ספרות חכמי תימן
ספרות חכמי תימן
מקיפה את כל תחומי היהדות:
פילוסופיה, פיוט ושירה, מדרש ואגדה, היסטוריה, מוסר וקבלה, דקדוק ומסורה, הלכה ופירושים.
ספרי פילוסופיה
שנכתבו בתימן
"בוסתאן אל
עקול") פרדס
הדיעות)
ספר ראשון, שנכתב ברובו בערבית. ספר זה,
שנתחבר על ידי רבינו נתנאל פיומי, מגלה לנו מעט מחייהם של יהודי תימן אז, וממנו אנו למדים כי
קשרים ספרותיים היו
ליהודי תימן עם תפוצות הגולה. המחבר קרא את ספריהם של גדולי ישראל, כמו רבינו
סעדיה גאון, ר' שלמה איבן גבירול, ר' יהודה הלוי ורבינו בחיי.
"נור אלצ'לאם" (אור האפילה)
בתקופת הרמב"ם התרחבו הקשרים עם
יהודי תימן בשל השלטון
עם מצרים, שחלש על תימן ויהודים מתימן היגרו למצרים ולהפך. השפעת
הרמב"ם על יהודי
תימן היתה עצומה והתגלתה בספרות המדרש, ההלכה והפילוסופיה, שהגיעה
לתימן והפרתה את
המחשבה. עקבות השפעה זו אנו מוצאים בספר "נור אלצ'לאם".
ספר זה מיוחד מסוגו, משום
שהוא כולל מדרשים, הלכה, פילוסופיה ופירושים. מחברו הוא רבינו נתנאל
בן ישעיהו. ספר זה היה ידוע בתימן, אלא שמעטים למדו בו, אם מפני שהיה כתוב ערבית ספרותית, שלא
היתה מובנת להמוני העם, ואם מכיוון שהוא רב כמות ולא רבים יכלו להעתיקו.
ספרי מדרשים
"המדרש הגדול"
ספר זה
הוא פאר יצירתה
של יהדות תימן. מחברו, ר' דוד עדני כתבו עברית צחה והוא כולל חומר ספרותי יותר ממדרש
רבה. רבים עסקו בו והדפיסו ממנו חלקים שונים. חשיבותם של מדרשי תימן בכך שנשתמרו בהם הרבה ממדרשי ארץ ישראל
שהגיעו לתימן ואבדו
ליהדות. "המדרש הגדול" כולל חומר בלתי ידוע יותר מאשר
מדרשים אחרים, וכן כולל חומר
ממדרשים, וכן דינים הלקוחים מן המשנה והגמרא, בבלי וירושלמי,
תוספתא, ספרא וספרי,
הלכות הרי"ף, הרמב"ם ועוד.
"מדרש החפץ"
המדרש
הוא על חמישה חומשי תורה,
ולעת עתה יצא לאור רק ספר בראשית. מחברו, ר' זכריה בן שלמה הרופא
(הרז"ה) כתב את
ספרו בעברית, ערבית וארמית.
"חמדת הימים"
בין
שאר המדרשים
ראוי להזכיר את "חמדת ימים" המיוחס לר' שלום שבזי, על התורה, שרוב
מקורותיו שאובים
מן הקבלה. בגוף החיבור נכתב כי מחברו הוא שלם בן יוסף בן אביגד בן חלפון משתאי אלשבזי
מכפר נג'ד אלווליד. החיבור נסתיים בשנת הת"ו ליצירה, כלומר 34 שנים לפני גלות
מוזע. רבים ייחסו את "חמדת ימים" לאחד ממשפחת שבזי, אולם לאחרונה גברו הקולות הטוענים
כי הוא שייך למשורר ר' שלום שבזי.
ספרי חוכמה
ומוסר
"ספר המוסר"
כתיבתם
של יהודי תימן היא בדרך כלל לפי הקו התורני של הספרות הדתית שהגיעה אליהם מחוץ לתימן. אולם ישנם
ספרים שבהם משולבים
דברי היסטוריה ונושאים שונים. בין הספרים האלה בולט במיוחד
"ספר המוסר",
לר' זכריה אל צ'הארי. רובו של הספר הוא דברי היסטוריה ומכאן
חשיבותו, אולם חלק חשוב
שבו הוא דברי תורה ושירים וכן סיפורי חול ועורמת הרפתקנים. בספר יש
חומר חשוב על חיי
היהודים בארץ ישראל באותה תקופה, ובעיקר על חיי היהודים בטבריה ובצפת, בירת הגליל אז,
מבחינה כלכלית ורוחנית כאחת.
"ספר הגלות והגאולה"
ספר זה
שייך לספרות
המוסר. מחברו, חי בצנעא ואת ספרו כתב בשנת תר"ח (1848). המחבר הושפע מספר המוסר של ר'
זכריה אלצ'הארי, וגם הוא כתב את ספרו זה בצורת מקאמות, בהן ניהל דו שיח בינו לבין
אברהם אבינו על מאורעות הזמן ההוא ועל סבלם של היהודים בתימן.
"פרי צדיק"
על
גלות מוזע הגזירה הקשה והמזעזעת שהחלה בשנת תל"ט, נמשכה שנה שלמה ונסתיימה בשנת
הת"מ לא נכתבה ספרות ראויה לשמה שתספר לנו את גודל האסון. כארבעים שנה לאחר מכן
סבלו יהודי תימן משנות הרעב שעברו על המדינה, קמו חכמים שחיברו ספרים בהם. ר' צאלח
בן יחיא זקנו של מהרי"ץ חיבר "פרי צדיק" שהוא ספר דברי מוסר הלקוחים ברובם
מספר הזוהר, שמהם יוכל היהודי ללמוד את הדרך הראויה ללכת בה.
ספרי הלכה ופירושים:
"שתילי זיתים"
דברי
המוסר של ר' צאלח ושל ר' סעיד צעדי השפיעו על חכמי הדור הבא, והם שינסו מותניים
וחיברו ספרות תורנית קלה המסבירה לציבור כיצד עליו להתנהג. ר' דוד בן שלמה מזרחי
(משרקי) (1734-1809), נחלץ לכתוב פירוש ל"אורח חיים", שהוא החלק הראשון ל"שולחן
ערוך" של ר' יוסף קארו, ובעיקר העלה את המנהגים והדינים המקובלים על נס ציונה, וקרא
לפירוש בשם "שתילי זיתים".
"עץ חיים"
אחרי
ר' דוד מזרחי קם
מנהיג בשם ר' יחיא צלאח שנקרא מהרי"ץ (מורינו הרב ר' יחיא
צאלח), שהפרה את ספרות
יהודי תימן בספריו הענייניים. עיקר פרסומו הוא בפירושו "עץ
חיים" לתכלאל, הוא
הסידור של יהודי תימן, שהאיר את עיני הציבור בהסבריו בעברית צחה
לתפילות השנה ולפיוטים.
יחד עם זה הגיש גם את הדינים והמנהגים שליוו את היהודים בהנהגותיו בכל ימות השנה.
"פעולת צדיק"
ספר
שני בחשיבותו מאת מהרי"ץ. ספר זה הוא ספר שאלות ותשובות בן שלושה חלקים. הוא כתוב בסגנון עברי מעולה,
ומתוכו ניתן ללמוד הרבה
על מאורעות היסטוריים בלתי ידועים, וכן על אורח החיים של יהודי תימן
בזמן ההוא.
"זבח תודה"
הלכות
שחיטה תפסו מקום מרכזי אצל יהודי תימן בגלל חשיבותה של השחיטה בחיי היום יום, וכל אחד השתדל להתמחות
במקצוע זה כדי שיוכל לשרת
את עצמו ולא יהיה זקוק לעזרת הזולת. מקצוע השחיטה אינו נחשב לחוכמה
גדולה בתימן, והאימרה
הנדושה היא שזהו מקצוע שגם הנשים יכולות לעסוק בו. וכשבא רמ"א להחמיר וקבע שאין להניח
לנשים לשחוט, בא מהרי"ץ בספרו "זבח תודה" וקבע שהנשים שוחטות
לכתחילה אפילו
בקביעות, ודינן שווה לאנשים. ספר זה היה מעין "שולחן ערוך" ליהדות תימן בהלכות שחיטה.
"מקור חיים"
שנה
לאחר מותו של מהרי"ץ נולד ר' יחיא צאלח בן יעקב, שהיה ראש הקהילה. מהרי"ץ כתב את "זבח
תודה", והנה בא ר' יחיא צאלח בן יעקב וחיבר את "מקור חיים". הוא חיבר את הספר כספר יסוד
בהלכות שחיטה, המביא מדברי כל
הפוסקים.