אודות האיסור לאשה
ללכת בגילוי שער ראשה, והנזק העצום שגורמת בכך לעצמה לבעלה ולבניה, ועל פירצת הפאה הנכרית.
א) מבואר בש"ס ובפוסקים, כי אשה היוצאת לרחוב או לשוק כששְׂעַר־ראשה
גלוי, היא עוברת על דָּת־משה רבינו
עליו השלום. שהרי לגבי סוטָה נאמר (במדבר ה', י"ח) וּפָרַע את ראש האשה, דהיינו שהכהן צריך לגַלות את שְׂעָרָהּ כדי לבזותה.
ומכאן למדו רבותינו ז"ל אזהרה לבנות־ישראל שלא
תצאנה גלויות־ראש כַּגּוֹיוֹת. לפי־כך חייבת כל אשה לכסות כל שערותיה במטפחת, באופן שלא ייראה מאומה מהן,
ושאפילו שערה קטנה אחת לא תבצבץ, גם כשהיא זקינה שהלבין
ראשה. [ומטפחת שקופה, אינה נחשבת כסוי]. ולפי שיש ארצות שאף הגויות מכסות את ראשן,
נהגו בנות־ישראל צניעות יתירה, שיוצאות ועליהן רְדִיד,
דהיינו צָעִיף המונח על־גבי המטפחת, והוא מכַסה את ראשה
מסביב ואת כתיפותיה, וזוהי הנקראת דָּת־יהודית.
וכן נהגו בעבר. וכעת כאן שנפרצו הגדירות, ובכללן נעלם
גם הרדיד, טוב לכל־הפחות שתשים שני כסויים על הראש
כשהיא יוצאת, דהיינו שתאסוף תחילה את כל שערותיה בכסוי אחד (מבד טריקוֹ אלסטי קטן,
שהוא מתהדק היטב) ומעליו תכסה במטפחת. כיון שהמטפחת זזה או מחליקה לפעמים, ומתגלות
שערות. ובתוך הבית (וכן בחצר־הבית, או בחדר־המדרגות), תהיה לכל־הפחות עם
המטפחת. ואם איש זר רואה אותה בבית בגילוי שיער (גם דרך חלון) ואפילו הוא אביה או
אחיה, או אחד מבניה הגדולים, הרי זו עוברת על הדת. יען כי כבר קיבלו אבות־אבותינו בכל תפוצות ישראל, דעת האוסרים להיות בגילוי־שיער אפילו בפני בני־ביתה.
ולא עוד אלא שגם בבית מחמירים שלא תֵירָאֶה אפילו שערה אחת, גם לא מחוץ לצַמָּה,
ואף לא בצדעיים דהיינו בין האוזן למצח. ויש נשים שנהגו
מטעם זה לגלח מסביב הראש, כשיעור רוחב אצבע אחת, או שתיים. ובמיוחד סמוך למצח,
מאוזן עד אוזן. וגם מי שנתגרשה או נתאלמנה, חייבת לכסות
את שער ראשה. וכמו שהעליתי כבר כל זה בס"ד בשלחן ערוך המקוצר חלק אבן העזר
הלכות מלבושי הנשים וצניעותן סימן ר"ב סעיף ב', ושם ציינתי בהרחבה שרשי
הדברים ומקורותיהם:
ולהחריד את הלבבות כדי לעוררם
מתרדמתם, נעתיק כאן את דברי ספר שושן סודות שחיברוּ תלמידי הרמב"ן בדף
ס"ב ע"א, סוד יוצאה בשוק וראשה פרוע וכו' [עיין כתובות דף עב.], דע כי
פריעת ראש באשה, הוא סימן מדת הדין. ולא הותר דבר זה אלא לסוטה העומדת בדין, וזהו דתני דבי ר' ישמעאל [כתובות שם]
ופרע את ראש האשה, אזהרה לבנות ישראל שלא ילכו בגילוי
הראש. וראוי שתדע שאפילו בתוך ביתה יש לה להיזהר שלא להראות שער ראשה בחוץ, רק
לעשות עניינה בִּחְשַׁאי. כי שערות האשה הנראות
בחוץ, עושות נזק גדול לבעלה ובניה וממונה, כי פותחת הדין וסוגרת הרחמים,
עכ"ל ספר שושן סודות. מקור הדברים מהזוהר הקדוש פרשת נשוא דף קכ"ה
קכ"ו, ובספר נפלאות מתורתך נרחיב בס"ד בביאור עומק הדברים ופרטיהם:
ומעתה ששמענו את כל תוקף חומרת
העניין של־גילוי השיער, נלמד בכל שכן וקל וחומר בן בנו של־קל וחומר לגבי הפיאות
הנכריות של־זמנינו, שהצליח מעשה שטן להכניסן לתוך הקודש פנימה, דהיינו אפילו
אצל בנות ישראל הכשרות מאד והנזהרות מכל נדנוד של־איסור, ונתלים בזה על כמה גדולים
שהתירו אותן בעבר:
עניין הפיאות הללו בא מאירופה,
הורתו ולידתו שלא בקדושה. יש ארצות שהתחילו זאת ברצון ויש באונס, כגון במלכות
הרשעה והכפירה רוסיה (כמו שכתבתי בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת בראשית על תיבת בהבראם ד"ה צא ולמד) שגזרו בכלל גזירותיהם שלא תלכנה
בנות ישראל בכיסוי הראש, והשוטרים כשהיו רואים אשה
ברחוב עם מטפחת היו מסירים אותה מעל ראשה, על כן התחכמו לקחת פיאות. אבל אז לא היו
משוכללות כמו היום, כרחוק מזרח ממערב. ולא עוד אלא שבהרבה מקומות שם, נפרץ לגמרי
חיוב כיסוי הראש, כגון ששמעתי מפי הרב יעקב ז"ק
שאביו היה בן־עירו של־החזון
איש הנקראת קוסובה, ששתי נשים בלבד כיסו ראשן שם, האחת
אמו של־החזון איש והשנית אשת מרא
דאתרא. מעתה הפאה של־אז, בשבילם היתה אולי תקנה, אבל
כהיום בודאי היא תקלה:
וכבר האריכו והרחיבו על פירצה גדולה זו בספרים וקונטריסים
רבים. והוא פלא האם חלילה הוכו בסנוורים שלא לראות גודל המכשולים העצומים שיצאו
מזה, הרי כל בר־דעת מבין שהוא דבר חמור. ומה שכתב
בשו"ת ישכיל עבדי חלק ז' אבן העזר סימן ט"ז שטעם ההיתר דקים להו שאין יצר הרע שולט אלא בדבר שיש לנו נפש חיונית מגוף האשה עצמה, מה שאין כן בנתלש הרי הוא כפגר מת ולכן התירו
להסתכל בו, שכיון שאין ליצר הרע שליטה בו לא יבא לידי הרהור בזה עכת"ד, וכן
עוד סברות שנכתבו בזה, המה לא יועילו ולא יצילו מאומה לפי המציאות שהיא כאלף עדים
שלא זו בלבד שבאים לידי הרהור, אלא יש המגיעים אף לידי ערעור. ויצר הרע שולט ושולט
בכיפה שליטה גמורה, החזיר פושט טלפיו בפרהסיא ואומר טהור אני יען שהתירו פרושים את
הדבר:
והראיה הגמורה לכך, ממה שהנשים
משתוקקות לזה מאד מאד, כי יודעות שהן מתייפות על־ידי הפאה עשר ידות על מה שהן. ועוד שרק בצאתן מחוץ לביתן חובשות
אותה. ויש מאתן שאינן הולכות כך, הפונות לרבנים שאוסרים ומתחננות להם שיתירו, ויש
הבוכות על כך בפני בעליהן או בינן לבין עצמן:
בכינוס שנערך בעיר הרצליה, בבית־המדרש חפץ־חיים שבשכונת נוה־עמל בליל ח' מנחם אב ה'תש"ס,
נשאלתי אחרי הדרשה שאלות שונות בכתב והשבתי עליהן בעל פה. ואחת מהשאלות שבאה מעזרת־הנשים, היתה כך, לכבוד הרב
שליט"א. האם נכונה הדעה הרווחת שהרב שליט"א מתיר לצאת עם פיאות. והיתה תשובתי בס"ד כהאיי
לישנא, חלילה וחס. רחמנא ליצלן. אני מתנגד מאד לפיאות
הנכריות, שהן פירצה חמורה מאד בצניעות. פלא שאומרים בשמי
כך [ועיין מה שכתבתי בס"ד בשולי המעיל סימן ו' אות רכ"ח, ובעיני יצחק על
שלחן ערוך המקוצר אבן העזר הלכות מלבושי הנשים וצניעותן סימן ר"ב אות
ט"ו ד"ה וכדי. ועיין עוד בספר בת מלך מאת ידידי הרב עמנואל בשארי
שליט"א פרק נ"ז סעיף י"ח, שאותו סעיף תיקנתיו והוספתי בו דברים
קודם ההדפסה]. ברם אולי נתחלף לשומעים בעניין אחר, והוא שאני ממליץ לגברים לגדל את
שתי פיאות הראש (באמרי זאת אחזתי בשתי הפיאות שבצדעי, וכל הקהל פרצו בצחוק) אבל
לנשים אף לא אחת. אך אם בגלל זאת יש בעיא בשלום־בית וכדומה, יש לפנות בשאלה:
בחודש סיון ה'תשס"ב,
שאלה אשה בטלפון, אני נשואה שש־עשרה
שנה, וכל הזמן כיסיתי את הראש במטפחת, ועכשיו חשקה נפשי ללכת בפאה נכרית. השבתי,
אי אפשר להתיר. אמרה, שמעתי שיש חילוקי־דעות בזה, אולי
בכל זאת הרב יתיר לי. השבתי, לפי מה שאנחנו יודעים כיום, לא שייך להתיר כלל. חזרה
ואמרה, אז אולי אשים על הפאה־נכרית כובע. שאלתי, אם כן
מה תרויחי. ענתה, שיירָאו קצת משערות הפאה. אז השבתי,
קצת גיהנם:
ברור שפיאה
נכרית, זו לא צניעות. וכל־שכן שיער מלאכותי העשוי ומעובד בתכלית היופי וההידור
כאשר נתפשט ונשתכלל כיום לחרדתינו ולהוותינו,
שזוהי עזות־פנים וחוצפא
גדולה לאשה ההולכת כן, ושמה מעיד עליה "שנתנכּרו" מעשיה לאביה שבשמים, וכמו ששמענו כי כן הולכות
המקולקלות שבבנות האומות, שאינן רק בגדר נשים יצאניות, אלא אף שחצניות וריקניות.
ולא עוד אלא שנתפרסם כי יש בשערות הללו חשש עבודה־זרה
ממש, כי בארץ הודו מתנדבים מתנות, לבודהא שהוא האליל שלהם (עיין מה שכתבתי
בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת חיי שרה על פסוק נתן אברהם מתנות, ד"ה וידוע),
ונשים עניות מתנדבות שערותיהן להקטיר לו, אבל הכומרים
מוכרים אותן לצורך מסחר הפיאות הנכריות הטבעיות שפרץ בעולם, ומשתמשים בכסף לצרכי
בתי תיפלותם, ועיין עוד מה שכתב בזה הגרמ"ש שליט"א בספרו דת והלכה סימן א' דף כ"ט:
נודע לנו על מעשה שהיה באשה אחת בשם
מ"א ממשפחה חשובה, פעיה"ק בני־ברק ת"ו, שנהרגה לדאבון־לב
בתאונת דרכים, ובקיצור ימים ושנים, ששבוע לפני סיום שנים־עשר
חודש מיום מיתתה, באה בחלום לאחת מקרובותיה א"ס
(בעיר החדשה אלעד ת"ו) ואמרה לה, מפחיד מאד איך מדקדקים בשמים על מעשי בני־אדם. אפילו על פעם אחת שהיגעתי
לאיזה מקום ולא נכנסתי לשמוע את הדרשה, נענשתי. סבלתי כל השנה. אבל כעת הכל כבר
מסודר. והיתה נראית לה זוהרת באור יקרות, ולפתע־פתאום נשתנתה והופיעה לעיניה בשיער פרוע ומדובלל,
והוסיפה ואמרה, על הכל אמנם מחלו לי, אך זה חוץ מדבר אחד והוא עוון הפאה הנכרית
שחבשתי מנישואַי זה שמונה שנים. ולכן גזרו עלי בית־דין
של־מעלה שתרד נשמתי לעולם הזה ותיכנס למשך שמונה חדשים בגוף של־ילדה קטנה שתהיה
חולה במחלה קשה ונוראה [סרטן רחמנא ליצלן. שהטיפול בזה על־ידי "הַקְרָנוֹת" הגורמות לנשירת השיער. ונמצא
העונש מדה כנגד מדה]. ואחרי־כן תיפטר מן העולם, ובזה יגמר התיקון שלי. וכל האנשים
והנשים ששמעו זאת נזדעזעו ונחרדו, וייראו מאד:
וכשם שנגאלו אבותינו ממצרים בזכות
נשים צדקניות אמותינו, כך יהי י"י אלהינו עמנו
כאשר היה עם אבותינו, אל יעזבנו ואל יטשנו:
מתוך שלחן ערוך המקוצר חלק חשן
משפט סימן רכ"ג סעיף ט', והערה מ"ג.
מעוברת שהיא ב"סכנת־נפשות"
בגלל ההריון, או שהיא מַקְשָׁה בְלִדְתָּהּ, מותר להפיל את הָעוֹבֶר באופן מלאכותי
כגון על־ידי תרופות או בעזרת מכשירים וכיוצא בזה, כל
זמן שהעוֹבֶר בתוך מעיה. ובשביל להציל את האם, מותר להפילוֹ אף־על־פי
שהוא חי, מפני שהוא כמו רודף אחר חבירו להרגו. אבל
משהוציא ראשו, אסור, לפי שאין דוחים נפש מפני נפש, וזהו טבעו שלָּ־עולם. ודוקא משום פיקוח־נפש כדי להצילה
מותר להרגו, כדבר האמור. אבל חלילה להפיל עובר סתם אפילו בתחילת ההריון, והרי זה
נחשב כרציחה. ואף אם נתגלה בו על־פי הרפואה חשש חולי קשה, או "פיגור־שכלי" וכדומה, אין לעשות הפלה, זולתי על־פי הוראת
חכם מובהק:
ועוון זה חמור מאד, שסותרים בניינו
של־הקדוש ברוך הוא ואומנותו, וגורמים לעולם שיתמוגֵג
(פירושו כמו נמס) קמעא קמעא ואין הבריות יודעות מדוע,
וחרב ורעב ומגיפה באים על בני־אדם, והשכינה נדחית
והולכת ומשוטטת הֵנה וָהֵנה ואינה מוצאת מנוחה. כמבואר בזוהר הקדוש שמות דף ג'
ע"ב:
ואכן עינינו רואות שהעולם חרב לאט
לאט, ובחמשים שנה האחרונות
הכל השתנה. הבשר והירקות אין בהם טעם טבעי, והאנשים נחלשים לאט לאט. האויר מזוהם והעולם תלוי על
בלימה (לחיצת כפתור אחד). ואיש אינו יודע על מה ולמה. ועל־פי הזוהר הקדוש הכל
מובן. משהתחיל העולם להתקדם ברפואה והתחילו לרצוח עוברים למאות ולאלפים [וכעת יש
אומרים כחמשים וחמישה מליון בשנה, ובארץ ישראל לבד
כארבעים וחמישה אלף בשנה, רחמנא ליצלן. נמצא שבמשך חמשים שנה האחרונות, הפילו למעלה מששה מליון ילדים, יותר מאשר
הלכו מאתנו בשואה האיומה באירופה רחמנא ליצלן], נחרב גם
העולם לאט לאט, ואין איש שׂם על לב:
על כן יחרדו כל איש ואשה אשר נגעה יראת ה' בלבבם, שלא להשחית ולרצוח את העובר,
שהרי הוא כתינוק קטן ששלם בכל איבריו ואינו חסר כלום. וכי מי שאין קולו נשמע, מותר
להרגו ואין הבדל מאיזו סיבה, אם זה מדוחק הפרנסה, או משפחה גדולה, שהחושב כן הרי
הוא ממחוסרי אמונה. כי עוד בטרם שהאשה תלד, הקדוש ברוך
הוא מזמין לה חלב להניק את העובר. וכי הקב"ה יביא ילד לעולם בלי להכין לו את
מזונו. הרי כל תינוק בא ומזלו עמו. אדרבה כל ילד שבא, מביא להם תוספת טובה וברכה.
