פרק תשיעי

כללים בהשמטת הגהות רמ"א ודברי הפוסקים

אחרי שנתבאר שיטת רבינו המחבר להשמיט מהגהות רמ"א ומדברי האחרונים, כל מה שאינו עולה בקנה אחד עם שיטת מרן או עם מנהגינו, ראיתי לכתוב כאן כמה כללים מועילים בזה, ולבאר גם כן מה שלפעמים לא השמיט דברים שהיו ראויים להשמטה. ועלה מניין הכללים שלושה ושלושים, כמניין שנות חייו של רמ"א זצוק"ל:

א) העלה מהגהות רמ"א מה שהוא שייך לדברי מרן בשולחן ערוך ואפשר שיהיה מוסכם לדעתו אפילו על צד הדוחק,והשמיט מה שהוא סותר:

ב) השמיט הגהות רמ"א החולקות, אף כשהן כתובות בסתם ולא בלשון יש אומרים:

ג) הגם שבדרך כלל פסק רבינו המחבר כדעת מרן, מכל מקום מצינו בהרבה מקומות שפסק כדעת רמ"א או חשש לדעתו, ודלא כמרן, ולפיכך לא השמיט הגהתו, וזה פשוט. ומצינו כן גם במקום שרמ"א כתב ההגהה בסתם ולא בלשון יש אומרים, אלא שהאחרונים ביארו דפליג:

ד) השמיט מהגהות רמ"א המנהגים, כי מה בצע הלאות אנשים במנהגים שאינם נוהגים אצלינו. ובדרך זו, וכן על ידי השמטות המנהגים שהביאו הפוסקים, גילה לנו רבינו המחבר מנהגים רבים, כי בהשמטת המנהג ההוא, ממילא מובן כיצד הוא מנהגינו. וכפי שנתבאר הכל בזית רענן ובסביב לשולחנך, כל דבר במקומו:

ה) יש שרמ"א בהגהה הביא מנהג המיוסד על סברת היש אומרים שהביא מרן, ורבינו המחבר לא השמיט ההגהה, וציין בפירושו שאין מנהגינו כן. ומאידך יש שמרן מביא סברא אחת בלשון יש אומרים, מבלי חולק, ורמ"א בהגהה ציין שכן נוהגים והוסיף עוד איזה פרט, ורבינו המחבר השמיט ההגהה, והעיר בפירושו שאין מנהגינו כאותה סברא שהביא מרן:

ו) הרבה פעמים העלה הגהת רמ"א שהביא מנהגים שאינם נהוגים אצלינו כלל, למי שירצה לעשות כן, לפי שיש בהם הנהגה טובה:

ז) העלה הגהת רמ"א דלא שייכא לדידן, משום דשייכא לסברת מרן:

ח) יש שהעלה הגהת רמ"א לתוספת ביאור לדברי מרן, הגם שדברי רמ"א הם דלא כמרן:

ט) יש שהעלה כל הגהת רמ"א, ובפירושו ציין שמנהגינו כאחת השיטות שהביא רמ"א:

י) במקום שאין מנהגינו לא כדעת מרן ולא כדעת רמ"א, העלה ההגהה, כדי שלא יטעה הלומד להבין מכח ההשמטה, שמנהגינו כדעת מרן:

יא) יש שרמ"א כתב בהגהה דבמקומות מסויימים בתפילה אין להפסיק ולומר נוסחאות תפילה שהיו רגילים אצלם, ורבינו המחבר העלה דבריו הגם שאין מנהגינו לאמרם כלל, והוא כדי שלא יטעה המעיין להבין מכח ההשמטה, דלדידן יש לאמרם שם:

יב) כשמרן כותב סתם ויש אומרים דקיימא לן דהלכה כסתם, או כשכותב יש אומרים ויש אומרים דקיימא לן דהלכה כיש אומרים בתרא, וכל כיוצא בזה, ורמ"א בהגהה הוסיף חילוקי דינים וכיוצא בזה על הסברא שאינה להלכה, אין רבינו המחבר משמיט ההגהה, שהרי ההגהה שייכת לסברא האחרת שהביא מרן:

יג) הרבה פעמים השמיט רק חֵלק מהגהת רמ"א. אך לפעמים השמיט הגהת רמ"א כולה, הגם שמסכים לחֵלק ממנה, לפי שבאותו מקום לפי סדר לשון רמ"א וסגנונו, אי אפשר להשמיט חלק מההגהה ולהניח חלקה, כי אז לא היה העניין מובן. לפיכך השמיט כולה, והחלק שהסכים לו, העתיקוֹ בתוך פירושו. ומטעם זה מצינו שהביא בפירושו רק את מסקנת רמ"א מצד החומרא, מבלי השיטות והטעמים שהביא רמ"א בהגהה:

יד) לפעמים השמיט הגהת רמ"א משום שהדבר מבואר כבר בדברי מרן במקום אחר, ואין צורך לשנותו פעמיים. ויש שבפירושו ביאר בהדיא שזהו טעם ההשמטה:

טו) כשמרן כותב יש אומרים ויש אומרים, ורמ"א בהגהה כותב דסברא ראשונה עיקר, השמיטו רבינו המחבר, משום דקיימא לן הלכה כיש אומרים בתרא:

טז) כשמרן כותב סתם ויש אומרים, ורמ"א בהגהה פוסק כסברת היש אומרים, השמיטו רבינו המחבר, משום דקיימא לן הלכה כסתם. ולפעמים פסק רמ"א כסברת הסתם, מצד המנהג. ורבינו המחבר השמיטו, ולא משום דסבירא ליה דהלכה כיש אומרים, אלא משום דלדידן אין מנהג בזה, וגם משום דמילתא דפשיטא היא שהלכה כסתם:

יז) כשמרן מתיר, ורמ"א בהגהה אוסר בלשון יש אומרים ושכן המנהג, בדרך כלל רבינו המחבר משמיט את כל ההגהה, לומר שהעיקר להלכה כסברת מרן, ואין לחוש ולהחמיר כסברת רמ"א כלל:

יח) הרבה פעמים העלה הגהה הכתובה בלשון יש אומרים והיא לקולא, הגם שבודאי היא חולקת על מרן, להורות דאף שהעיקר לדינא כדעת מרן, מכל מקום יש לסמוך על ההגהה בשעת הדוחק. ולפעמים העלה דברי רמ"א שהביא דעת האוסרים בלשון יש אומרים, או בלשון ויש מחמירים, להורות דאף שהעיקר לדינא כדעת מרן דמיקל, מכל מקום לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים. וכדקיימא לן הכי בכל סתם ויש אומרים שבדברי מרן:

יט) הרבה פעמים העלה הגהת רמ"א הכתובה בלשון יש אומרים, והשמיט סיום ההגהה שכך הוא המנהג, לומר שיש לסמוך עליה בשעת הדוחק, הגם שאין מנהגינו כן, או שאין לנו מנהג ידוע בזה. ויש שהוסיף בפירושו, שאין מנהגינו כן:

כ) יש שהעלה הגהת רמ"א הכתובה בלשון יש אומרים וחולקת על מרן, והשמיט סיום ההגהה שכן עיקר:

כא) לפעמים השמיט הגהת רמ"א הכתובה בסתם, והעתיקה בפירושו בשם יש מתירים, להורות שיש לסמוך עליה בשעת הדוחק. ובכוונה עשה כן, שאם היה מניחה במקומה בשולחן ערוך, היה נראה שהיא מסכימה לדעת מרן אפילו לכתחילה, או שהוא מכריע בזה כדעת רמ"א נגד מרן. ויש שעשה כן גם בהגהה הכתובה בלשון ויש אומרים:

כב) במקום שמרן לא גילה דעתו, לא השמיט הגהת רמ"א, הגם שבפירושו חלק על רמ"א:

כג) יש שהעלה הגהת רמ"א כדי לחלוק עליה בפירושו:

כד) הרבה פעמים העלה הגהת רמ"א, ובפירושו הביא שיש חולקים עליו, או כתבו טעם אחר לדין באופן דנפקא מינה לדינא. ופעמים העלה הגהת רמ"א, ובפירושו השיג עליו. ולא השמיטהּ, מפני שהסכים לחֵלק ממנה, ובפירושו ביאר את הדברים:

כה) יש שהעלה הגהת רמ"א הכתובה בסתם ויש בה חילוק בין לכתחילה לדיעבד, ובפירושו הביא שיש מתירים אפילו לכתחילה, ושיש מי שכתב שכן דעת מרן. ונראה שכוונתו לחוש לדעת רמ"א על הצד היותר טוב:

כו) פעמים שרמ"א בהגהה מביא מחלוקת מבלי להכריע, הגם שמרן בבית יוסף הביא המחלוקת והכריע. ורבינו המחבר העלה הגהת רמ"א כצורתה, ובפירושו הביא את הכרעת מרן:

כז) כלל גדול לימדנו רבינו המחבר, דכשמרן כותב דין במקום שלא נהגו אחרת, ורמ"א השיגו מצד המנהג שנהגו אצלם, השמיטו רבינו המחבר, משום דסבירא ליה דאין מקום להגהה כלל, כיון דמרן מיירי במקום שאין מנהג:

כח) בכמה מקומות הגיה רבינו המחבר את דברי רמ"א על פי האחרונים, אם מחמת טעות סופר שנפלה בו, או שלשונו אינה ברורה. ועשה את התיקון בגוף ההגהה ולא בפירושו, כדי שלא לבלבל הלומדים. ופעמים שינה או תיקן לשון רמ"א כדי להתאימו למציאות בתימן, או למנהגינו:

כט) במהדורא בתרא של אורח חיים, חזר רבינו המחבר להשמיט הרבה הגהות רמ"א עם הפירוש שכבר כתב עליהן בשתילי זתים:

ל) יש כמה ציונים או פירושים הבאים בדפוסים מאוחרים כאילו הם הגהות רמ"א, ורבינו המחבר לא גריס להו, והביאם בפירושו:

לא) יש להעיר כי בכמה מקומות הוסיף רבינו המחבר ציונים וביאורים בגוף השולחן ערוך, והם נראים כהגהות רמ"א. ובחלק מהם נראה שעשה כן כיון שהוסיף זאת לאחר שכבר ערך את כל הסעיפים הקטנים, ולא רצה להוסיף סעיף קטן חדש ולבלבל בכך את סדר האותיות של הסעיפים הקטנים:

לב) בפירושו העלה מדברי הפוסקים, מה שנראה שמסכים עם דברי מרן:

לג) בדרך כלל כשהשמיט דברי הפוסקים שהוא רגיל להביאם, כוונתו לחלוק עליהם, אם מפני שאין דעת מרן כן, אם מפני שאין המנהג כן, ואם מפני דאיהו לא סבירא ליה הכי. אך לפעמים לא השמיט דברי הפוסקים אלא משום דמילתא דפשיטא היא, או שכך עולה כבר מלשון השולחן ערוך, וכיוצא בזה. וכפי שנתבאר הכל בזית רענן ובסביב לשולחנך, כל דבר במקומו: