פרק עשירי

שיטת רבינו המחבר במנהגים

אחת ממטרותיו החשובות של רבינו המחבר בחיבורו, היא כתיבת מנהגי תימן, הן המנהגים הקדומים שעדיין היו נהוגים בזמנו, והן המנהגים שנתפשטו שם בדורו ובדור שקדם לו. חשיבות המנהגים נזכרה כבר במשנה בכמה מקומות, כגון בלשון כך מקובלני, והמנהג הוא שהכריע:

אף על פי שרבינו המחבר עמד וחיזק את הלימוד בשולחן ערוך ואת ההליכה בעקבותיו, לאחר שראה כל בית ישראל פונים אליו ונסמכים עליו, וגם בארץ התימן נתפשט ביד הכל, ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו. עם כל זה, במקומות רבים עמד בפרץ לקיים מנהגינו הקדום, אף שהוא נגד מרן השולחן ערוך, בין להקל ובין להחמיר, והזהיר שאין לזוז ממנהג אבותינו, ואף חיזק המנהגים בראיות ובטעמים. אולם כשלא מצא למנהג סימוכין איתנים בהלכה, לפי דעתו, עמד רבינו המחבר כנגדו לבטלו:

גודל הערכתו למנהג, יש ללמוד מתוך מה שכתב בחיבורו וז"ל, וכן מנהגינו ששליח צבור מכריז בבית הכנסת כל מי שלא הניח עירובי תבשילין יסמוך על עירובי. והוא מדברי הרמב"ם פרק ששי. וכיון שכך נהגו קדמונינו, אין לשנות הנוסח, כיון שיש להם על מה שיסמוכו. ואם אינם נביאים, בני נביאים הם, עכ"ל. ועוד כתב וז"ל, במקומות אלו נהגו מימים קדמונים לטנן החטים בעשבים. והיה הדבר קשה בעיני כמה אנשים וכו'. הנה בודאי שנתייסד מנהג זה על פי הירושלמי וכו'. ואין להרים ראש נגד המנהג מעתה, עכ"ל:

ואם תייגע עצמך בדברי רבינו המחבר, תמצא שהוא היחיד מכל רבותינו חכמי תימן, שלימד אותנו את רוב מנהגי תימן הנהוגים עד עצם היום הזה. ואלמלא חיבורו, לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש בידיעת המנהגים. שהרי בפירושו גילה לנו בהדיא, מאות מנהגים שנהגו בהם אבותינו. ועוד מאות מנהגים נלמדים ממילא, כי כל המנהגים המובאים בהגהות רמ"א ובדברי שאר פוסקים (אותם שרגיל להעלות דבריהם) והשמיטם רבינו המחבר, הרי זה מלמד שאין מנהגינו כן. ואלמלא פעל כל זאת, הלא היינו נבוכים ומגששים באפילה, מבלתי יכולת להבחין איזה מנהג שייך לדידן מכל המנהגים שהובאו בהגהות רמ"א ובדברי שאר פוסקים:

כמו כן, אם עיני שׂכל לך, תמצא שרוב ככל המנהגים שהעלה רבינו המחבר, קיימים בידינו עד היום, הן בשאמי והן בבלדי. וגם אותם המנהגים שהעלה ואינם נהוגים כיום אלא בשאמי ולא בבלדי, הלא תדע כי באותו הדור ואף בדור שלפניו, רובם ככולם נהגו כך. ולא חיבר רבינו המחבר ספר זה אלא כדי ליישר את הדור ההוא, להצילו מהבלבול שהתחולל בעקבות הלימוד בספרים שאינם אליבא דהלכתא לדידן, באופן שנתקלקלו הרבה מהמנהגים המקובלים בידינו מדורי דורות. ועל כן הוצרך לעשות סדר מתוקן בהלכה, לאחד את העם בשיטה אחת, ולשמור ולחזק את המנהגים שהיו נהוגים בזמנו. ואחריו קם תלמידו הגדול מהרי"ץ זצ"ל, והחזיר עטרה לישנה, בהרמת קרנם של התכאליל (סידורי תפילה) הקדמונים, ובחידוש המנהגים והדינים המקובלים בידינו מקדמונינו, אף שבדורות ההם כבר נטו מהם בהרבה עניינים, כידוע:

ולולי דמסתפינא מרבותי, הוה אמינא מילתא חדתא, שאילו ראו רבינו המחבר וחכמי דורו את התכאליל הקדמונים, ואילו היו עומדים על שאר מנהגים קדומים ומגלים את מקורם ואת טעמם, אפשר שהדבר היה משפיע עליהם בכמה עניינים. אלא שמִן השמים הניחו לו למהרי"ץ מקום להתגדר בו, לברר מנהגי הקדמונים ולפענח צפונותיהם, ולהנחילם לדורו ולדורות שאחריו:

תדע שכן הוא, שהרי מצינו בכמה מקומות שעמד רבינו המחבר לחקור אחר מנהג תימן האמיתי ולברר כיצד נהגו בדורות שלפניו, וביטל המנהג החדש מפני המנהג הקדום. כגון בעניין ברכת כהנים בבית האבל, שכתב בזה"ל, ולענין נשיאת כפים בבית האבל, לא מצאתי לאחד ממחברי הספרים שאומר לא ישאו כפיהם וכו'. ותמהתי על הדבר וכו'. ושמעתי מפי מגידי אמת, שהיה המנהג לישא כפיהם, ומקרוב ביטלוהו. ולכן אני אומר, שהמונע בכלל מונע הרבים מעשות מצוה וכו', עיי"ש. וכיוצא בזה לעניין קרית שמע בטעמיה, כתב בזה"ל, ובמדינות אלו אומר אני שבודאי מנהג קדמון לקראה בטעמיה. ואם תדקדק אחר ניגון ההמון בקריאתה, תמצא כדברי. אלא שנשתבשה הקריאה מבלי משים על לב. ודו"ק אם תרצה האמת, עכ"ל:

ועוד, שהרי בעשרות מקומות העלה רבינו המחבר מנהג תימן הקדום וחיזקוֹ, אף שהוא נגד מרן. ומה ראה לבחור במנהגים אלו דוקא, ולהעלים עינו משאר מנהגי הקדמונים. אלא ודאי שרוב ככל המנהגים שהיו נהוגים גם בדורו של רבינו המחבר ובדור שקדם לו, אותם דוקא העלה וחיזק. מה שאין כן שאר מנהגים קדומים, אף אם יונח שהיו ידועים למקצת מן העם, מכל מקום מאחר שלא היו נהוגים בזמנו, לא נחשבו אצלו בגדר מנהג. ולפיכך החזיק במנהג הקיים, ולא ערער עליו מכח הקדמונים:

ואפילו מהרי"ץ שלא נח ולא שקט מלתור אחר המנהגים הקדומים, וחיזקם בהוכחות עצומות, הרי לא אחז בדרך הקדמונים לגמרי, אלא יסד דרך שלישית. שכן השאיר בסידורו עניינים רבים שמקורם אינו אלא בסידורי ספרד, כגון סדר הַקְבָּלַת שבת, תיקון הגשם ותיקון הטל וכיוצא בהם. וזאת לאחר שראה כי אותם עניינים כבר נתפשטו בדורו ובדורות שקדמו לו, כיון שיש בהם כדי נתינת טעם לשבח בסדר התפילה:

סוף דבר, אי אפשר לומר שרבינו המחבר כתב את חיבורו סביב השולחן ערוך בעיקר בהתאם למנהגי השאמי, שהרי הדבר ברור שלימוד השולחן ערוך אינו עניין לחילוקים שבין השאמי לבלדי, ולא עוד אלא שרבינו המחבר הביא מנהגים רבים שהם נגד מרן. ולא כתב את חיבורו אלא לפי המנהג הרווח בדור ההוא, וחיזק את המנהגים הנהוגים בדורו. ומהרי"ץ שקם אחריו, הוסיף והחזיר מנהגים קדומים וחיזקם:

ויש להעיר כי בכמה מקומות סתם רבינו המחבר כלשון מרן ושאר פוסקים, נגד המנהג הפשוט אצלינו. כמו כן, בכמה מקומות העלה רבינו המחבר מנהגים בשם הפוסקים, אף שאינם נהוגים אצלינו. ונראה שלא כתב מנהגים אלו אלא למקומות הנוהגים כן, הגם שבעניינים אחרים הדומים לאלו, השמיט המנהגים שהביאו הפוסקים, וכדרך שהשמיט מהגהות רמ"א המנהגים שאינם נהוגים אצלינו. אך יש שדקדק לכתוב בלשון "הנוהגים", או "במקום שנוהגים", או "יש מקומות שנהגו", וזאת תחת לשון הפוסקים "ומה שנוהגים", דמשמע שאנו לא נהגנו כן. ויש שכתב "וקצת נהגו", דמשמע שלא הכל נוהגים כן, ונהרא נהרא ופשטיה. אולם כשהוא כותב בלשון "ומנהגינו", "ונהגנו", או "נוהגים", או שהעתיק לשון הפוסקים שהזכירו איזה מנהג, בדרך כלל זהו המנהג שנתפשט אצלינו ונהגו בו הכל:

וכן לעניין נוסחאות הברכות והתפילות, שנזכרו בדברי הפוסקים בדרך אגב, והם היפך נוסחאות תימן בכלל או היפך נוסחת השאמי בפרט, הנה כשבא רבינו המחבר להעתיק הדברים, לפעמים דקדק ושינה מלשון הפוסקים ונקט כנוסחתינו. אבל הרבה פעמים העתיק דברי הפוסקים כלשונם, לפי שבאותם מקומות אין כוונת הפוסקים אלא להורות איזה דין או לבאר העניין וכיוצא בזה, ולא להורות כיצד היא הנוסחא. ובזה סמך רבינו המחבר על הנוסחא השגורה בפי כל ומצויה בסידורים. אי נמי סמך על מה שביאר במקום אחר כיצד היא נוסחתינו. הגם שבהגהות רמ"א תיקן בדרך כלל גם שינויים בנוסחאות: