פרק חמשה עשר

ענוה וכבוד

ענוותנותו היתירה של רבינו המחבר, גלויה לעיני כל הלומד בחיבוריו. על כל צעד ושעל, מתבטל הוא בפני הפוסקים. ואף שהשמיט הגהות רבות של רמ"א, רחש לו כבוד גדול ועצום וכאשר בא להשיג על רמ"א בהדיא, התנצל בלשון ענוה בזה"ל, ואף על פי שאיני כדאי להשיב על דבריו, מכל מקום אחר בקשת המחילה מכבוד תורתו, לפי עניות דעתי נראה וכו', עכ"ל:

שלא כדרכם של מחברים, המזכירים שמם בהקדמת חיבורם, ולפחות רומזים שמם בשם החיבור, הנה רבינו המחבר, לרוב ענוותנותו, לא הזכיר את שמו כלל. ומסתמא, גם שמו המופיע בשער הספר, אינו אלא תוספת המעתיקים. אפילו את שמות חיבוריו לא קרא על שמו אלא על שם מרן, וכפי שכתב בהקדמתו וז"ל, וקראתי שם הספר הזה שתילי זתים, על שם הכתוב בניך כשתילי זתים סביב לשולחנך, שכולם שותים מימיו ונסמכים ונהנים משולחנו וכו', עיי"ש. ובטעם שם חיבורו רביד הזהב, כתב בהקדמתו וז"ל, כי הוא בעקבות הרב הקדוש המשביר. כי לא כוונתי במלאכה הזאת לכבודי ולא לכבוד בית אבי, אלא לכבוד השם יתברך היודע מחשבותי, ולכבוד תורתו, ולכבוד רבינו הקדוש הזה וכו', עכ"ל:

גודל ענוותנותו ועוצם שפלות רוחו, יש ללמוד מתוך דבריו בהקדמתו וז"ל, ולא הלכתי בדרך המחברים ז"ל שמניחים הקדמת הספר בתחילתו, מדאגה פן ברוב הימים יבלו הניירות של הקדמה, כמו שזה מצוי בכמה חיבורים, ומתוך כך יחשדני שומע ויאמר מה לך כי נזעקת, ומי אתה לבוא עד הלום, ומה לך פה כי תעשה כדבר הזה, והלא השולחן ערוך לפניך, אכול ושתה ושתוק. אף על פי שאין זו ממנו סכלות מעט, מכל מקום אם יראה דברַי בהקדמה, אפשר תשקוט רתיחתו, כשידע ההכרח שהכריחני לבא לידי מדה זו, כי ההכרח לא ישובח ולא יגונה, עכ"ל:

עוד כתב שם וז"ל, ולפיכך דחקתי עצמי ונכנסתי לפנים ממחיצתי, להעתיק לי הספר הזה וכו', עכ"ל. ועוד כתב שם וז"ל, ולכך ראיתי אני הצעיר בתלמידים, בדעתי החלושה והקלושה, להעתיק לי ספר השולחן ערוך וכו'. וגם העתקתי על כל דין ודין טעמי הלבוש וכו'. וליקטתי מהם [מדברי האחרונים] מה שנראה שמסכים עם דברי רבינו וכו', עכ"ל:

ועל פי דרכנו למדנו, היאך לא החשיב רבינו המחבר את מלאכתו הגדולה אלא כמעשה העתקה וכליקוט בעלמא, הגם שהיא מלאכת מחשבת, לדעת מה לקרב ומה לרחק, שאי אפשר לזה אלא לאחר לימוד העניין בעיון גדול, הדק היטב. ולפיכך הרבה פעמים כשבא לכתוב איזה חידוש, הקדים לציין בלשון ענוה, "אמר המעתיק", או "אמר הכותב", או "אמר הדיוט המעתיק":

זאת מלבד מה שהתעלם לגמרי מחידושיו הרבים הפזורים בכל הספר, המאירים את עיני הלומד, ולא הזכירם בהקדמתו כלל. וגם בגוף חיבורו, לא הבליט את חידושיו, אלא הבליע אותם בקצרה בין דברי הפוסקים שהעתיק. ופעמים רבות תירץ קושיות האחרונים דרך ביאור בעלמא, ולא הלך בגדולות לנהוג סלסול בעצמו ולכתוב בהדיא לשונות קושיא ותירוץ. כמו כן, בהרבה מקומות רמז קושיות ותירוצים, ראיות והערות, על ידי ציונים שכתב לעיין במקום אחר, תחת אשר יכתוב לשונות של קושיא ותירוץ וכיוצא בהם, להראות כוחו הגדול בעיון ובבקיאות:

ולא זו בלבד, אלא דקדק רבינו המחבר וכתב בהקדמתו כמה פעמים, "להעתיק לי". כי לגודל ענוותנותו, לא ראה עצמו ראוי לחבר ספר הלכה, להורות לרבים, אלא כל מלאכתו נעשתה לעצמו ולבניו ולתלמידיו. וכפי שכתב עוד בהקדמתו וז"ל, ויודע אני בעצמי שאיני כדאי ולא ראוי למלאכה הזאת, כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי. אבל ראיתי כי היא הנותנת לפשוט ידי למלאכה הזאת, להועיל לי ולבנַי יע"א ולמי שסר אל משמעתי, אם האמת מקובל על לבו, עכ"ל:

ובתחילת הקונטריס שחיבר בעניין מצות טלית קטן ושכרו ועונשו ושיעורו, כתב וז"ל, יען ראיתי כל גבר אין זהירים במצות ציצית להיותם עליו כל היום וכו' ורובא דרובא מהלומדים אשר קטנם עבה ממתני, ואיני ראוי ולא כדאי להזכיר וכל שכן להזהיר, מכל מקום לתועלת עצמי ולתועלת בנַי ה' ישמרם ויחיים ויגדלם לעבודתו, ולתועלת איזה מתלמידַי אשר דברי נכנסים באזניהם ומתקבלים על לבם, לא אחשוך קולמוסי מלהאריך במקום שאיני רשאי לקצר, עכ"ל:

והיא היא שעמדה לו לרבינו המחבר, כי זכה להערכה והערצה רבה מאד מכל גדולי חכמי תימן בכל הדורות, וחיבורו נעשה נחלת הכל, על פיו יצאו ועל פיו יבואו, גדולי עולם והמוני עם, וכפי שיתבאר לקמן בסמוך. וכבר אמרו חז"ל, אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה. וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל וכו'. וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה: