ברמה ובדרגה של עד ה"א. מי יודע כמה יש בכל
דור הנמצאים ברמה ובגבהים כאלה, ואיך נדרשת מהאדם תשובה מעל למה שהיה קודם החטא?
ולפי זה מובן מדוע דורשים מהאדם לחזור לרצונו הטבעי קודם שחטא, כי כל איש מישראל
חייב להידבק בא-להים חיים ולהיות קרוב כביכול עד השי"ת, ולא עד בכלל, לפי שאי
אפשר לומר כן, אלא צריך להיות במדרגת מלאכי מרום. והדרך להיות עד ה"א הוא
בקיום ודקדוק בשתי מצוות, שהן: א) ובו תדבק, ב) מצווה להתדמות בדרכיו.
וכשאדם נכשל אומרים לו לשוב לא רק ממכשול זה או אחר, אלא אומרים לו שבעבירה
זו התרחק מטבעו להיות עד ה"א, ועל כן אומרים לו: שובה עד ה"א.
ויש בלשון זה דיוק עצום ונמרץ. לא נאמר בלשון כגון: תקן דרכיך לפני
ה"א וכל כיו"ב, אלא לשון "שובה", היינו, נדרש ממך לחתור
ולהגיע למקום הטבעי בו היית אמור להיות קודם החטא בזמן שנולדת. והדבר מפורש בקוהלת
ז', כ"ט:
"לבד זה ראה מצאתי, אשר עשה הא-להים
את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים".
תשובה עד כסא הכבוד
הפן השני, על פי מאמר הגמרא במסכת
יומא דף פ"ו ע"א:
"אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד
כסא הכבוד, שנאמר: שובה ישראל עד ה' א-להיך."
ופשוט שהפירוש שהאדם השב באמת ואמונה צריך לשוב באופן כזה שתגיע תשובתו עד
כסא הכבוד. לפי זה בא רבי לוי לתרץ איך אפשר לומר עד ה"א, שאין הכוונה שמדרגת
האדם בתשובתו בגברא תהיה במעלה של עד ה"א, אלא שתשובתו של האדם תגיע עד כסא
הכבוד. ובזה יש להטעים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ב הל"ב, שם
נאמר:
"ומה היא התשובה... ויעיד עליו יודע
תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: ולא נאמר עוד א-להינו למעשי ידינו
..."
ועי"ש בכ"מ ובלח"מ.
ואי אפשר שיעיד עליו יודע תעלומות, אם לא תגיע התשובה למעלת כסא הכבוד. אך
אם הגיעה תשובתו עד כסא הכבוד, אז יעיד עליו יודע תעלומות.
היקף התשובה
עתה נראה את היקף התשובה. זאת גם כן מרמב"ם
הלכות תשובה פ"ג הל"ד, שם פוסק הרמב"ם:
"אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב...לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וח