וכבר אמרו רבותינו ז"ל (נדה דף לא:) זכר, זה כר, בא וככרו בידו. ואם יעצו לה
הרופאים להפיל חס ושלום, תיזהר ותישמר שלא תתפתה לעצתם מהר, אלא תשאל רופאים אחרים
יראי שמים, ותפנה לרבנים גדולים הבקיאים גם במקצוע זה, וככל אשר יורו לה תעשה ולא
תדאג. והרופאים אינם יודעים הרבה, ובכל חשש קטן מפחידים את האדם. רבות מחשבות בלב
איש, ועצת י"י היא תקום:
תושלב"ע
לקראת
סיום ההדפסה ראינו כי נותרו לנו ד' דפים ריקים, על כן צירפנו כאן עניין הנוגע
לנושאים דלעיל מתוך ספרנו נפלאות מתורתך אשר עודנו בכתובים:
שלמה המלך ע"ה אמר בספר קהלת (י',
י"ח) בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּך הַמְּקָרֶה. ודרשו
חז"ל בויקרא רבה פרשה י"ט אות ד', על ידי שהאשה
מתעצלת מלכסות את עצמה כראוי, ימך המקרה, הדא הוא דכתיב (ויקרא כ', י"ח) וגלה את ערותה את מקורה הערה והיא
גלתה את מקור דמיה ע"כ:
ונראה לענ"ד דהכי פירושו, אשה שמתגלים חלקים מבשר־גופה כגון מידיה או מרגליה, או משׂער־ ראשה, כי בגדיה
ומטפחתה זזים ונמשכים לכאן ולכאן, מפני שאינה נוהגת צניעות ומתעצלת כל פעם לכסות
את מה שנתגלה, או אינה נזהרת בתנועותיה שלא יתגלה, יגרום לה עוון זה לחולִי נפילת
המקור, דהיינו שהוא נעקר וזז ממקומו ונופל ומכאיב לה. [והאחרונים דנו בזה טובא בענייני נדה, לגבי בדיקות טהרה, וביארו שלזה נתכוון רבינו שמשון שהובא בשלחן ערוך יורה דעה סימן קפ"ח סעיף
ג' אשה שנעקר מקורה וכמין חתיכות בשר נופלים בבית
החיצון וכו' כיעויין כרתי ופלתי שם סק"ב,
ובשו"ת מעיל צדקה סימן ל"ד, ושו"ת נודע ביהודה קמא יורה דעה סימן
נ"ח, ושו"ת חתם סופר יורה דעה סימן קמ"ה וסימן קע"א, ועוד.
ולגבי חציצה בטבילה כשהונחה שם טבעת למנוע נפילתו, בשו"ת נודע ביהודה שם סימן
ס"ד, ושאר אחרונים שצויינו בפתחי תשובה יורה דעה
סימן קצ"ח ס"ק ט"ז]. ונמצא שזו מדה כנגד מדה,
שהרחם ינתק ויזוז ממקומו, כשם שבגדיה זזים. יִמַּך, מלשון וכי ימוך
אחיך (ויקרא כ"ה, כ"ד) דהיינו שיהא דל ואביון, מלשון נמוך. וימך, כמו ינמך, שהדגש משלים חסרון הנו"ן
כידוע. המקרה, מלשון מקור, דהיינו בית הרחם. ומסתברא כי
לכל זה נתכוון הרד"ל בחידושיו על ויקרא רבה שם אות
י"ט, אלא שקיצר:
וראוי שתדענה הנשים זאת, שתתעוררנה
ותפחדנה פן תבואנה חלילה לידי כך. כי הרבה מתייסרות וסובלות מזה גם בזמנינו, בפרט
כשהן הולכות ומזדקנות, והוא הנקרא כיום בשם צניחת־רחם.
ומסתבר גם כי תיקון חטא זה, הוא סגולה להן לרפואה שלימה בעזרתו יתברך:
וזהו דנקט קרא בעצלתַּיִם,
ולא בעצלות. להורות על עצלות הידַיִם. כי אף על פי שיש
מפרשים שהכוונה על עצלות חוזרת ונשנית, שעצלות גורמת לעצלות, מכל מקום לא נחה דעתי
הענייה בזה, הואיל ודקדוק תיבות כאלה שסיומן כך, מורה על כפילותן שתי פעמים
בקביעות כידוע, כגון עיניים, אזניים, מספריים. [ולגבי
תיבת שְׁיָרַיִם, הערתי בס"ד במענה לשון גבי פיטום הקטורת, שהנכון כפי גירסת מהרי"ץ בכתי"ק שְׁיָרִים הרי"ש בחירק ואכמ"ל]. על כן הוטב בעיני פירושו של־הרד"ק בספר השרשים שורש
עצל שכתב כך אף לפום פשטיה דקרא וז"ל, בעצלתים, אמר
המִלה בלשון שנַיִם, לפי שעניינה עצלות הידים ע"כ. ודומה לזה תיבת מְצִלְתַּיִם
שנזכרה בכמה מקומות, כגון בספר עזרא (ג', י') ובדברי־הימים־א'
(י"ג, ח'), שהם שני כלי נחושת שמקישים עליהם כמו שכתבו המפרשים. ועיין עוד למהרי"ץ בעץ חיים דף כ"ג ע"א ד"ה צלצלי:
ואין להקשות שלא נזכרו ידים אלא בסיפיה דהאיי קרא ובשפלות ידים
וגו', כי יש לומר ששם לא היה יכול לומר ובשפלותַיִם,
מפני שאז לא יהא מובן לקורא, אבל בעצלות שפיר מובן שהכוונה לידים, מאחר שכל
המלאכות נעשות באמצעותן. ולהזכירן כך שתי פעמים, בעצלות ידים, ובשפלות ידים, לא הוה ניחא ליה לשלמה המלך, אם כדי
לייפות את הלשון במלים שונות, ואם לטעם נסתר. [ולדעת ידידי הרא"כ
יצ"ו אין צריך לכל זה, כי מסתברא
שבזמנם השתמשו בתיבת עצלתים בהוראת עצלות ידים, לפי
שמצוי להזכיר עניין עצלות ידים, וממילא הכל ידעו פירושה. מה שאין כן שפלותים. וכבר ידוע מה שכתבו המפרשים על מלים רבות במקרא שאין
להן חבר, אבל היו ידועות בזמן שישראל דיברו בלשון הקודש עכ"ל]:
על־כל־פנים לפי דרש זה, בא ללמד לאשה שתהא זריזה בידיה לכסות באמצעותן מיד מה שנתגלה. ומתקשר
זה עִם מה שאומרים חכמי הרפואה כי גודל הרחם בכל אשה,
הוא כפי גודל ידה כשאצבעותיה קפוצות, וצורתו כפרי האגס. וכעין שכתוב (קהלת ז',
י"ד) את זה לעומת זה עשה האלהים:
פעולת צדיק בית־מדרש בית־הוראה מכון להוצאת ספרים. רח' קושניר
5, בני־ברק. טלפון: 6780070 03